משכן העדות כז

פרק ט'. במס' ב"ק ד' נ"ו פריך הגמ' על הא דקתני בברייתא ד' דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואחד מהם היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. אילימא בבי תרי דאורייתא היא אם לא יגיד ונשא עונו ותי' הגמ' אלא בחד. מבואר בגמ' דע"א אינו באם לא יגיד. וכן מבואר בסוגי' דשבועות דע"א אינו חייב משום שבועת העדות. וז"ל הירושלמי בסוגי' דשבועות ומנין לשני עדים ת"ל והוא עד הרי כאן שנים כר"י דאמר כל מקום שנאמר עד סתם הרי הוא בכלל שנים וכו' עכ"ל ועי' בירושלמי סנהדרין ד' כ"ג בהא דיליף מאם לא יגיד אף אם הכשיר לעד כשר כשנים וז"ל רש"י שם בב"ק ד"ה אם לא יגיד בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידים מתחייב זה ממון. ועוד קימ"ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וכו' עכ"ל ובד"ה אלא בחד כתבו וז"ל שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיהו חייב דאי הוה מסהיד מחייב לי' שבועה ודילמא לא הוה מישתבע בשיקרא ומשלם עכ"ל מזה מבואר דהא דע"א פטור הוא משום דאין החיוב ברור. וכיון דבירושלמי יליף זה מקרא דע"א אינו בשבועת העדות וכמ"ש רש"י וצ"ל דמסברא לא הוה ידעינן זה דהי' מקום לומר כיון דאיכא עכ"פ תועלת בעדותו לשבועה חייב בשבועת העדות. ולזה בעינן קרא דפטור משום דלא הוה רק גורם לממון. והא דלא אמר דגזירת הכתוב הוא דע"א אינו באם לא יגיד. ואפי' היכא דחיובו ברור כגון היכא דהדין הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם אפ"ה פטור דרחמנא פוטרו. הוא דמה"ת נימא דהוא גזירת הכתוב כיון דיש ליתן טעם דהא דפטור הוא משום דלא הוה רק גורם לממון. ובזה צ"ע קצת לר"א בר"ש דס"ל דע"א חייב בשבועת העדות. משום דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וע"כ דלא ס"ל הדרש מירושלמי דהתורה פוטרו מדכתיב והוא עד. דאל"כ יהי' פטור מגזירת הכתוב וכיון דלא ס"ל הדרש יהי' קשה להיפך למה הוצרך הגמ' בסוגי' להא דר"א בר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי הא אף אם ס"ל דלאו כממון דמי ניחא ג"כ כיון דלא דרש הך דרש מצד הסברא גם ע"א מחוייב כיון דאיכא תועלת בעדותו לענין שבועה ויש לישב בקל:

ולפמ"ש בפרק הקודם יש לעיין קצת מנ"ל הא דע"א אינו באם לא יגיד ובשבועת העדות מהא דכתיב והוא עד למאן דפוסל בסנהדרי' ד' ל' עדות מיוחדת והיא משום דכתיב והוא עד ואפקי' רחמנא בלשון חד עד דחזי תרווייהו כחדא. וי"ל להיפך דע"א מחוייב בודאי באם לא יגיד דכל אדם אית לי' חזקת כשרות. ומסתמא לא ישבע לשקר ובודאי ישלם. והא דנקט התורה הלאו דאם לא יגיד דוקא בשני עדים י"ל דהיא לרבותא דאף דהם שני עדים על מעשה אחת. ובזה איכא חשש דיכחישו זה את זה בחקירות ואז עדותן בטלה ולא מחוייב אפי' שבועה כמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ו. וה"א דבזה לא יהי' מחוייבים בשבועת עדות כי בזה גרע מע"א דבע"א החיוב ברור דמסתמא לא ישבע לשקר דהא דכופר היא רק משום אישתמוטי משא"כ בב' עדים דיכול להיות דלא יהי' מחוייב אפי' שבועה. לזה כתב רחמנא והוא עד דאפי' היכא דיוכל להיות שלא יהי' מחוייב אפי' שבועה צריכים ג"כ להעיד והם בשבועת העדות וצ"ע ברש"י סנהדרין ד"ה והוא עד דכתב וז"ל והאי קרא בשני עדים משתעי דאלו השביע ע"א ולא העידו פטור עכ"ל ומדברי רש"י נראה מפשטא דמזה מוכח דהקרא איירי בשני עדים דע"א אינו חייב קרבן שבועה וזה צ"ע דאם נימא דהקרא איירי בע"א אז גם ע"א הי' בשבועת העדות. והא דע"א אינו בשבועת עדות היא כיון דכתיב והוא עד וכ"מ שנאמר עד הוא שנים. ואולי י"ל דכונתו דהי' מקום לומר דאיירי דהי' שני עדים בדבר רק דהוא לא השביע אלא לע"א ומשו"ה נקט בחד. ולזה כתבו דגם בזה אם לא השביע אלא לחד ולא העידו תרווייהו פטורים ג"כ דכיון דלא השביע אלא לחד ה"ל כע"א ופטור העד שהשביעו ובזה יהי' מיושב הגי' ברש"י ולא העידו וצ"ע [וצע"ק לשיטת רש"י דס"ל דאמרי' בכל מקום מיגו דחשיד אממון חשיד ג"כ אשבועה. והא דמשביעין למב"מ היא דלא הוה חשיד אממון רק אשתמוטי. ולפ"ז בל"ז לא יהי' ע"א מחוייב ג"כ באם לא יגיד דממנ"פ אם הוא חשיד אממון לא יהי' מהני עדותו דישבע לשקר ג"כ ובאם לא חשוד אממון רק דכופר משום אישתמוטי וממילא דבזה לא ישבע לשקר. מ"מ הא בזה לא הוה רק כפירת דברים. דבלא עדותו ישלם לו ג"כ לאח"כ כשיהי' לו לשלם וצ"ל כמ"ש הא דמחוייב מודה במקצת לישבע ולא אמרי' דלא חשיד כפירת ממון כיון דישלם לו אח"כ. וכתבו אי משום דהרוחת הזמן הוא כפירה. או דהחשש הוא דאם גם דעכשיו אינו חשיד לא אממון ולא אשבועה ולא כפר רק משום אישתמוטי. דילמא אח"כ יהי' חשיד אממון ה"ה גם בזה אמרי' כן. אמנם דלפ"ז איכא עוד ספק בע"א דאף אם לא ישבע להכחישו דילמא ישלם לו לאחר זמן. וזה שייך גם בשני עדים נימא דלא הוה ההפסד ברור כי דילמא אינו כופר רק משום אישתמוטי וישלם לו אח"כ כשיהי' לו וי"ל]:

והנה ברש"י ב"ק דכתב דמשו"ה חייב בדיני שמים דדילמא אם הי' מסהיד לא הי' משתבע לשיקרא ולכאורה יש לעיין אמאי לא יהי' מחוייב גם מה"ת לילך להעיד כיון דיכול להיות דיחייב ממון בעדותו. וזה נראה דאין זה תליא בהא אי ספיקא דאורייתא לקולא או לחומרא. דאפי' אי אמרי' בכל מקום דהיא לחומרא. אפ"ה בזה לא צריך להעיד. וצריך לומר דמ"מ כיון דגם אם יעיד לא יהי' חיובו ברור ל"ח רק גורם לממון ופטור ועיי"ש בפ"י מ"ש על הא דחייב בדיני שמים ועמש"ל בסוף השער. והיכא דהחיוב היא ברור מבואר בגמ' דגם ע"א מחויב להעיד ולהיפך יש לעיין קצת לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא לקולא לאיזה ענין הוצרך הכתוב למעט ע"א משבועת העדות ת"ל בל"ז ידעינן ג"כ כיון דהיא ספק דילמא ישבע להכחישו. ובאם הוה ידעינן בבירור דודאי ישבע להכחישו בודאי לא הי' מחוייב באם לא יגיד. אדרבא אין לו לילך ולהעיד שלא יביאהו לידי שבועת שקר. וכיון דהוא בספק דילמא ישבע מספק אינו מוטל עליו להעיד וי"ל דהי' ס"ד דמסתמא אית לי' חזקת כשרות ובודאי לא ישבע לשקר:

ואדבר עוד מעט מהא דאמרי' בגמ' הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. והכל מודים בנסכא דר"א דלכאורה יש לעיין קצת למ"ל לתרווייהו נלמד חדא מסברא כיון דמחויב בחשיד משום דבזה חיובו ברור ממילא דהי' נשמע דגם בנסכא דר"א מחוייב ג"כ. והי' נ"ל דבתשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א מבואר דהא דאמרי' בחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל בשבועה שבא ע"י ע"א אינו מתקנה. רק מה"ת היא הדין דשכנגדו צריך לישבע דכתב שם דאם נימא גם בע"א שמעיד בחשיד שכנגדו נוטל בלא שבועה יהי' ע"א קם לממון עי"ש. ועי' בהאחרונים בתשו' נוב"י מה"ת סי'... ובתשו' דרע"א בסי' קע"ח מ"ש בזה. ונ"ל להוסיף עוד על דבריהם. דבאם העד אינו מעיד על הפרעון. רק מעיד על ההלואה. והחיוב בא רק מכח טענתו שהי' טוען לא לויתי. דבזה מחוייב משום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. בזה יש מקום לומר דלא צריך אפי' שבועה. ול"ש לומר דהוה ע"א קם לממון. כיון דהחיוב אינו בא מכח העד. ורק מכח טענתו. וי"ל דאפי' אם כבר טען בב"ד לא לויתי. אפ"ה אין החיוב בא מכח העד כיון שהי' יכול לפטר נפשי' בטענת לויתי ופרעתי. רק היכא דהעד מעיד על ההלואה ועל הפרעון שידע שהלוה לו ועדיין לא פרע לו בזה סברת התשובת מיי' נכונה כיון דלא הי' יכול לפטור נפשי' מחיוב ממון. ואז אם לא יהי' השכנגדו צריך לישבע יהי' ע"א קם לממון:

והנה בסוגי' נראה דאיירי דעד מעיד על ההלואה ועל הפרעון דידע דלא פרע לו עדיין. דאם אינו מעיד רק על ההלואה ועל הפרעון לא ידע. יהי' קשה אמאי יהי' מחוייב לישבע להכחיש העד ומכח זה הדין מתוך שאיל"מ יהי' נאמן נגד העד במיגו דהי' טוען לויתי ופרעתי, ואי כמ"ש דע"א לענין