משכן העדות רעג

לא יכול לומר מבודה הייתי. אמנם כל זה אינו אלא היכא דאינו נאמן רק מחמת עדות. משא"כ היכא דנאמן מחמת שוי' אנפשי' ח"ד אז גם חוץ לב"ד לא יכול לומר מבודה הייתי אם אינו נותן אמתלא לדבריו. ויותר מזה לפמ"ש היכא דהוחזק האיסור או הוא הי' אומר בפני ב"ד בזה לא יכול לחזור אפי' אם אית לי' מיגו. כגון אם הוחזקה נדה בשכנותי'. אפי' אית לה מיגו דטבלתי אפ"ה אינה נאמנת במיגו כמו דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' במיגו. ולכן גבי הודאות בע"ד ל"מ מיגו אפי' אם הי' אומר חוץ לב"ד כמ"ש החוות שם ס"ק ג' דאל"כ הא אית לה מיגו דמת בעלי. והטעם דבזה הודאות בע"ד היא כעדים. ולא אמרינן מיגו במקום עדים. וגם י"ל דהיא מטעם כיון שהגיד דגבי הודאות בע"ד אפי' אם אומר חוץ לב"ד הוה כאלו העיד בב"ד כמ"ש ונפ"מ באשה שהי' אומרת טמאה אני. ועברו עלי' ימים שתוכל ליטהר וליטבול דאית לה מיגו אפ"ה אינה נאמנת לומר מבודה הייתי. ועי' מ"ש הפלאה על תוס' שם א"א דהפי' היא באמרה טמאה אני אי מהני אמתלא, כי בזה י"ל דאף דנותנת אמתלא דמ"מ יש לחוש דילמא היא שקר. רק באשת איש אני ע"ז גופו אית לה מיגו דהאמתלא היא אמת במיגו דהי' אמרה מת בעלי ולכן נאמנת בזה לומר דהיא אמת דהי' לה אמתלא. משא"כ בנדה י"ל דאיבעי' היא היכא דלית (לי') (לה] מיגו כההיא דשמואל שם. וע"ז תי' הגמ' דאפ"ה אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת:

והנה לדברי הר"ן אף באיסורין דמהני שלא בפני ב"ד אפ"ה יכול לחזור ולומר מבודה הייתי. מכ"ש בממון בע"א דבא לחייב שבועה. היכא דהוא אומר שלא בפני ב"ד דבזה עדותו כמאן דליתא דמי. ובזה ליכא מאן דפליג. ובזה תמוה לי דברי הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ד'. דכתב בישראל שהעיד בדין דעכו"ם על ישראל חבירו והוציא ממנו ממון דבזה לא יכול לומר אישתבע לי דהיא אמת דהא אם היא שקר מחוייב לשלם לו מדינא דגרמי, משום דבע"א כל זמן שלא נשבע להכחישו הוא כשנים. וכמו דלא יכול להשביע כל ע"א שמחייב אותו מטעם מתוך שאינו יכול לישבע משלם עי"ש. ולפענ"ד אין לדמות זה לזה דהתם שאני כיון דאומר כן בפני ב"ד אזי הוה כשנים. ואמרי' שפיר כמו דלא יכול להשביע שנים ה"ה בזה. משא"כ בזה דהי' מעיד בדיני עכו"ם הא בזה לא הוה כשנים. כיון דלא אמר בפני ב"ד. ואי דיאמר עכשיו בב"ד. הא עכשיו הוא נוגע בעדות שלא יצטרך לשלם מדיני דגרמי, ואפשר לומר דא"כ גם בשנים שהעידו נימא כן מנא ידעינן דהוא אמת כיון דלא אמרו לפני ב"ד ועכשיו הם נוגעין. וצ"ל דמסתמא שניהם אין חשודין וה"ה בזה. אמנם באמת גם בשנים צ"ע דהא בהר"ן מבואר דגם בשני עדים שלא בפני ב"ד יכולין לחזור:

פרק ג' ועתה אבוא לבאר דין אמתלא היכא דמהני אמתלא. ובאיזה אופן דלא מהני. וכבר האריכו בזה טובא האחרונים בס' הפלאה כתובות כ"ב. וב"ש יו"ד סי' קפ"ה ובהאחרונים שם:

מקור הדין היא בכתובות כ"ב ע"א באשה שאמרה אשת איש וחזרה ואמרה פנוי' מהני אמתלא. ואמרי' שם בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. ובתוס' שם ד"ה חזרה ואמרה פי' מועיל אמתלא. אבל אין לפרש אם צריכה אמתלא ופי' הטעם די"ל דאמתלא לא מהני רק לגבי שוי נפשי' חתיכה דאיסורא. משא"כ לגבי עדים ודאי לא מהני אמתלא לחזור מדבריהם. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' באמתלא. וא"כ הו"א דוקא באמרה אשת איש אני. דבזה אינה נאמנת בתורת עדות. דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. רק משום לגבי נפשי' שוי' ח"ד בזה מהני אמתלא. משא"כ באמרה טמאה אני דבזה נאמנת בתורת עדות ס"ד דלא מהני אמתלא. והשיב לו דגם בזה מהני אמתלא. והטעם דמהני אמתלא בע"א. ולמה לא אמרי' כי היכא דבשני עדים ל"מ אמתלא ה"ה בע"א. מבואר בהר"ן בתשובה כיון דאומר חוץ לב"ד חוזר ומגיד. אף דעדות זה מהני אפי' חוץ לב"ד אפ"ה אמרי' כן. ועי' בש"ש ש"ו פי"ג שהאריך בזה. ובחוות בסי' קפ"ה ס"ק ה' שהאריכו הרבה בזה:

אמנם דדברי הר"ן בתשובה צריכים ביאור דמ"ש דעד שהעיד שלא בפני ב"ד אף דעדות זה מהני אפי' חוץ לב"ד אפ"ה יכול לחזור ולומר מבודה הייתי כמבואר בסי' מ"ז. בזה צ"ע דמ"ש משני עדים דקימ"ל דאינו חוזר ומגיד. ודוקא לאחר דו"ח היא דאינו חוזר ומגיד. משא"כ קודם שנחקרה עדותן בב"ד אף דהעידו אפ"ה כל זמן שלא נחקרה לא נגמר עדותן ויכולין לחזור ואפ"ה קימ"ל לפי האמת דלא בעינן דו"ח אפי' קודם שנחקרה עדותן בב"ד לא יכולין לחזור בו כמבואר בסי' כ"ט. והטעם משום דהא דאמרי' דקודם דו"ח יכולין לחזור הטעם משום דאז עדיין לא נגמר העדות. ועיקר העדות היא לאחר דו"ח. משא"כ לאחר דתיקנו רבנן דל"ב דו"ח בד"מ. אז ממילא מיד נגמר העדות ולא יכולין לחזור אפי' קודם דו"ח. ואף דהא דדרשינן כיון שהגיד היא דוקא לאחר דו"ח אפ"ה אמרי' דהיא משום הך טעם דקודם לא נגמר העדות משא"כ לאח"כ דתיקנו רבנן דל"ב דו"ח, ממילא נגמר העדות. וא"כ נימא גם בזה. אף דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד היא דוקא בב"ד היא משום בלא הב"ד לא נחשב עדות כלל. וקבלת עדות צריך ב"ד. ממילא דחוץ לב"ד לא חשיב עדות כלל. ואינו אומר בתורת עדות ויכול לחזור ולומר מבודה הייתי אבל לא דקדקתי כיון דלא העיד בתורת עדות, משא"כ בעדות דלא צריך ב"ד. וגם חוץ לב"ד הוא נאמן. ממילא גם בזה נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אפי' חוץ לב"ד כיון דעדותו מהני אפי' חוץ לב"ד. וממילא דהי' אומר כן בתורת עדות. ושוב אינו חוזר ומגיד. ואין לומר דהקרא אם לא יגיד דוקא בב"ד כתיב והיא גזירת הכתוב. דא"כ נימא ג"כ דוקא לאחר שנחקרה כתיב. וממילא גם באופן דל"צ דו"ח. יהי' ג"כ יכול לחזור. ובאמת זה אינו וצ"ל כמ"ש דעיקר הטעם היא דאז עדיין לא נגמר העדות. וה"ה גם בזה נימא כן דמשו"ה בעינן דוקא ב"ד דבלא ב"ד לא הוה עדות כלל. משא"כ באופן דלא צריך ב"ד. אף בלא ב"ד לא יכול לחזור ולהעיד. והר"ן שם הביא ראי' מהתוספתא דקתני עדים שהעידו לטמא ולטהר וכו' עד שלא נחקרה עדותן בב"ד דוקא. ובסי' ל"ה כתב דבד"מ אין יכולין לחזור קודם דו"ח כמ"ש. ודייק הא דכתב התוספתא עד שלא נחקרה היא לאו דוקא דהא לטמא ולטהר ל"ש דו"ח. רק דכונתו קודם שהעיד בב"ד יכולין לחזור בו עיש"ה. אמנם דגם על זה יש לפקפק די"ל דהתוספתא איירי במקום דצריך דו"ח גם לטמא ולטהר. כגון בדין מרומה דנראה לב"ד שהעדים משקרים דבזה אפשר דבעינן דו"ח כמו בד"מ. ולזה היא רבותא להיפך. דאפי' אם אמרו בפני ב"ד אפ"ה כיון דבזה בעינן דו"ח יכולין לחזור קודם שחקרו הב"ד. וי"ל די"ל אף דהסוברים בד"מ בדין מרומה יכולין לחזור קודם דו"ח. היא משום דהא בד"מ מה"ד צריכים דו"ח. רק דרבנן תיקנו דל"צ ממילא בדין מרומה הניחו על דין תורה. ובעינן דו"ח ממש. ומשו"ה יכולין לחזור קודם דו"ח. משא"כ בלטמא ולטהר דבזה לא בעינן כלל דו"ח ממילא בכל ענין אין יכולין לחזור בו אף קודם דו"ח וגם בדין מרומה בד"מ גופו קימ"ל באמת דאינו דומה לדיני נפשות ממש כמבואר בסי' ל' וממילא ראי' הר"ן נכונה דע"כ מוכח דעד שלא העידו בב"ד קודם לכן יכולין לחזור בו. וכן נראה דס"ל להר"ן דגם במקום דבעינן באיסורין ב' עדים אפ"ה לא צריכים להעד בפני ב"ד דהא התוספתא נקט עדים. משמע דהיא באופן דבעינן ב' עדים ואפ"ה לא צריך להעיד בפני ב"ד. וכבר האריך בזה הנתיבות ואין כאן מקומו. אמנם דזה מוכח דכל שלא בפני ב"ד יכול לחזור ולהעיד ולומר מבודה הייתי. וממילא דמהני ג"כ אמתלא באופן דצריכי' אמתלא. וצריך לומר דזה היא גזירת הכתוב דדוקא בפני ב"ד אינו חוזר ומגיד משא"כ שלא בפני ב"ד. אפי' במקום דל"צ להעיד בב"ד:

וקצת ראי' לזה י"ל ג"כ מדברי תוס' ב"ק ד' נ"ו בד"ה פשיטא דכתבו וז"ל ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו