משכן העדות רסח

רש"י בסוגי' דפ"ד דהוא דוקא היכא דמעיד על הרובע מי הוא והתם איירי דאין אנו דנין על הרובע. ויותר ה"ל להקשות על רש"י בסוגי' דתי' בחד תי' הא דקתני ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט. היא היכא דליכא אחר עמו עי"ש. הא הגמ' מוקי לה בקידושין דאיירי בשתק ומשום שתיקה כהודאה כמבואר שם בתוס'. וכן רש"י ס"ל כן. וא"כ עדיין יהי' קשה ע"פ ע"א אמאי יהי' מותר להדיוט כיון דאיירי בשתק ושתיקה כהודאה ה"ל שני עדים. אבל בזה לק"מ נהי דשתיקה כהודאה. מ"מ ליכא ב' עדים. דהא הבעלים לא מעידים בתורת עדות. ולענין עדות בעינן דו"ח דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ובעי' דו"ח כמו דנ"פ. והבעלים כיון דשתקו ליכא דו"ח. וממילא לא הוה עד. רק דיהי' חייב מכח הודאת [בע"ד[ (עדים). וע"ז בעינן עדים דוקא כמ"ש. וגם בס"ד דאיירי במודה. י"ל דמודה רק לדברי העד. אבל מ"מ אינו מעיד בתורת עדות לענין דו"ח. וכדומה. גם י"ל לפי האמת אף דשתק מ"מ לא הוה רק רגלים לדבר ואין כאן מקומו]:

ובעיקר קו' התוס' דמקשים הא דאמרי' באכלתי חלב מזיד הייתי הא אאמע"ר. נ"ל לישב דהא מבואר בסעיף ה' דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי. ובודאי הדין כן בכל אסורים אם מעידים עליו דעשה איסור אינו נאמן לומר דהי' בשוגג. ועי' בנתיבות שם ס"ק י"ב. ולעיל בריש סי' ל"א הנ"ל. וא"כ אם ב' עדים מעידים עליו דאכל חלב. והוא אומר דהי' שוגג ומביא קרבן. בזה נראה אף דנאמן לגבי עצמו להביא קרבן. מ"מ פסול הוא להעד. משום דדוקא בדבר הנוגע רק לו בזה נאמין לו דהי' שוגג ולא ידע דהיא חלב. ורוצה להביא קרבן לכפרה. משא"כ לעדות בודאי הוא פסול. והא דאמרי' באמרו שנים אכלת חלב דצריך להביא קרבן אף דזה אמרי' בודאי דהי' מזיד מ"מ כיון דלדבריו דאמר דלא אכל אינו מזיד וחייב הוא בקרבן. ונאמן על עצמו. מ"מ יהי' הטעם שיהי' מיושב קו' התוס' דאף דאאמע"ר מ"מ היכא דידעינן דהוא רשע כתבו תוס' מכות ד' ו' הנ"ל דאדם משים עצמו רשע והכא הא ידעינן דהוא רשע. דכיון דאיכא עדים דאכל חלב הא לגבי כל העולם יחזיקו אותו לרשע ופסול הוא לעדות כנ"ל נכון. והתוס' דמקשי' אפשר משום דס"ל כמ"ש יבמות ר"פ האשה דאפי' אם העדים מעידים ע"ז גופו דהי' שוגג אפ"ה נאמן לומר מזיד הייתי דדבר זה לא יכולים העדים לידע בבירר. וא"כ בזה אם יהי' הוא מודה לדברי העדים לא יחזיקו העולם לרשע משא"כ באומר מזיד הייתי יחזיקו העולם לרשע. משא"כ היכא דהעדים מעידים סתם ע"ז ל"ש אאמע"ר כמ"ש דהא גם עכשיו הוא רשע:

ובזה י"ל קו' המרש"א ריש מכות שהקשה על התוס' דמקשי' האיך יכולים לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והקשה המרש"א הא בזה ל"ש תי' התוס' כתובות דלא יביא חולין לעזרה וא"כ אאמע"ר עי"ש. אבל בזה י"ל דהא התוס' תי' באמת שם דאיירי דעדים מעידים עליו דהי' שוגג עי"ש וצ"ל דבזה שפיר ידעו העדים היטב [ובמק"א כתבתי דא"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים יהי' קו' התוס' במ"ע דל"ש תי'] וא"כ בקו' התוס' סברו דאיידי דהעדים לא ידעו דהי' שוגג רק דלא התרו בי'. ויכול להיות דהי' שוגג וחייב גלות כמו לגבי חלב דמחוייב חטאת. דגלות היא ג"כ נוגע רק לו לכפרה. אמנם ע"מ לעדות בודאי נפסל ג"כ. ואמרי' דודאי הי' במזיד. ותו ל"ש אאמע"ר דהא בלא דבריו ידעינן ג"כ דהי' במזיד והוא רשע: