משכן העדות רעד

יודעין להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד. וכתב הב"י ר"ס כ"ח דל"צ לזה רק דאם לא תבעו שיעיד לו בב"ד אז גם אם יגיד לא יהי' מחוייב ממון עי"ש. ולפי הנ"ל חילוק גדול יש בניהם. דלדברי התוס' אפי' במקום שיהי' נאמן חוץ לב"ד. כגון בעד המיתה דנאמן אף חוץ לב"ד, מ"מ אם היא תתבע אותו שיעיד חוץ לב"ד פטור כיון דבזה ליכא חוזר ומגיד אפי' דנאמן חוץ לב"ד וממילא ליכא אם לא יגיד. משא"כ לדברי הב"י הא בזה איכא תועלת בעדותו. ויהי' חייב אפי' אם תתבע אותו שיעיד לה חוץ לב"ד. ולזה כתבו תוס' טעם זה. ול"ל דאף דאמרי' בזה דנאמן חוץ לב"ד הוא דוקא אם אומר העדות כגון באשה שמעיד חוץ לב"ד שמת בעלה בזה י"ל דאמרי' כיון שהגיד דהא בזה נאמן אפי' חוץ לב"ד. משא"כ אם מכחיש הדבר שאמר דלא מת זה לא חשיב עדות כלל דהא על זה אינו נאמן חוץ לב"ד. ודוקא שמת הימנוהו רבנן אבל לא להיפך. וממילא דיכול אח"כ לחזור ולומר דמת. דבזה ל"ש לומר כיון שהגיד דהא להיפך לא נאמן. דהא זה גופו קשה. כיון דהוא יהי' נאמן חוץ לב"ד. ואז הוא באם לא יגיד אפי' חוץ לב"ד וא"כ נימא גם חוץ לב"ד אפי' אם אימר איני יודע אינו חוזר ומגיד. כיון דהחיוב היא עליו בזה להעיד אפי' חוץ לב"ד הוה זה כשאר העדות בב"ד. מזה נראה מתוס' ג"כ כהר"ן דאפי' היכא דהיא תועלת בעדותו אפ"ה פטור חוץ לב"ד כיון דיכול לחזור וחוזר ומגיד בזה:

ואם נימא באמת להיפך דהיכא דהעיד העדות שהוא נאמן שייך אינו חוזר ומגיד. משא"כ אם אומר שלא ידע דעל זה אינו נאמן חוץ לב"ד. וע"ז חוזר ומגיד דהוה כאלו לא הגיד כלל. י"ל דזה היא הטעם דמשו"ה בזה חוזר ומגיד דהא דדרשינן דאינו חוזר ומגיד הוא דוקא במקום דהיכא דמעיד לא ידע היא ג"כ בכלל אינו חוזר ומגיד. משו"ה בכל ענין אינו חוזר ומגיד. משא"כ חוץ לב"ד אם לא העיד חוזר ומגיד ה"ה בזה [ויש להאריך עוד בזה. ובשבועות גבי עד מיתה דלא אמר לדידה ולא בב"ד. ועוד חזון למועד אי"ה]:

אמנם הא דמוכח מנדה דאף היכא דנאמן בתורת עדות אפ"ה חוץ לב"ד חוזר ומגיד היא רק לשיטת הרשב"א להסוברים כוותי' דאף היכא דאיתחזק ע"א נאמן. וא"כ י"ל הא דאשה נאמנת לומר טמאה אני היא בתורת עדות ואפ"ה הדין היא דחוזר ומגיד. משא"כ לשיטת הסוברים דבאיתחזק לא נאמן העד כלל. וא"כ קשה אמאי תהי' אשה נאמנת לומר טמאה אני שראתה שלא בשעת ווסתה. הא בזה אית לה חזקת היתר לבעלה וחזקה אורח בזמנו בא ול"ש תי' התוס' שם על הא דנאמנת טהורה הא הוא נגד חזקה. דתירוצם ל"ש בזה. וע"כ צ"ל דבזה נאמנת, משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ י"ל דמשו"ה נאמנת באמתלא. משא"כ ע"א דנאמן בתורת עדות. י"ל דבאמת לא מהני אמתלא. וי"ל דמשו"ה לא פי' המרש"א כן בתוס' כתובות דתוס' לשיטתם ל"ל הפי' כן אם מהני אמתלא דהיא משום עדות דהא בזה אינה נאמנת בתורת עדות כלל. אמנם דאם נימא דבזה לא תהי' נאמנת בתורת עדות יהי' קשה כמ"ש המפרשים הא בזה ל"ש שוי' נפשי' ח"ד. כיון דהיא משועבדת לו כמ"ש הר"ן סוף נדרים. ולזה אבאר מה שנראה לענ"ד הטעם דגבי שוי' נפשי' ח"ד מהני אמתלא ולא בעד. הא אמרי' בכל מקום הודאות בע"ד כק' עדים ואמאי יהי' מהני בזה אמתלא ולא בעדים. ובזה יהי' מובן ג"כ הטעם דבחוץ לב"ד גם בעדות מהני אמתלא:

הנה כבר כתבתי דהא דאמרי' הודאות בע"ד כק' עדים היא דוקא מה שמעיד לחובתו דעל זה נאמן יותר מעדים. משא"כ אם אומר דבר לזכותו בזה ל"ש הודאות בע"ד כק' עדים דמי. ואדרבא לזכותו הא נחשד בכל מקום להעיד שקר. ומשו"ה נוגע פסול לעדות. והא דאמרי' בכל מקום שוי' אנפשי' ח"ד היא ג"כ מטעם זה דלחובתו נאמן יותר מעדים. ולפ"ז י"ל דמשו"ה מהני אמתלא כיון דהוא נותן אמתלא לדבריו הראשונים. כגון ההוא דבכתובות דבשביל אנשים שאינם מהוגנים אמרה מקודשת [אני]. בזה ל"ש לומר דשוי' נפשי' ח"ד. דהא לדברי' מה שהיתה אמרה מקודשת אני זה לא הי' לחובתה כלל. רק לזכותה בשביל שעמדו עלי' אנשים שאינם מהוגנים. וממילא דלא שייך שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא דהא לדברי' מתחילה לא הי' הודאות בע"ד כלל. כי זה מה שהי' אמרה מקודם דבר שהוא לזכותה זה הי' לטובתה מחמת איזה טעם וסיבה. [ולכן] (ולגם) גבי שוי' נפשי' ח"ד מהני אמתלא:

ומשו"ה גבי עדים לא מהני אמתלא. דהא בזה ל"ש לומר לדבריו לא הי' עד בדבר מקודם. דהא על זה הוא מצווה שלא להעיד שקר בב"ד מחמת איזה טעם. וגם דהוא צריך לדקדק הטב קודם שמעיד בתורת עדות. וממילא דלא מהני אמתלא. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולא נאמן לומר שהעיד מחמת איזה טעם וסיבה. או שלא הי' מדקדק לידע הענין היטב. דהא גם אם הי' כן עבר על איסור עדות שקר דהוא מצווה ע"ז שלא להעיד. אם לא ידע בבירור אמיתת הענין. משא"כ גבי שוי' נפשי' ח"ד. דהא אף אם היא היתה אמרה בשקר אפ"ה לא עשתה שום איסור בזה. ואדם יכול לאסור עצמו בדבר המותר. ולזה לא היתה צריכה לדקדק היטב. וגם לומר כן בשביל אמתלא ולזה מהני אמתלא גבי שוי' נפשי' ח"ד ולא גבי עדים:

ולפ"ז יש ליתן טעם דמשו"ה היכא דאומר חוץ לב"ד מהני אמתלא. ויותר מזה כמ"ש הר"ן דיכול לומר מבודה הייתי. משום היכא דאומר חוץ לב"ד אינו מעיד בתורת עדות כלל. ואף אם מעיד שקר בזה לא עבר על לאו דלא תענה כלל כאשר אבאר עוד זה בעזה"י. וממילא בזה יכול לחזור. כיון דלא העיד בתורת עדות. וגם יכול ליתן אמתלא. דרשאי הוא לומר כן אם יש לו טעם וסיבה כיון דאינו אומר כן בתורת עדות:

ויש להוסיף עוד על זה. דהא כיון דנותן אמתלא לדבריו הראשונים. דמחמת טעם וסיבה הוצרך לומר כן וא"כ ממילא דלא הוה עד בדבר כיון דהי' נוגע בעדות דהוצרך לומר כן. ולשיטת הע"ש לא הוה עד בדבר אפי' אם העדות היא אמת. וא"כ יהי' קשה גם בשני עדים אמאי לא יכולין ליתן אמתלא לדבריהם הראשונים. ולא שייך בזה כיון שהגיד. דהא לדבריהם שהוצרכו לומר כן מתחילה. ממילא לא הי' עדים בדבר כלל מתחילה. וצריך לומר ג"כ כמ"ש. דגבי עדים על זה גופו הן מוזהרים. שלא יעידו בב"ד בתורת עדות אם הם פסולין לעדות משו"ה לא יכולין ליתן אמתלא לדבריהם הראשונים. דאם האמת היא כן לא הי' להם להעיד כלל בפני ב"ד. ובאם העידו מחמת איזה טעם הי' עוברים על לאו דלא תענה. משו"ה אינם נאמנים משא"כ בע"א אם הוא אומר כן שלא בפני ב"ד אז לא מעיד בתורת עדות כלל. ולא עבר על לא תענה אף אם מעיד שקר היכא דלא מעיד בתורת עדות. רק דאעפ"כ הוא נאמן ואמרי' מסתמא הוא מעיד באמת. משא"כ היכא דהוא ניתן אמתלא לדבריו הראשונים. דהי' אומר כן מחמת איזה טעם. בזה י"ל שפיר לדבריו לא הי' עד מתחילה. ומשו"ה נאמן באמתלא. וגם דיכול לומר מבודה הייתי:

ועי' מה שכתבתי לעיל דהא דאמרי' הודאות בע"ד לא מהני לחוב לאחרים. היא דוקא משום דלחוב לאחרים חיישינן למשקר דמחמת קנוניא וכדומה. משא"כ היכא דל"ש טעם זה כי היכי דהודאות בע"ד כק' עדים לגבי עצמו. ה"נ היא כק' עדים אף אם נוגע לאחר. וכתבתי הטעם דמשו"ה במשנה הראשונה דלא היינו חיישינן דהיא משקרת וחוב גמור היא לה היתה נאמנת אף דהיא לחוב הבעל. משא"כ למשנה אחרונה דחיישינן דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ולזה לא מהני הודאתה אף דהיא אמרה דבאמת טמאה היא אפ"ה אינה נאמנת נגד הבעל דהיא משועבדת לו. וחיישינן לגבי הבעל דהיא משקרת ומשו"ה בנדה דל"ש הטעם דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. דהא בזה אינה מפקיע עצמה. ומשו"ה היא נאמנת מטעם שוי' נפשי' ח"ד דהיא מחמת הודאות בע"ד דהיא כעדים ומהני לחוב ג"כ להבעל. כיון דזה היא ג"כ לחובתה ול"צ לומר דהיא נאמנת על זה מטעם עדות. ואדרבא הא לשיטת התוס' בזה אינה נאמנת מטעם עדות וצ"ל רק משום זה מחמת הודאות בע"ד. ובזה ל"ש לומר דהיא