משכן העדות רעב

מפי עד אם הראשון כופר אין השני האומר בשמו נאמן. וראי' לדבר וכו' וכ"ת א"כ הכי אמאי פטור משום דהיא גרמה לנפשה שהשביעה לב"ד שאלו רצתה לומר מת בעלי סתם מצי אמרה הכי ע"פ דבריו של עד עכ"ל. וקשה בל"ז איכא למימר ג"כ אפי' א"א דבכ"מ עד השני נאמן יותר. הכא נאמן הראשון במיגו שהי' יכול לומר מבודה הייתי כיון דלא הי' אמר בפני ב"ד עי"ש. ולפענ"ד נראה דראי' הר"ן היא דאם נימא דהשני נאמן יותר א"כ הא הכא האשה תהי' נאמנת שאמר לה מת בעלי. ותהי' נאמנת להתיר אותה. וממילא תהי' נאמנת כשני עדים דהא החכמים הימנוה כבי תרי. וממילא [הוה[ כמ"ש תוס' דמשו"ה לא אמרי' מיגו להכחיש ע"א בשבועה משום דכל זמן שלא נשבע להכחישו העד נאמן כשנים. והוה מיגו במקום עדים, ה"ה די"ל בזה כיון דהיא תהי' נאמנת כתרי ממילא לא נאמן האחר להכחישו במיגו דה"ל במקום עדים. דהיא נאמנת כתרי עדים. ולזה כתב דהראשון נאמן יותר:

וזה מוכרח לדעתי דאם נימא דלא יכול לומר מבודה הייתי ומשו"ה הוצרך להא דהראשון נאמן יותר. א"כ יהי' קשה להיפך אם העד אינו מעיד שלא מת רק דהכחיש אותה בדבר זה דהיא לא שמעה מפיו. אמאי לא תהי' היא נאמנת לומר דשמעה מפיו כן. במיגו דהיתה באה לב"ד והיתה אומרת סתם מת בעלי ועל זה לא יוכל להכחישה דהא לא היתה צריכה לומר ממי שמעה. ואפי' אם נימא דמשו"ה נקט הר"ן שם דהוא מכחיש אותה ואמר דלא מת. ובזה לית לה מיגו דהא יהי' ע"א בהכחשה מ"מ משמע אפי' לא מכחישין זא"ז רק על הזמן דבאותה שעה שהיא אומרת מת אומר הוא דלא מת ובזה הא אית לה מיגו דהוא מת אח"כ והיתה נאמנת. מזה נראה כמ"ש דאם נימא דהראשון נאמן אז ל"א גם לגבה מיגו משום דה"ל מיגו במקום עדים. אמנם דעדיין יש לדחות זה די"ל כל זמן שלא התירוה הב"ד לא הוה כב' כאשר אבאר את זה בעזה"י. וממילא אמרי' מיגו:

ועוד י"ל דהא דאמרי' דהראשון נאמן יותר או השני נ"ל דהוא דוקא היכא דכבר אמרה כן בפני ב"ד והב"ד התירוה באופן אם נימא דהשני נאמן יותר. אז הוה דבריו של אחר במקום שנים. דאל"כ בפשיטות הא ה"ל ע"א בהכחשה ואינו נאמן דהבע"ד בעצמו לא יהי' גרע מאלו אמרה שמעתי מזה דמת בעלה וע"א מכחישה דלא שמעה ממנו כלל. דבודאי אינה נאמנת משום דה"ל ע"א בהכחשה. ה"ה בזה היכא דהבע"ד בעצמו מכחישו. לזה נ"ל די"ל אם אמרי' דהראשון נאמן יותר אז י"ל דאיירי דהיא היתה אמרה לב"ד שמעתי מפלוני שמת בעלי. והב"ד התירוה להנשא. ואח"כ השביעה העד שהוא בעצמו יבוא לב"ד. ובא לב"ד וכפר דלא הגיד לה מעולם. שמת בעלה. או דאומר דלא מת. ובזה א"א דהראשון נאמן יותר. ול"ל דכבר האמינוה הב"ד דהא הב"ד לא התירוה אלא משום דאמרה דשמעה מפיו. ועד מכחישה והוא נאמן יותר וע"ז כתב הר"ן דל"ל משו"ה פטור כיון דהיא נאמנת יותר דזה אינו דבכ"מ הראשון נאמן יותר רק דהטעם היא שהשביעה לומר לב"ד והיא גרמה. ובזה ל"ל בל"ז הא הוא נאמן במיגו דהי' אומר מבודה הייתי. כיון דכבר נגמר הדבר והב"ד התירוה ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד. ול"ש לומר יותר מבודה הייתי, ואף דבהר"ן זה היא דוחק דמשמע מלשונו דלא היתה אמרה כלל לב"ד קודם שבא העד. מ"מ יש מקום לזה די"ל כן. ובזה יהי' ניחא מה שהקשה שם הש"ש על שיטת הסוברים דהשני נאמן יותר א"כ יהי' קשה קו' מהרח"ש מה חידוש איכא בזה הא ה"ל כפירת דברים. די"ל דאיירי דעדיין לא היתה באה לב"ד כלל. ובזה ה"ל ע"א בהכחשה ואינה נאמנת. ועוד אדבר מזה בעזה"י:

ולפי דברי הר"ן יש לישב קו' התוספות על רש"י שהקשה בכ"מ דמסוטה ל"ג משמע מרש"י הא דאמר עולא היכא דבאו בזה אחר זה לא בעינן התירוה רק דאמרי' דהראשון הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. וביבמות קי"ז אמרי' בגמ' דוקא התירוה להנשא. די"ל דזה הוא החילוק דהא דאמרי' בכל מקום דהראשון נאמן כשנים. מ"מ הא בשנים גופא צריך שיהי' נגמר העדות ואם העידו עדים בב"ד ולא נגמר עדותן בדו"ח. כיון דעדיין לא נגמר עדותן יכולין לחזור בו. וממילא דאין בעדותן ממש. ומשו"ה היכא דאמר שלא בפני ב"ד. בזה ל"ל דהוא כשנים. כיון דלא נגמר עדיין עדותו ויכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי. משו"ה צריכים דוקא התירוה דבזה נגמר עדותן והיא כשנים. משא"כ היכא דאמרו בפני ב"ד ואז לא יכולין לחזור בו מיד כמ"ש הר"ן. משו"ה מיד הם כשנים ומשו"ה בסוטה דמסתמא אמר העד בפני הב"ד בזה לא צריך למעשה ב"ד כלל משא"כ ביבמות דעד המיתה לא צריך לבוא לב"ד. רק דאם אמר לה הב"ד מתירים אותה להנשא. וסתמא דמתני' איירי בכל גוונא. אפי' היכא דלא העידו אח"כ בב"ד. ובזה קודם דהתירוה להנשא לא נגמר עדותו כלל. כיון דיכול לחזור ולומר מבודה הייתי. ועיקר הגדת עדות היא רק בעת שהתירוה. וי"ל דמשו"ה בנשאת ע"פ ע"א צריכה היתר ב"ד. דצריך להיות דקודם שנשאת תהי' מותרת להנשא. ובזה הוה נחקרה עדותו. ומאותו שעה ואילך לא יכול לומר מבודה הייתי. וקודם לכן לא נגמר עדותו כלל. והוה לי' כבת אחת. וכעין זה כתב הש"ך בסי' קכ"ז ולפמ"ש יש להסביר הטעם:

ולפ"ז הא דכתבו הראשונים לענין שבועה אי בעינן גם כן שיהי' הב"ד פוסקים על ידו. ולפמ"ש בזה כיון דבלא ב"ד אינו נאמן וצריך להעיד עדותו בב"ד ממילא ה"ל כנגמר מיד בשעת העדות:

אמנם לפי מה שאבאר לקמן בעזה"י דהיכא דהי' אמר חץ לב"ד ואח"כ בב"ד אמרי' דלמפריע נגמר עדותו כמו בעדים שהעידו עכשיו בב"ד ולאחר זמן חקרו הב"ד בדו"ח דאמרי' דעדותן עדות למפריע. וא"כ יהי' קשה כיון דאח"כ יתירו הב"ד יהי' עדותן עדות למפריע. אבל מ"מ יש לחלק ולומר דאעפ"כ כיון דאיתכחיש מקודם הוה כבת אחת:

ובזה י"ל דמשו"ה הוצרך הרמב"ם בע"א דבעינן שיהי' איסור מוחזק בע"א. וכתב הש"ש דבעינן דוקא הוחזק דאל"כ ל"מ אף אם העיד בב"ד קודם שהוחזק האיסור. ולפמ"ש י"ל היכא דהעיד בפני ב"ד בזה ל"צ להוחזק רק דאמרי' כיין דהעיד בפני ב"ד ונגמר עדותו היא כשנים וסוקלין ושורפין עליו אח"כ, והרמב"ם דבעי הוחזק היא כיון דבא אפי' היכא דלא העיד בפני ב"ד. דהא באיסורין לא בעינן שיעיד בפני ב"ד. ואז מקודם שהעיד בפני ב"ד כיון דיכול לחזור ולומר מבודה הייתי. ממילא ליכא מלקות. ובעינן הוחזק האיסור דהיכא דהב"ד מחזיקו לאיסור דאז הוה כאלו נחקרה עדותו בב"ד ולא יכול ליתן אמתלא ולא לומר מבודה הייתי. משו"ה סוקלין ושורפין עליו. משא"כ היכא דהעיד בפני ב"ד יש מקום לומר דלא בעינן הוחזק:

ואפשר לומר להיפך לפי מה דקימ"ל באמת דאף היכא דבאו זה אחר זה אם באו קודם שעשאו הב"ד מעשה הוה בת אחת והוה הכחשה. רק היכא דהתירוה ב"ד בזה נאמן כבי תרי אמרי' אין דבריו של אחד במקום שנים. וצ"ל דקודם שהב"ד התירוה אף דנאמן מ"מ עדיין אינו כשנים. רק כע"א. אף אם העיד בפני ב"ד. ממילא י"ל דמשו"ה נקט הרמב"ם הוחזק האיסור ע"פ ע"א. דאז כיון דהוחזק ממילא דהוה כשנים. והוה כאלו הוחזק האיסור ע"פ שני עדים. וסוקלין ושורפין עליו אח"כ. משא"כ בלא הוחזק אף אם העיד בפני ב"ד מ"מ עדיין אינו כשנים. רק כע"א. וע"א אינו נאמן למלקות:

ובזה י"ל ג"כ דע"א לענין שבועה דבזה הוה כשנים לגמרי ונאמן לחייב שבועה אפי' להכחיש חזקה או נגד הרוב משום דלענין שבועה הוא כשנים. משו"ה לא בעינן שעשאו ב"ד מעשה רק דמיד הוא כשני עדים ואין כאן מקומו להאריך בזה:

היוצא מזה דהיכא דלא העיד עדיין בפני ב"ד יכול לומר מבודה הייתי [אמנם מדברי הריטב"א קידושין דכתב הטעם דמשו"ה בע"א אם לא אמר לו בשעה שמוצאו לא יכול אח"כ לומר נטמאו טהרות וכדומה משום כיון שהגיד עי"ש מבואר דגם חוץ לב"ד אמרי' כיון שהגיד] והיכא דהוחזק לאיסור מחמת אמירתו. או דעשאו הב"ד מעשה בזה הוה כנחקרה בב"ד. ושוב