משכן העדות רע

וראיתי בס' בית יעקב בכתובות ד' ל"ג שרוצה לישב שם קו' הפלאה על הגמ' דאמרי' נתרו בהו אח"כ מה דהוה הוה. ופי' רש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והקשה ההפלאה כיון דבעינן התראה לחייבו משום כאשר זמם. ממילא קודם התראה לא נגמר עדותן דה"ל עדות שאאי"ל וא"כ יכולין לחזור ולהעיד. ותי' בס' הנ"ל דודאי עדים מיד שהעידו אינם יכולין להיות חוזר ומגיד אף קודם דו"ח. והא דיכולין לומר מבודה היינו קודם דו"ח היינו כיון דאמרו מבודין לא נגמר עדותן. דהא הב"ד לא חקרו אותם יותר. ולאו מטעם חוזר ומגיד עי"ש. ולפ"ז בודאי קודם הבדיקות בדנ"פ דאינם מעכבין בדיעבד. לא יכולין לומר לדבריו מבודין היינו. אמנם אם נימא כן יהי' קשה מהמרדכי דמשמע דגם בדין מרומה יכולין לחזור. וגם מהא דתיקנו רבנן באומר אף אני כמוהו הדו"ח. ומה שהביא ראי' מתוס' פסחים הנ"ל דמקשים לאיזה ענין שואלים אותו באיזה יום נימא כיון שהגיד עי' בנתיבות מ"ש בזה דהיא באמת תי' התוס':

ולפענ"ד הי' אפשר לומר הא דאמרי' בכל מקום דקודם דו"ח יכולין לחזור היא דאין העדות נגמר עדיין. ומשו"ה יכולין לחזור. והי' נ"ל די"ל אף דקודם דו"ח לא נגמר עדותן. מ"מ כיון דהי' דו"ח. נגמר העדות למפריע. והוה כל הגדתן עדות גמור. ועי' במ"ש הנתיבות ריש סי' ל' דאם הוכחשו אחר זמן בחקירות נפסלו למפריע. ומשו"ה דוקא באמרו מבודין היינו דבזה לא נגמר עדותן כלל ויכולין לחזור. משא"כ בזה מקשים תוס' שפיר לאיזה ענין שואלים אותו באיזה יום בשבת הא בזה אם יאמרו על יום אחר ואם נימא דיכולין לחזור. אבל מ"מ גוף העדות יהי' מתקיים דהא על גוף המעשה לא אמרו מבודין היינו וא"כ אם יהי' נגמר עדותן אח"כ אז נגמר למפריע. וממילא דאמרי' בי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כיון דנקטינן מה שאמרו מקודם לעדות. ממילא חשיב גם את זה עדות מה שאמרו בכמה בחדש וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובזה הי' נ"ל ג"כ לישב קצת קו' הפלאה די"ל דאם התרו בהו אח"כ אז נגמר עדותן למפריע והגדה הראשונה היא עיקר והוה בכלל כיון שהגיד ועל הגדה הראשונה לא הי' התראה כלל:

או די"ל דהתוס' מקשים שפיר והיא דהא דתנן בתוספתא דקודם דו"ח יכולין העדים לחזור היא דוקא מגוף העדות דהיינו אם אמרו מתחילה פלוני הלוה לזה יכולין לומר מבודין היינו. והיא כיון דגוף העדות לא נגמר רק לאחרי כל החקירות. ומשו"ה יכולין לחזור מגוף העדות. משא"כ אם אינם חוזרים מגוף העדות דלא אמרו מבודין היינו מגוף העדות. רק דאמרו דגוף העדות היא אמת. רק על אחד מהחקירות רוצים לחזור על יום אחר. בזה אמרי' מיד שאמרו אחד מן החקירות מיד נגמר אותה החקירה. וכמ"ש דז' החקירות צריכים שיהי' שייך הזמה על כל אחד מהם והיא באמרו בשבוע שייך הזמה עמנו היית בשבוע וכן בחדש וכן ביום לחדש. ומיד שגמר החקירה נגמר אותה החקירה והחקירה השני לא צריכה לאותה החקירה כלל. ולכן אמרי' דאין בזה משום חוזר ומגיד. ואף דעל כל ז' החקירות צריכים האחרונה דהיינו באיזה מקום. וא"כ י"ל ג"כ דגם החקירות לא נגמרו רק בהחקירה האחרונה שאמרו באיזה מקום. וממילא קודם לכן יכולים לחזור דכל אחד מן החקירות לא נגמר עדיין. י"ל דבל"ז משכחת ג"כ הזמה. והיא לפמ"ש האו"ת בסי' ל"ח דאם המזימים אומרים היינו עמכם ולא ראיתם דזה חשיב ג"כ הזמה כיון דבזה לא מכחישין ג"כ המעשה דהא הם לא אמרו דגוף המעשה היא שקר רק אמרו שהם לא ראו ולכן הוה הזמה עי"ש. וא"כ י"ל לכן בכמה בחדש לחוד נגמר החקירה זו דבלא החקירה האחרונה שייך ג"כ הזמה. דיאמרו עמנו הייתם באותו יום לחדש במקום פלוני ולא ראיתם הלואה דזה ידעו רק דהם לא ראו הלואה. ועל גוף המעשה לא יעידו. או דיאמרו דהם הי' עמהם במקום פלוני ולא הלוה והמלוה. ולפ"ז נגמר החקירה לגמרי ומקשים תוס' שפיר. ולק"מ קו' האו"ת. ואף די"ל דגם בזה הוה כאלו אמרו מבודין היינו דהא הם אמרו אח"כ דהמעשה הי' ביום אחר. וביום שאמרו מתחילה מבודין הי' דביום זה לא נעשה מעשה כלל. מ"מ י"ל דנהי דאמרו כן מ"מ על גוף המעשה לא אמרו מבודין היינו. ועל עיקר העדות שהעידו מתחילה אינם אומרים מבודין היינו. רק על אחד מן החקירות. ובזה י"ל כמ"ש דהחקירה נגמר מיד ואין בזה משום חוזר ומגיד. ולפ"ז הי' נפ"מ אם עדים רוצים לחזור מגוף החקירה דהיינו מתחילה אומרים דהמעשה הי' בחודש זה ואח"כ רוצים לומר דהמעשה הי' בחדש אחר ע"ז לא יכולין לחזור וצ"ע בזה:

והנה לפי האמת דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. לא מהני אפי' מיגו ולא יכול לומר להיפך ממה שהעידו מקודם. והא דלא מהני מיגו היא דהא אין אדם משים עצמו רשע ולא נאמן אף במיגו כמבואר בסוגי' דעדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אינם נאמנים אפי' באין כתב ידם יוצא ממקום אחר ה"ה בזה דאם אמרו היפך מדברים הראשונים הא משימי עצמם לרשעים שהעידו שקר. והא דאיצטריך קרא לכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הא בל"ז ידעינן ג"כ זה דאינו חוזר ומגיד דהא משים עצמו רשע י"ל דאי הוה אמרי' דיכול לחזור ולהעיד לא הי' משים עצמו רשע כלל. דיכול לומר דמעיקרא הי' אומר כן ע"פ אומדנא וכדומה. ועכשיו נזכר שאיננו כן. ואף דעדים אינם רשאים לומר ע"פ אומדנא. היינו לפי האמת דאמרי' כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד משא"כ אי הוה אמרי' דחוזר ומגיד. י"ל דסמוך עצמו דיחזור אח"כ אם יזכור שאינו כן. ומשו"ה גלי לן הכתוב מאם לא יגיד על כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולפי האמת דאמרי' דאינו חוזר ומגיד ממילא דלא מהני מיגו ג"כ משום דאין אדם משים עצמו רשע. ועי' בס' הפלאה שם. ויש להאריך בזה. ועוד חזון למועד. לעין בזה:

והנה בשטר אמרי' ג"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרי' שם בסוגי' דפריך הגמ' לס"ד דגם אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולכאורה קשה דהא דבר זה כתבו דהא דאמרי' עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. היא דוקא בשטר כשר משא"כ בשטר פסול לא הוה כנחקרה כלל. וא"כ האיך שייך בזה כיון שהגיד נימא דהם נאמנים לומר אנוסין מחמת נפשות. ושטר זה הוא שטר פסול. ואין בזה משום חוזר ומגיד דהא לדבריהם לא העידו כלל כיון דלדבריהם הוא שטר פסול ולא הוה כנחקרה. וצ"ל דהנה אף א"א דהם נאמנים אנוסין מחמת נפשות אינם נאמנים לגמרי דהא תרי ותרי נינהו רק [להחזיק] הן נאמנים ולא מקרע קרעינן ולא מגבינן כדין תרי ותרי כמ"ש המפורשי' שם ומשו"ה פריך הגמ' שפיר נימא דשטר זה ודאי כדין נכתב כיון דאנן סהדי דלא הי' אנוסין. וממילא לא חשובין הם עדי' כלל משום כיון שהגיד:

ואפשר לומר על קו' המפורשים שם בס"ד דגמ' אמאי יהי' נאמנים מ"מ הא תרי ותרי נינהו הי' מקום לומר דהא בשטר לא שייך הזמה דיכולין לומר אחרינוהו כמבואר בגמ' ר"פ אחד ד"מ [והרז"ה ס"ל דאפי' אם כתב בשטר בזמנו ל"ש ג"כ הזמה. ובמקום אחר כתבתי הטעם דאם יוזמו הוה השטר שטר פסול ולא הוה כנחקרה עדותן בב"ד. וכיון דלא העידו בב"ד ל"ש הזמה כלל לחייב העדים] והטעם דהחכמים עקרו הדו"ח מד"מ. ובדין מרומה הא קימ"ל באמת דבעינן דו"ח. ולפ"ז כיון דחשיב תרי ותרי ממילא הוה דין מרומה וצריך דו"ח. והכא הא העדים אמרו באמת דהוא שטר פסול ואף דאיכא תרי דאמרו דהוא שטר כשר. מ"מ הא בעינן דו"ח. ובשטר ל"ש דו"ח וגם דהיא עדות שאאי"ל. דיכול לומר אחרנוהו. וכעת לא עיינתי היטיב בכל זה רק רשמתי לזכרון:

ומעתה אבאר דברי התוספתא. ובו יבואר א"א גם בע"א הבא לחייב שבועה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם בע"א לענין איסורין. וגם יבואר היכא דמהני אמתלא, ויבואר עוד משני עדים דלא מהני אף אמתלא. וגם אם בע"א באיסורין לא מהני אמתלא כמו בשני עידים או אם יש לחלק