משכן העדות רסה

תשובה ולזה הוצרכו לחלק בין לפסול לעדות להך דכריתות. ובתוס' יבמות גבי הרגתיו דכתבו ג"כ לישב קו' התוס' כריתות ולא מחלקי' כלום בין הך דכריתות לפלוני רבעני משום דשם רוצה בתשו' שלא להביא חולין לעזרה רק מחלקי' דדוקא לפסול לעדות אמרי' אאמע"ר עי"ש וי"ל בכונת דבריהם דודאי במה שנוגע רק לעצמו יכול להשים נפשי' רשע ושלא להביא חולין לעזרה משא"כ היכא דהדבר נוגע לאחר כמו בפלוני רבעני לרצוני אינו נאמן לפסול לעדות דעל מה דאינו נוגע לעצמו אמרי' אאמע"ר. וכמו כן יש להביא ראי' מדברי הר"ן בשבועת העדות גבי השביע עליהם חמשה פעמים דכתב דמשו"ה אינו יכול להיות חוזר ומגיד אף דמאיני יודע ליודע לא ה"ל חוזר ומגיד אפ"ה אינו נאמן משום דאאמע"ר כיון דלפי דבריו עבר על אם לא יגיד. וכבר כתבתי דמזה מוכח כמ"ש בדברי הרשב"א דאף בדבר דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר דהא משום דעבר על אם לא יגיד לא נפסל לעדות. ואף אם באמת נפסל לעדות מדרבנן. מ"מ מה"ת ודאי לא נפסל לעדות. והתם אקרא קאי וע"כ דאאמע"ר אף במה דלא נפסל לעדות וכמ"ש הקצוה"ח בסי' כ"ח ובסי'... עי"ש ומזה מוכח דלא נאמן אף לומר עשיתי תשובה דאל"כ הקו' במ"ע הא משכחת לה מה"ת שיהי' יוכל להיות חוזר ומגיד אם יאמר עשיתי תשובה. ויש להאריך עוד בזה בקו' הש"ך בס"ק כ"ב על הסמ"ע שהביא דברי הנמ"י דלאותו עדות שנפסל על ידו לא בעי' הכרזה והקשה הש"ך הא לפי האמת דאמרי' פ"ד לא נפ"מ בדין זה עי"ש ובאם נימא היכא דאומר עשיתי תשובה לא אמרי' אאמע"ר. ממילא יהי' נפ"מ אם אומר דשחק עם אחר בקוביא. ואומר כן לפסול אותו לעדות ולהכריז עליו רק דאומר על עצמו דהוא עשה תשובה דבזה אי אמרי' דלאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי' הכרזה. לא מהני עדותו משום דאמרי' לדבריו הוא פסול לעדות משום דה"ל תחילתו בפסלות. ולא מהני עדותו לפסול את חבירו משום דה"ל תחלתו בפסלות. משא"כ אם נימא דבעי' הכרזה גם לאותו עדות. אמרי' דנאמן בעדותו לפסול את חבירו כיון דהוא לא נפסל לעדות. כיון דלא היה הכרזה משא"כ אי אמרי' דגם היכא דהוא מעיד דהי' חוזר בתשו' אפ"ה אמרי' אאמע"ר. ממילא גם בזה אמרי' אאמע"ר ואינו נאמן על עצמו דעבר בשום דבר איסור ופ"ד. ולדברי הרא"ה בסוגי' דעדים שאמרו דכתב על דברי רש"י הנ"ל כיון דמשחק בקוביא לא נפסל רק משום דאינו עוסק בישובו של עולם ל"ש בזה אאמע"ר. מיושב קו' הש"ך דנפ"מ באומר דשחק עמו בקוביא כמ"ש דאם נימא דלאותו עדות ל"ב הכרזה נתבטל העדות משום תחילתו בפסלות:

ואפשר לומר הא דאינו נאמן לומר אף באומר עשיתי תשו' היא להיפך דזה היא זכות לפניו ובמקום שבעלי תשובה עומדים וכו' ולזכותו ודאי דאינו נאמן. ולזה כתב רש"י בסנהדרין על הא דאאמע"ר דאינו נאמן על עצמו בין לזכות ובין לחוב, דבאו לישב דגם באומר עשיתי תשובה הוה ס"ד דבזה ל"ש אאמע"ר כיון דזה אינו נוגע לו ויתבטל העדות משום תחילתו בפסלות לזה כתב גם בזה אינו נאמן משום דזה הוה לזכותו יהי' הטעם שיהי' זה נראה ברור לענ"ד דבכל ענין אינו נאמן על עצמו אף אם אומר דעשה תשובה. ובזה נסתר דברי הנוב"י במה שצידד כיון דעשו תשובה נאמנים. ויש לעיין עוד במה שהאריך הנוב"י הא דלא נפסל משום תחילתו בפסלות עי"ש לאותן דס"ל דנוגע לא נפסל משום תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד ואין שם עד עליו. ולפ"ז אם הי' רשע בתחילת העדות והי' ג"כ נוגע ואח"כ סילק מנגיעתו וחזר בתשובה על רשעו. בזה יהי' כשר להעד דגם מחמת פסול רשעה לא נפסל. כיון דבשעה שהי' רשע הי' ג"כ נוגע ולא הי' אז בכלל עד רק בע"ד. ולפ"ז גם בע"ד דאינו מבטל משום קו"פ ולא הוה תחילתו בפסלות ממילא אם חוזר אח"כ בתשו' יהי' עד כשר ולא יתבטל עדותו משום תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד ולא עד לשיטת הסוברים דעושי דבר לא הוה בגדר עד אף אחד על חבירו וצ"ע. ויש לישב בזה הא דהקשיתי בהא דאמרי' בסוגי' דמ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' וכו' והקשיתי דאף דלא הוה קרוב אצל עצמו הא ל"ש מיגו כיון דהוא רשע ופסול להעיד. אבל בזה י"ל דהי' ס"ד דבפלוני רבעני לרצוני דבכל ענין אינו נאמן על עצמו אף באומר עשיתי תשובה. ובזה הוה ס"ד דיהי' גם נאמן על עצמו. והוא לא נפסל לעדות מחמת רשעו כיון דהי' שב בתשו'. אבל מ"מ לא נתכפר בזה על מיתת ב"ד שמחוייב והי' ס"ד דיהי' נאמן על עצמו ג"כ לחייבו מיתה ע"פ עדותו ול"ש לדבריו הוא רשע. כיון דחזר עתה מרשעו. ובזה לש"ל ג"כ דהוא מערים בדבר כיון דבא להעיד על עצמו שהוא מחוייב מיתה. בודאי בא להעיד כן בתורת תשובה להמית אותו למען יהי' לו כפרה בזה על חטאו. וכיון דלא נפסל מכח רשעו. וגם תחילתו בפסלות לא הוה ג"כ כיון דהוא בע"ד. ולזה הי' מקום לומר מיגו גם בפלוני רבעני לזה מחלק בגמ' דהוה ס"ד אדם קרוב אצל עצמו יותר ולכן לא אמרי' אף מיגו. משא"כ אצל אשתו דלא הוה קרוב כ"כ אמרי' מיגו:

וכיון דלפמ"ש ע"כ מוכח דאינו נאמן להשים עצמו רשע אף אם אומר דעשה תשובה. ואף דבזה הוא כשר עכשיו להעיד, וע"כ דאינו נאמן דהי' בשום פעם רשע. וי"ל דמשו"ה אינו נאמן גם להשים עצמו רשע אף בדבר דלא נפסל בשבילו לעדות כיון דמ"מ עשה שלא כדין וגם בזה אינו נאמן אף בעשה תשובה [והאחרונים כתבו להמתיק הא דאינו נאמן לומר אף בעשה תשובה משום דלא ה"ל לפרסם חטאו. ועי' בספר ב"א בסי' ע"ד וי"ל דמשו"ה במשחק בקוביא דלא נפסל רק מדרבנן והי' צריך הכרזה וע"כ דאומר דהי' עליו הכרזה דנפסל ובחטאו מפורסם צריך גם הוא לפרסם ובעובדא דהנוב"י דגם שם צריך לפרסם חטאו ובתשו' הרשב"א בסי' תקנ"ב]:

ובזה יש לעיין בהא דאמרי' בגמ' דסוטה ד' ו' דהיכא דהי' עדים במדה"י אין המים בודקים ולמה נקט בגמ' במדה"י דוקא. אבל בזה יש לישב. די"ל דהיכא דהי' העדים בעיר והי' באפשרי להעיד קודם ששחת בזה אפשר לומר דאינם נאמנים לאחר ששתת משום דאין אדם משים עצמו רשע. והם עשו בזה איסור במה שלא באו מקודם שלא יהי' השם נמחק במים לבטלה ולאפרושי מאיסורא. ולזה נקט הגמ' דוקא במקום דלא הי' באפשרי להעיד מקודם דהי' במדה"י וה"ה באופן אחר וכיון דהם אינם נאמנים ממילא אינם ראוים להעיד ואז המים בודקים ומותרת לבעלה וצ"ע. ובזה ל"ל פ"ד דהמעשה הי' אח"כ דא"כ הי' המים בודקים וע"כ צ"ל דהי' מקודם:

ובזה הי' נ"ל לישב קו' המ"ל בפ"ג מהל' סוטה הל' כ"ג על דברי התוס' דס"ל דאף היכא דאיכא ע"א אין המים בודקים. ונאמן העד אף לאחר שתיית המים. משבועות ל"ב דאמרי' הכל מודים בעד סוטה דחייב וכתבו התוס' ואין העד יכול לומר בלא עדותי תשתה ותמות דהרבה פעמים זכות תולה. ואם איתא דאפי' בע"א אין המים בודקים לק"מ קו' התוס' כיון דבאמת הוא ידע מזה. עי"ש והנוב"י מהד"ת סי'... כתב לישב הקו' כיון דכבר הגיד העד בב"ד שאיני יודע לאחר שהשביעו. ממילא אינו חוזר ומגיד ואינו ראוי להעיד והמים בודקי'. והיא לכאורה תמוה על המ"ל. ואמרתי לישב דברי המ"ל דודאי לפמ"ש הר"ן הנ"ל בשבועות לישב הקו' דאף דהי' מעיד מקודם שאיני יודע אפ"ה לא הוה כפירת דברים אח"כ. או דהא דדרשינן כיון שהגיד היא דוקא לאחר ששמע קול או דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד רק דמשו"ה אינו חוזר ומגיד לפי שאין אדם משים עצמו רשע דהא לפי דבריו עבר על אם לא יגיד. ומזה כתבתי ראי' דאפי' במקום דלא נפסל אפ"ה אאמע"ר כנ"ל, ולפ"ז לקו' התוס' דתשתה ותמות. ממילא אין העד עובר כלל על אם לא יגיד כיון דלא הוה רק כפירת דברים. ממילא דיכול לחזור ולהעיד דאין עושה עצמו רשע בזה. וא"כ ממילא אין המים בודקים ואפי' לפמ"ש התוס' ב"ק נ"ו לא משמע דס"ל בזה כהר"ן, מ"מ זה ברור דהיכא דאינו מחוייב להעיד הוה בב"ד כמו חוץ לב"ד ואינו בכלל אם לא יגיד. וכמו דבחוץ לב"ד יכול לחזור ולהעיד במו כן בב"ד, ואכ"מ להאריך בזה. ועי' באו"ת ס"ק ב' ובקצוה"ח הנ"ל