משכן העדות רעא

פרק ב' בעזה"י בו יבואר א"א גם בע"א באיסורין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ז"ל התוספתא בפ"ו דסנהדרין דעדים יכולים לחזור בהם עד שנחקר עדותן בב"ד. נחקר עדותן בב"ד אין יכולין לחזור בהם. וזהו כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אין נאמנים עכ"ל והר"ן בתשובה סי' ל"ד וסי' מ"ז מבאר דברי התוספתא הא דנקט משנחקרה היא לאו דוקא. דהא באיסור והיתר לא בעינן דו"ח. רק דכונת דבריו היא. דגם באיסורין כל זמן שלא העיד בפני ב"ד אפי' אם היא אופן דנאמן אפי' חוץ לב"ד כמו באיסורין אפ"ה יכולין לחזור בו. דכל זמן שלא אמר בפני ב"ד אין אדם מדקדק הטיב. ומשו"ה יכול לחזור בו ולומר מבודה הייתי משא"כ אם העיד בפני ב"ד לא יכול לחזור. וגם בד"מ היכא דליכא דו"ח אין יכול לחזור אפי' קודם דו"ח. והלשון דנקט נחקרה היא לאו דוקא עי"ש בהר"ן. וקצת י"ל ראי' לדבריו דאם נימא דכונת התוס' היא דקודם דו"ח יכולין לחזור אמאי לא נקט ג"כ דיני נפשות דגם בזה יכולין לחזור בו מזה משמע דלא איירי הכא מדין דו"ח רק כמ"ש הר"ן. והטעם צ"ל דאף דבאיסורין שם עדות עליו אפי' חוץ לב"ד ונאמן בזה חוץ לב"ד. אפ"ה אינו אומר בתורת עדות ואינו מדקדק הטיב. ודוקא בב"ד הוא אומר בתורת עדות. ובב"ד צריך לאיים עליו ולהודיע לו עונש עדות שקר ואז לא משקרין כיון דידע מאיסור עדות שקר. וגם הוא יודע דאומר כן בתורת עדות ולכן צריך לדקדק בעדותו. ומשו"ה אמרי' כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. משא"כ באיסורין חוץ לב"ד אף דבזה נאמן הוא דלענין איסור היקל הכתוב לענין זה דיהי' נאמן חוץ לב"ד אף דאינו אומר אז בתורת עדות אבל מ"מ כיון דאינו אומר בתורת עדות יכול לומר מבודה הייתי וליכא גבי' משום כיון שהגיד:

והא דבעינן בסוגי' דכתובות אמתלא עי"ש בדף כ"ב ולא אמרי' בפשיטות דהא יכול לומר מבודה הייתי היא משום דשם לאו בתורת עדות נאמנת רק משום שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא. והיא משום דאדם נאמן לחובתו יותר מעדים. דודאי לא משקר לחובתו. ומשו"ה גם אם אומר חוץ לב"ד אפ"ה אמרינן בזה דלא יכול לומר מבודה הייתי. משום דבזה אמרי' דודאי לא יבדה דבר מה שהיא לחובתו. וגם לא אמר דבר שהיא לחובתו. אם לא ידקדק היטיב לידע שהוא האמת. ולכן לא יכול לומר בזה מבודה הייתי. חוץ מאם נותן אמתלא לדבריו הראשונים נאמן והטעם אבאר בסמוך בעזה"י ומטעם זה כתב החות בסי' קפ"ה הפי' בתוס' שם דהאבעי' דשמואל הי' אם צריך אמתלא. די"ל דשם ל"ל שוי' אנפשי' ח"ד משום דהיא משועבדת לו. רק מטעם ע"א נאמן באיסורים היא נאמנת. וא"כ היא לא צריכה אמתלא רק דהיא נאמנת לומר מבודה הייתי כיון דלא אמרה כן בפני ב"ד ולפי האמת גם בזה צריכים אמתלא משום דבזה בלא נאמנות ע"א כיון דהיא נאמנת ממילא איכא ג"כ שוי' נפשי' ח"ד. ולקמן אכתוב עוד בזה אם היא נאמנת מטעם עדות או לא:

ובזה יש ליתן טעם בהא דקימ"ל בהוחזקה נדה בשכונתי'. ל"מ אמתלא וכן אם אמרה כן בפני רבים והקשה הכו"פ אמאי לא [מהני] בזה האמתלא שכתב המרדכי דהי' בטעות דמעיקרא היתה סבורה דהיא דם נדה. וכעת יודעת שהיא דם צדדים. עי"ש די"ל דאמתלא כזה ל"מ בזה כיון דהיא הודאות בע"ד שהיא לחובתה. ובזה אמרי' דודאי היא, מדקדקת היטיב קודם שאמרה טמאה אני שהיא לחובתה. ודוקא אמתלא אחרת היא נאמנת כמו שאבאר לקמן דלדברי' לא הי' הודאות בע"ד מעולם דזה לא הי' לחובתה כלל. משא"כ באמתלא כי זה אמנם קודם שנחזקה נאמנת גם באמתלא זו במיגו דהי' נותנת אמתלא אחרת. משא"כ היכא דלא מהני אמתלא אחרת אינה נאמנת באמתלא זו דמטעם זה אינה נאמנת לומר מבודה הייתי. וגם א"א דזה הוה כאלו נחקרה עדותן בב"ד. ממילא דבזה ל"מ אמתלא כלל כמו בעדים:

והנה עדיין צ"ע הא דאמרי' דבב"ד לא יכול לחזור ולהעיד. הנה הא דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. היא בשני אופנים. או דהי' מעיד מתחילה היפך מדבריו שאומר עתה דמעיקרא הי' מעיד שהוא יודע דחייב לו או בדבר ערוה דידע דהיא אשת איש. ועכשיו אומר להיפך. דידע שלא חייב לו. וגם ידע דהיא אינה אשת איש דבזה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובזה י"ל הטעם בפשיטות. דהא לדבריו משים עצמו רשע דהי' אומר מתחילה עדות שקר בב"ד והי' עבר על לאו דלא תענה ואין אדם משים עצמו רשע. ובאופן כזה גם בדבר איסור אינו נאמן לומר להיפך מדבריו הראשונים. אמנם דבשני עדים גם אם הי' אומרים מתחילה אין אנו יודעינן אמרי' ג"כ אינו חוזר ומגיד ובזה היא שני טעמים. חדא דאמרי' דגם זה היא בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והר"ן בשבועות העדות כתב דמאיני יודע ליודע לא חשיב חוזר ומגיד רק דמשו"ה אינם נאמנים לומר אח"כ (אין) אנו יודעים. או משום השבועה. או משום דאין אדם משים עצמו רשע כיון דלדבריו דאומר דיודע הי' עבר מתחילה על אם לא יגיד. ומשים עצמו רשע עיש"ה [ובזה אמרתי לעיין בע"א הבא לחייב שבועה דבזה הא ליכא אם לא יגיד כמבואר בב"ק ד' נ"ו ע"א. וממילא דבזה אם אומר בתחילה דלא ידע יהי' אח"כ חוזר ומגוד. דהא מאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד. ומשים עצמו רשע ל"ש בזה דהא הוא אינו מצווה על אם לא יגיד. ואמרתי לעיין בזה בדברי הרשב"א כתובות דכתב בהא דאין אדם משים עצמו רשע. לאו דוקא רשע גמור אלא אפי' אם אינו איסור גמור רק דלא הוה מידת חסידות אמרי' ג"כ אין אדם משים עצמו רשע שאינו צדיק עי"ש. ולפ"ז י"ל גם בזה כיון דלפי האמת מחויב גם ע"א להעיד בדיני שמים ממילא אמרי' גם בזה אין אדם משים עצמו רשע דהא לדבריו עבר על איסור י"ש]:

ומעתה י"ל בדבר איסור דבזה ליכא לאו דאם לא יגיד נימא ג"כ דמאינו יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד. אמנם נראה דבזה איכא ג"כ חוזר ומגיד אף באינו יודע. והטעם אפשר לומר דבזה ודאי הוא מחויב להעיד לאפרושי מאיסורא כיון דיכול להסתעף איסור. ומשו"ה גם ת"ח צריך לילך להעיד כמבואר בריש שבועת העדות. וברא"ש במכות ד' ו'. וממילא אמרי' גם בזה אין אדם משים עצמו רשע. וגם באיסורין היכא דע"א נאמן אמרי' ג"כ דהא הוא צריך להעיד. דאם בא לאסור צריך להעיד לאפרושי מאיסורא ואם בא להתיר צריך להעיד משום השבת אבידה לבעלים. ועי' בסי' כ"ח באו"ת ובנתיבות. וממילא אמרי' גם בזה כיון שהגיד. וצ"ע בזה:

ובזה יש לעיין אמאי אמרי' היכא דהי' מעיד חוץ לב"ד על החתיכה להתיר יכול לומר אח"כ מבודה הייתי. אף דבזה ליכא משום חוזר ומגיד כיון דלא העיד בפני ב"ד כנ"ל מ"מ הא באיני יודע ל"ש גם בב"ד חוזר ומגיד להר"ן ואפ"ה לא נאמן מטעם שכתבתי דאין אדם משים עצמו רשע. וה"ה בזה כיון דהוא הי' אומר להתיר. ובקל הי' יכול להכשיל אחר. כיון דהוא אז נאמן להתיר החתיכה והיתה מותרה באכילה. וא"כ לא יהי' עכשיו נאמן להיות חוזר ומגיד משום דאין אדם משים עצמו רשע ואף די"ל כיון דהי' אומר חוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי דלא הי' מדקדק כמ"ש הר"ן דאין אדם מדקדק חוץ לב"ד. מ"מ יהי' קשה אם אומר איני יודע. דהא בזה אינו אומר שום עדות. אמאי לא יכול לחזור ולומר לא דקדקתי אז היטיב ואח"כ נזכרתי וצריך לדחוק ולומר דעכ"פ בב"ד צריך לדקדק יותר וצ"ע:

והש"ש ש"ו פי"ד הקשה דדברי הר"ן סותרים אהדדי דבתשו' כתב דחוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי. ובפ' שבועת העדות בהא דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד כתב הר"ן בחידושיו וז"ל ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' עכשיו שבא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא מת דודאי בכה"ג לא מהימנא שכך הדין בכל עד