משכן העדות רסט

שער י"א בענין כיון שהגיד א"ח ומגיד לבאר הא דאמרי' בכל מקום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אם קודם דו"ח אמרי' ג"כ דאינו חוזר ומגיד. וגם א"א בע"א שחעיד חוץ לב"ד כיון שהגיד דהא בזה מהני עדותו אף חוץ לב"ד. וגם אי בעדים או בע"א מהני אמתלא:

פרק א' הנה קודם דו"ח מבואר דיכולין לחזור ולהעיד. והיא מתוס' סנהדרין כמבואר בסי' כ"ט בב"י. וכתבו דזה היא דוקא במקום דבעי' דו"ח. משא"כ במקום דל"ב דו"ח בודאי אף קודם דו"ח אינם יכולין לחזור ולהעיד. והא דמבואר בתוספתא. דגם בעדים הבאין לאסור ולהתיר דיכולין ג"כ לחזור קודם דו"ח. והא בזה בודאי ל"ב דו"ח. אבאר את זה לקמן. והנה האו"ת בסי' כ"ט ס"ק א' רוצה להוכיח מתוס' פסחים דחולקים ע"ז וס"ל דגם קודם דו"ח אינם יכולין לחזור ולהגיד. אמנם כבר דחה הנתיבות דבריו בטוב טעם. ובאמת מבואר בתוס' סנהדרין ד' ל"ב ע"ב ד"ה היכא דקודם דו"ח יכולין לחזור והטעם כיון דעדיין העדות לא נגמר. וע"כ צ"ל הא דמקשים תוס' פסחים י"ב ובסנהדרין מהא דדייקינן בגמ' דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא דילמא התם משום דכוונו ביום השבוע ותי' דה"ל חוזרים ומגידים והקשה האו"ת הא קודם דו"ח יכולין לחזור. כמ"ש הנתיבות שם. דודאי אם נתבטל עדותן לא יכולין לחזור ולקיים עדותן עי"ש והסברא נכונה דהא עיקר הטעם דיכולין לחזור קודם דו"ח היא משום דעדיין לא נגמר עדותן קודם דו"ח. משא"כ לבטל עדותן בזה מיד דמכחישין זא"ז כבר נתבטל העדות:

ובזה אמרתי לישב קו התוס' פסחים דמקשי אמאי לא קאמר הגמ' זה ידע בחסרונו. די"ל דבזה היא רבותא ביותר. דעכשיו דאמרי' דזה ידע בעיבורא וזה לא ידע הטעות היא בעד האחרון דהיינו עד השני. וא"כ קשה נימא דהא כבר נתבטל עדותן מיד שהכחישו זא"ז בימי החדש ויתבטל העדות. ומה שמכוונו אח"כ יום השבוע זה לא מהני כיון שהגיד. ואפ"ה לא נתבטל עדותן. וטעם הדבר היא כדאמרי' בגמ' דאזלינן בתר רובו ורוב טועין בעיבורא דירחא. משא"כ אי הוה נקט הגמ' זה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע. א"כ בזה הי' הטעות בעד הראשון והא דדוקא בזה לא נתבטל עדותן. דהא עד הראשון מכחיש מיד דברי עצמו וחוזר מכמה בחדש ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון שהוא קודם דו"ח. ובזה ל"ל כיון דנתבטל עדותו לא יכול לחזור דהא בזה קודם שהכחיש עצמו לא נתבטל עדותו כלל רק דהיינו דנין דהמעשה הי' ביום אחר:

אמנם דזה ברור דקודם דו"ח במקום דבעינן דו"ח בודאי יכולין לחזור ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דהעדות עדיין לא נגמר. ובזה קשה לי על דברי התוס' מכות ד' ו' בסוגי' דקו"פ דמקשים אמאי יהי' העדים הכשירים נאמנים לומר שכוונו להעיד לבטל עדותן כיון שהגיד עי"ש. ואמאי לא נימא בזה ג"כ כי היכא דקודם דו"ח יכולין לחזור והוא כיון דצריכים להעדות דו"ח לא נגמר עדותן קודם דו"ח. ה"ה בזה כיון דאם הי' ביניהם קו"פ דצריכים הב"ד לשאול אותם אם כוונו להעיד אם לא. ממילא אין עדותן נגמר עד דאמרו שלא כוונו להעיד וממילא דאין בזה משום חוזר ומגיד. וכמו שכתבו תוס' פסחים על איזה ענין שואלים אותם בכמה בשבוע נימא כיון שהגיד ותי' דז' חקירות ילפינן מקרא. ופי' הנתיבות כיון דצריכים מה"ת לא נגמר עדותן קודם עי"ש ממילא גם בזה נימא כן, ואפשר לומר דקו' התוס' היא כיון דהם באין עם הפסולין לב"ד ה"ל כאלו העידו בפי' שלא כוונו להעיד דאל"כ לאיזה ענין בא לאסהיד בב"ד הא עדותן יתבטל מחמת קו"פ. וע"ז תי' דיש רגלים לדבר כיון דבאו עם הפסולין וצ"ע:

ונסתפקתי אם בדיני נפשות דבזה בעינן ג"כ בדיקות מה"ת כנ"ל אם יכולין לחזור בו קודם שנגמרה הבדיקות לאחר שנגמר החקירות. דהי' מקום לומר דדוקא קודם דו"ח דהחקירות הם מעכבין אף בדיעבד. ולכן קודם הדו"ח ה"ל כלא נגמר עדותן כלל ויכולין לחזור ולומר מבודה היינו. משא"כ הבדיקות דגם בדנ"פ אין מעכבין בדיעבד. בזה י"ל דלאחר הדו"ח מיד נגמר עדותן ולא יכולין לחזור ולהעיד. דהא אם הב"ד לא הי' בודקים אותם בבדיקות יותר לא הי' מעכבין בדיעבד. והיינו דנין על עדותן. גם י"ל הא דאמרי' דקודם דו"ח יכולין לחזור ולומר מבודה היינו. נימא דאין אדם משים עצמו רשע כיון דאמר מבודה היינו העיד שקר. אך דזה אינו דהא אמרי' דעדים לא נפסלו רק לאחר כ"ד מעדותן. כדאמרי' בסוגי' דעד זומם בב"ק. והיינו דקודם לכן לא נפסלו אף אם העידו בשקר כיון דעדיין הי' בידם לחזור. וממילא לא עושין עצמם לרשע. וממילא גם בזה כיון דקודם דו"ח יכולין לחזור אינם עושים עצמם לרשעים. משא"כ לאחר החקירות אף שהב"ד בודקים אותם בבדיקות. מ"מ אם לא הי' הב"ד בודקים אותם הי' נגמר עדותן והי' דנין ע"פ עדותן ולא היה יכולין לחזור משום כיון שהגיד. ממילא אף שהב"ד הוסיפו לבדוק אותם נימא דאין יכולין לומר מבודה היינו משום אין אדם משים עצמו רשע. והי' נראה לענ"ד בפשיטות דגם קודם הבדיקות יכולין לחזור כיון דצריכים בדנ"פ ג"כ בדיקות יכולין לחזור. וראי' לזה דאל"כ אף אם מוכחשים בבדיקות אמאי יתבטל עדותן. נימא דבכיון מבטלין עדותן:

ובזה אפשר לומר הא דנקט התוספתא כל עדות שקודם דו"ח יכולין לחזור ולמה לא נקט ג"כ בעדים שהעידו בעדות נפשות יכולין לחזור ג"כ קודם דו"ח. ובזה י"ל דבתוספתא לא נקט רק היינו דדוקא קודם דו"ח יכולין לחזור ולא לאחר הדו"ח. ודוקא בד"מ דלא בעינן בדיקות כלל אף מה"ת כנ"ל. ולכן לאחר הדו"ח לא יכולין לחזור. משא"כ בדנ"פ אף לאחר הדו"ח דהיינו לאחר חקירות יכולין ג"כ לחזור קודם הבדיקות. אמנם כל זה יש לדחות:

ונ"ל להביא ראי' לזה מהמרדכי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ דכתב בעידי קידושין שאמרו מבודין היינו קודם דו"ח דמהני. והביא התוספתא. וכתבו הטעם אף דבעידי נשים ל"צ לדו"ח. וא"כ אמאי יכולין לחזור דהיא כיון שהאשה מכחשת את העדים ה"ל דין מרומה דבזה בעינן דו"ח כנ"ל והא גם בדין מרומה דבעינן דו"ח מ"מ החקירות קימ"ל דאינם מעכבין בדיעבד. ומוכח דקודם דו"ח אף דאינם מעכבין דיעבד אפ"ה יכולין לחזור וכ"כ י"ל בבדיקות בדנ"פ:

ועוד ראי' י"ל דהא עיקר דו"ח היא כתובה בעדים הבאים להזים עדים אחרים. ובזה כיון דהעדים הראשונים שבאו לב"ד והב"ד בדקו אותן בכל ז' חקירות. ובאו עדים אחרים ואמרו עמנו הייתם באותו יום ושעה. ה"ל כאלו העידו בפירוש כל הז' חקירות. אמנם דעדיין לא העידו המזימים על המקום ובאיזה מקום הי' עמהם ויהי' זה כאלו העיד אחד בב"ד כל ז' החקירות והשני אומר אף אני כמוהו דזה מהני מן התורה. כמבואר בסנהדרין ד' ס' ע"א. וא"כ הכא נמי כיון דהמזימים אמרו להניזומים אותו היום עמנו הייתם. א"כ לאיזה ענין בדקו אותם הב"ד אח"כ בדו"ח. אף אם יכחישו את עצמם אח"כ בחקירות נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. דהא הם אומרים מתחילה באותו היום עמנו הייתם. מזה משמע דאעפ"כ יכולין לחזור קודם דו"ח. אמנם דע"כ צ"ל אף דהמזימים אומרים עמנו הייתם ביום שאתם מעידים אעפ"כ לא הוה כאלו אמרו אף אני כמוהו. דהא בגמ' אמרי' שם ש"מ אף אני כמוהו כשר, בד"מ ובדנ"פ. ומעלה היא דעביד רבנן והכא דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא עי"ש ובעדים זוממין כתיב בהדי' בתורה הדו"ח וצ"ע לחלק ביניהם. אמנם דמזה גופו מוכח כיון דאם אמר אחד אף אני כמוהו כשר מה"ת לאיזה ענין הוצרכו החכמים לחקור אותו. הא אף אם לא יכווין עדותו בדו"ח מ"מ נימא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד מזה נראה כיון דהחכמים תיקנו דצריכים ממילא חוזר ומגיד. וא"כ גם בבדיקות י"ל כן: