משכן העדות רסו

אבל לפמ"ש ניחא דאף דאינו בתורת אם לא יגיד מ"מ משים עצמו רשע כיון דבמה דלא הגיד הי' גורם שיהי' נעשה איסור שימחוק השם. ומשו"ה אינו חוזר ומגיד:

[ובזה י"ל ג"כ מה ששמעתי מקשים לפי דברי הרשב"א בתשו' סי' תקנ"ד הנ"ל דבהודה החשוד נאמן ג"כ וא"כ בכל ענין הוה כאלו הי' עד במדה"י. ולשיטת התוס' אף ע"א מהני. ולי נראה דקשה ביותר לשיטת הרמב"ם דפליג בזה על תוס' וס"ל דע"א אינו נאמן לאח"כ. מ"מ הא ב' עדים נאמנים. וא"כ היכא דאיכא ע"א אמאי יהי' המים בודקים הא איכא ב' עדים הראוים להעיד דהוא העד. והחשוד ג"כ אם יאמר באתי יהי' נאמן משום פ"ד ונאמן עלי' לאסרה על בעלה ולא על עצמו וא"כ יהי' ב' עדים בדבר. ואמאי יהי' המים בודקים אבל בזה ניחא די"ל להיפך כיון דהחשוד נאמן קודם שתיית המים. וא"כ הי' יכול להעיד מיד. וגם מסתמא אם הוא נאמן אז הב"ד שואלים אותו להעיד שלא יהי' השם נמחק וכיון שלא העיד אז אינו נאמן משום אאמע"ר:

אמנם לפמ"ש לעיל בשם החכ"צ והמ"ל דבהודה החשוד אפי' אם נימא פ"ד והוה כאלו מעיד על אחר מ"מ ע"ז אינו נאמן. ממילא הקו' במ"ע דהא החשוד אינו משים עצמו רשע דאפי' אם הי' מעיד לא הי' נאמן ג"כ ותשתה ג"כ. ואפשר דמ"מ דילמא לא היתה יכולה להעיז והיא היתה מודה. או דהבעל הי' מאמין לו והי' מגרשה. אמנם להרמב"ם לשיטתו דס"ל דפ"ד הוא התועלת היוצא מדבריו הנ"ל ולעצמו אינו נאמן אבל לגבי חבירו נאמן וא"כ גם בזה י"ל דפ"ד והי' נאמן החשוד אף דלעצמו אינו נאמן מ"מ הי' נאמן בתועלת לגבי הבעל. כי בזה שהקשיתי הוא קשה ביותר. דנראה היכא דאיכא עדים במדה"י אף דהם לא מעידים על הקינוי דוקא ומעידים על זנות אחר ג"כ אין המים בודקים דמ"מ הא בפי' נאסרה לבעלה על ידם וצ"ע]:

[ואם נימא דאף בזה יכול לחזור ולהעיד דלא הוה בזה רשע במה דלא העיד מקודם יהי' הטעם שיהי' או דאם נימא דנאמן לומר דעשה תשובה ע"ז דלא העיד מקודם. וא"כ קו' המ"ל במ"ע נ"ל לישב ג"כ קו' המ"ל. ואדרבא יהי' ראי' לתוס' דאף בע"א אין המים בודקים. ונאמן ג"כ אף לאחר שתיית המים, וכדברי המ"ל שם. ומה שהקשה למ"ל לתוס' שהביא הך דעולא הא עולא לא מיירי רק בהכחשת העד. נ"ל לישב דכונת התוס' היא דע"כ מוכח דלא כהרמב"ם רק דע"א נאמן אף לאחר ששתת והיא באם נימא כמ"ש המ"ל בהרמב"ם דע"א אינו נאמן אלא קודם ששתת. והיא משום דע"י קינוי וסתירה נאסרה רק דהמים מתירים אותה. ומשו"ה ע"א נאמן שלא תשתה. וממילא נשארה באיסורה. משא"כ לאחר השתי' אין ע"א נאמן עי"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר דהא דמצינו דהתורה הימנה להעד לאו מטעם גזירת הכתוב היא רק דהיא מן הדין. דהא קימ"ל בכל מקום דע"א נאמן באיסורים. וכיון דגם שתיית המים היא איסור דהשם נמחק ע"ז נאמן העד שזינתה. וממילא איכא איסור, במחיקת השם. ולזה אינה שותה. דזה לא הוה דבר ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. דהא קודם השתי' בלא"ה היא אסורה מחמת הקינוי וסתירה. והעד לא בא רק להעיד שלא להתיר אותה כי לא תהי' מותרת ושלא נעשה האיסור וע"ז נאמן. וא"כ ממילא יהי' קשה לעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים. וכתבו דדוקא היכא דנאמן כבתרי וגם היכא דעד הב' אינו נאמן כבתרי ואין כאן מקומו בזה. ואם נימא כן הא גם בזה לא נתנה התורה נאמנות לו כבתרי. וע"כ דגם קודם שתיית המים היתה מותרת להבעל. ולפיכך המים לא באו רק לאסרה על בעלה דתשתה ותמות. וא"כ הע"א נאמן בזה כבתרי וממילא דמהני גם לאחר שתיית המים כנ"ל בכונת דברי התוס':

אמנם דעדיין הי' מקום לומר דאף דהתורה האמין להעד קודם שתיית המים היא רק משום דאיכא רגלים לדבר כיון שנסתרה ודאי בא עלי' כמ"ש באמת הטעם. ולפ"ז לאחר ששתת אף די"ל דזכות תולה לה או דהבעל אינו מנוקה מעון. מ"מ זה הוא מילתא דל"ש ולרוב פעמים אינו כן. ומשו"ה היכא דאיכא עדים במדה"י אין המים בודקים. דהא אף אם נימא דהמים יהי' בודקים מ"מ יהי' העדים נאמנים. ולא נימא דסהדי שקרי הם דהא המים לא הי' בודקים. דתלינן דהי' זכות תולה לה כמבואר שם בגמ' ומשו"ה כיון דהעדים נאמנים בכל ענין לזה אמרי' דהיכא דאיכא עדים אין המים בודקים בכל ענין אף במקום דל"ש זה כמבואר שם ברמב"ם. משא"כ בע"א אם נימא כמ"ש המ"ל שם בכונת דברי התוס' דנאמן רק דהמים בודקין בזה יהי' קשה אמאי יהי' נאמן לאחר השתי'. אף די"ל דהוא נאמן בכל מקום כמו קודם השתי' הא יש לחלק דדוקא קודם השתי' דהי' רגלים [לדבר[ הוא נאמן. משא"כ לאחר השתי' אף דהיכא דזכות תולה אין המים בודקים. מ"מ זה היא בודאי מילתא דל"ש ולרוב פעמים המים בודקים. ונימא דהוה רגלים לדבר להיפך דודאי לא זינתה. וממילא לא יהי' העד נאמן אף לאחר השתי'. וכיון דהעד לא יהי' נאמן ממילא יהי' המים בודקים [ובל"ז י"ל אפי' אם נימא דבכל ענין נאמן העד מ"מ איכא רגלים לדבר כיון שלא היתה מודה ושתתה] רק די"ל דלפי האמת הא כתבו תוס' דהרבה פעמים זכות תולה וא"כ לא הוה רגלים לדבר כלל והוא מילתא דשכיח. וממילא אף לאחר ששתת מ"מ נאמן העד מחמת הרגלים לדבר. וא"כ בס"ד דתוס' דל"א דהרבה פעמים. והי' סברו דהיא רק מיעוטא דמיעוטא. לס"ד זו. בודאי אין ע"א נאמן לאחר השתי' וממילא דהמים בודקים. משא"כ לתי' התוס' דהרבה פעמים זכות תולה באמת ע"א נאמן וממילא דאין המים בודקים:

ובזה ניחא מה דהי' קשה לי על תי' התוס' דכתבו דהרבה פעמים זכות תולה מ"מ הא בודאי לרוב פעמים אין הזכות תולה. וא"כ הא מבואר שם בגמ' בשכנגדו חשוד ופריך הגמ' מי יימר דמשתבע ואף דהיא שבועת אמת ולרוב פעמים בני אדם אינם פורשים משבועת אמת אפ"ה פטור. כיון דליכא ברור דהיא כפירת ממון. וא"כ כ"ש בזה. אבל לפמ"ש ניחא כיון דהרבה פעמים זכות תולה והעד נאמן אז בכל ענין אין המים בודקין. כתבתי לזכרון. ועדיין לא עיינתי היטב]:

ועוד אדבר מעט בענין זה הנה רש"י פי' על הא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו. ואין אדם משים עצמו רשע. היא משום כיון דהוא קרוב לעצמו ממילא פסול להעיד עליו בין לזכות ובין לחוב כמו קרוב. וע"ז י"ל דמשמע דאם הי' קרוב יכול להעד לחוב הי' נאמן על עצמו. ונימא דמ"מ הא לא הוה רק ע"א וע"א אינו נאמן לעשות לחבירו רשע, וצ"ל דהא אם הוא הי' נאמן הי' ב' עדים ע"ז. עד השני. והוא עצמו דהי' ג"כ עד. ומזה מוכח לכאורה דלא כראב"ן הנ"ל דפי' דעד הב' אינו מעיד כלל עליו אם הי' לרצונו או לאונסו. דאל"כ אמאי בלרצונו מצטרף להרגו הא עד הב' אומר שהוא רשע. ולפמ"ש מוכח להיפך. דא"כ למאי הוצרך הגמ' לנקוט אדם קרוב אצל עצמו בל"ז ליכא ג"כ רק ע"א. ועי' בנתיבות סי' ל"א הנ"ל מ"ש בזה דלא כראב"ן. וכן בכתובות גבי אנוסין היינו דאמרי' ג"כ אדם קרוב אצל עצמו. י"ל דאיירי דכל אחד מעיד גם על חבירו וכן משמע מלשון היינו ואם לא הי' קרוב אצל עצמו הי' נאמן גם על חבירו ועל עצמו והי' ב' עדים בדבר. ויש לעיין בזה דהא מבואר שם דגם מיגו לא מהני ואמאי דלא מהימן על עצמו ניחא דעל עצמו ל"מ אף מיגו מ"מ אמאי לא יהי' נאמן על חבירו במיגו לפסול שטר זה. ויש לפלפל בזה הרבה. וכמדומה לי שבס' הפלאה הרגיש בזה:

אך דזה יש לעיין למה לא פי' רש"י וכן התו' למ"ל הך דאאמע"ר ת"ל בל"ז אם יהי' נאמן על עצמו בתורת עדות יהי' מחוייב ג"כ מיתה וע"ז הוא קרוב לעצמו ואינו יכול לחייב עצמו. ובדברי הראב"ן ניחא דהא אף אם יהי' נאמן גם על עצמו. מ"מ לא יהי' מחוייב מיתה אפי' אם לא הי' קרוב אצל עצמו כיון דעד הב' אינו מעיד עליו. אמנם לפמ"ש נראה דלא כראב"ן וכן משמע מפשטא דגמ' ומרשב"א הנ"ל דתי' באופן אחר קו' הראב"ן אמאי לא נקט רבעתי. וא"כ הקו' במ"ע. וגם דע"ז דאאמע"ר יש לעיין לשיטת הסוברים דהא דאין מזימים את העדים אלא בפניהם. היא רק לחייבו מדין הזמה משא"כ לפסול אותם מדמין אף שלא