משכן העדות רסב

שנתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' לא היא דדבר רחוק היא זה ובכלל כי הא לא סמכינן למימרה פ"ד לאכשורי' סהדותא למיקטלי' עכ"ל ובאם נימא דטעמא דהרשב"א היא דס"ל בזה כהרמב"ם דבהתקשה עצמו לדעת חייב מיתה והוא פסול לעדות יהי' קשה לאיזה ענין הוצרך הרשב"א דהתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' הא בל"ז יכול לומר דהתקשה לאשתו ואנסו אותו באונס נפשות לבוא עלי' דבזה האופן היכא דהתקשה מכבר גם לשיטת הרמב"ם פטור ממיתה ולא הוה פסול לעדות. וי"ל פ"ד דהתקשה מכבר ואח"כ אונסי' אותו באונס נפשות דזה לא הוה דבר רחוק כמו בהדביקיהו עלי'. ובאם נימא דגם זה היא דבר רחוק מ"מ קשה על הרשב"א אמאי לא נקט באופן זה. ובאם נימא כמ"ש דהרשב"א ס"ל דגם בעבר על קידוש השם מיפסל לעדות ג"כ ואף דלא הוה רשע דחמס מ"מ בעבר עבירה דאו' לא בעי' רשע דחמס. ולאותו עדות נפסל אף בנפסל רק מדרבנן אפשר לומר דמשו"ה לא הביאו חילוקו דהרשב"א משום דבזה"ז נוכל לומר דהי' בשוגג וכמ"ש דאף אם אין לו אשה י"ל דהי' סבר דהיא פנוי'. וי"ל דלא ס"ל להרשב"א בזה דבפנוי הבא על הפנוי' איכא איסור דאורייתא. רק דס"ל בזה ליכא איסור דאו' רק דרבנן. וי"ל או דס"ל להרשב"א דלא נפסל אף מדרבנן משום דזה לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו כמ"ש בהא דבא על הערוה דכשר לעדות לרבא משום דזה לא הוה רשע דחמס. ה"ה לדידן דקימ"ל כאביי מ"מ אמרי' כן בעבר על איסור פנוי' דהיא רק איסור דרבנן ולא הוה רשע דחמס. או די"ל דהרשב"א ס"ל כשיטת הסוברים דבפסולי לעדות מדרבנן בעי' הכרזה דוקא ואף לאותו עדות שנפסל בשבילו בעי' ג"כ הכרזה. והא דנפסל בעבר על קידוש השם אף דבזה לא נפסל ג"כ רק מדרבנן היא משום דס"ל דבעבר על איסור דאו' אף דלא נפסל לעדות [אלא] מדרבנן בזה ל"ב הכרזה וכמ"ש המ"ל בפ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ו' עי"ש דמ"מ צ"ע דהא אנן לא קימ"ל בהא כמ"ל. ועימש"ל בשער... וא"כ לאיזה ענין לא הביאו חילוקו דהרשב"א כיון דנפ"מ לדינא אם אין לו אשה חוץ מאם נימא כמש"ל דלאסור אשה על בעלה נאסרת גם בפסולי עדות דרבנן:

גם אם נימא בכונת דברי הרשב"א דס"ל בודאי אם עבר על קידוש השם לא נפסל לעדות. רק כיון דהוא רשע ס"ל דהא דאמרי' בפלוני רבעני לרצוני דכשר הוא להעיד עליו ולא אמרי' לדבריו הוא רשע ופסול להעיד. והיא משום דאמרי' פ"ד. ומה דמעיד על עצמו שהוא רשע ל"ח עדות משום דאאמע"ר ולזה אמרי' פ"ד וי"ל דהא דאמרי' פ"ד היא רק משום דאאמע"ר. ולזה אמרי' פ"ד דהי' באופן דלא הוה רשע כלל. משא"כ אם גם דנימא פ"ד מ"מ עשה איסור עכ"פ רק דלא הוה רשע כ"כ כמו דהוא מעיד על עצמו. בזה לא אמרי' פ"ד דמה"ת נימא בזה פ"ד דלא יהי' רשע הא גם אם נימא פ"ד הוא ג"כ רשע. ואם גם דלא יהי' רשע כ"כ מ"מ כיון דעכ"פ הוא רשע לא נרויח אף אם נפלוג דיבורו. ולזה ס"ל להרשב"א באומר רבעתי לא פ"ד. דאף דנוכל לומר פ"ד דהי' באונס נפשות דבזה הוא כשר לעדות כיון דמ"מ הוא רשע משום דעבר על איסור דקידוש השם ולזה לא אמרי' פ"ד. ובזה יהי' ניחא ג"כ ראי' הרשב"א אמאי לא נקט רבעתי וכמ"ש דאם אומר לאונסי נאמן לר"י כיון דבזה הוא כשר לעדות. ור"י ס"ל דהיכא דלא נפסל לעדות נאמן על חבירו. וניחא ג"כ הא דהקשיתי דהא לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס בודאי בהי' לאונס נפשות כשר הוא להעיד די"ל דאם גם דהוא כשר להעיד מ"מ הא הוא אינו אומר דהי' לאונס נפשות רק דאנן נימא פ"ד בזה לא אמרי' כן כיון דמ"מ יהי' רשע. ובזה יהי' נדחה ג"כ מ"ש הנוב"י הא דלא הביאו חילוקו דהרשב"א היא כיון דאנן קימ"ל דאונס נפשות כשירים הם להעיד דהא גם הרשב"א ס"ל כן רק דס"ל דלא אמרי' בזה פ"ד. ולדברי הנוב"י יהי' צ"ע להיפך אמאי לא הביאו דברי הרשב"א על הא דבאונסי' העוברים על קידוש השם נפסלים לעדות לשיטת הרשב"א. ולא אדע מה מרויח הנוב"י בתירוצו דלא הביאו דברי הרשב"א משום דלדידן לא קימ"ל בהא כהרשב"א רק דמשום קידוש השם לא נפסלו מ"מ ה"ל להביא ע"ז גופו חילוקו דהרשב"א. וממילא באם נימא כן ל"ל ג"כ כמ"ש בהא דלא הביאו חילוקו דהרשב"א דתלינן בשוגג. חדא דגם בזה עשה שלא כדין כיון דה"ל לעיוני ואפי' אם נימא דמשום זה לא ה"ל רשע כלל ואמרי' בזה פ"ד וכמ"ש הרשב"א על הא דהרגתיו דתלינן דהי' בשוגג [וקצת יש לעיין די"ל דלענין מיתה משכחת דלאחר שיצא האבן מתחת ידו הוציא הלה את ראשו דבזה הוא שוגג גם ה"ל אנוס כמבואר בגמ' דמכות ד' י' ע"ש] מ"מ במי שאין לו אשה נפ"מ בדינו דהרשב"א ואולי י"ל עוד אם נדייק בלשון הרשב"א במה דנקט דאין לומר פ"ד דהתקשה לאשתו והדביקיהו עלי' וז"ל כי הא לא סמכינן למימרה פ"ד לאכשורי' סהדותא למיקטלה עכ"ל י"ל דדוקא להכשיר העדות למיתה לא מכשרינן מההוא טעמא משא"כ לענין עדות אחר כגון לאסור אשה על בעלה דאין זה ענין לנפשות מכשרינן מההיא טעמא. ובזה ניחא ג"כ הא דתשו' הרשב"א בהודה החשוד דשם לא הוה עדות נפשות ואמרי' פ"ד דהי' באופן זה וגם נימא הא דלא הביאו דברי הרשב"א להלכה כמ"ש האחרונים כיון דבזה"ז ליכא נפ"מ לנפשות רק לאסרה על הבעל וזה מכשרינן מטעם זה וצ"ע:

ואולי י"ל דהא דקימ"ל דעל עריות יהרג ואל יעבור. היא דוקא היכא דברור לו שהיא איסור ערוה משא"כ היכא דהוא מסופק אם היא איסור ערוה. או אם הוא שוגג וסבר דליכא איסור ערוה רק דמ"מ צריך כפרה דה"ל לעיוני. מ"מ אם אונסים אותו באונס נפשות לבוא עלי' והוא הי' שוגג בדבר בזה לא צריך כפרה כלל. ובזה לא עבר גם על קידוש השם דעל ספק ערוה או על שוגג בזה ל"צ לעיוני ומספק רשאי לבוא ולכן לא הביאו חילוקו דהרשב"א משום דהיכא דליכא התראה אמרי' פ"ד דהי' בשוגג דהוא הי' סבר דהיא פנוי' והי' ג"כ באונס נפשות ובזה אינו חייב כלום משום דה"ל לעיוני כיון דהיא באונס נפשות ומספק אינו מחוייב להיות נהרג ואל יעבור. וי"ל הא דכתב הרשב"א בהא דיבמות גבי הרגתיו דתלינן דהי' בשוגג היא ג"כ דהי' בשוגג ובאונס נפשות דבזה אינו מחוייב גם על קידוש השם. וי"ל דבשוגג לחודא היא ג"כ בכלל אאמע"ר כמ"ש. והא דהוצרך לכך ת"ל דבפשיטות י"ל בהא דיבמות כיון דלא, נפסל לעדות מדאו' אם עבר על קידוש השם כשר הוא לעדות אשה דבל"ז י"ל דעדיפי' מיני' כתב הרשב"א דל"צ לומר דהי' באונס נפשות רק בפשיטות דהי' בשוגג אבל לפמ"ש דהיא בצירוף תרווייהו לאיזה ענין כתב הרשב"א דהי' בשוגג י"ל כמ"ש דאם גם דלא נפסל לעדות אפ"ה אמרי' אאמע"ר [וקצת צל"ע בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל"ע הל' ו' דפסק בעדים החתומים על השטר ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו אנוסים היינו קטנים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים עי"ש ואמאי לא נימא דגם באמרו מוטעים היינו משימים עצמם רשעים כיון דצריכים לדקדק בעדותם היטב שלא יהי' מוטעים וכמבואר בש"ע דמשו"ה בעבר על איסור לא מצי לתרץ את נפשי' ולומר דמוטעה הייתי. וגם בעדים לאחר שנחקרה עדותן בב"ד לא יכולים לומר מוטעים היינו ואף גם דבזה י"ל דלאו משום דאאמע"ר רק דהוא משום כיון שהגיד מ"מ מסברא דגם בזה ה"ל כאלו אומר דעשה שלא כהוגן דהי' מוטעה בדבר דע"ז הוא מוזהר שלא יעיד עדות שהוא מוטעה עליו וצ"ע] ויש לעיין דנימא פ"ד דהי' שוגג בזה והיינו דלא הי' ידע דאיכא איסור בדבר והי' אומר מותר דזה חשיב עכ"פ ג"כ שוגג. ואם גם דבדינו דהרשב"א ל"ל דהי' סבר דהיא מותר כיון דהי' התראה. מ"מ הא בזה י"ל דהי' אונס בדבר באונס מיתה. ואי דמחוייב להיות נהרג ואל יעבור. מ"מ י"ל ע"ז דהי' שוגג. ולא הי' ידע דהדין דיהרג ואל יעבור. וצ"ל דזה היא ג"כ דרך רחוק לאמר דהי' תרווייהו דהי' אונס נפשות והוא לא ידע דאיכא איסור בדבר, וי"ל דמשו"ה לא הביאו דברי הרשב"א להלכה משום די"ל דהי' אומר מותר. דמשום זה לחודא מתרצינן אותם רק בצירוף תרווייהו לומר דהי' אונס נפשות, וגם אומר מותר דזה ל"ש:

עוד יש לעיין לפמ"ש דלענין אאמע"ר ל"ב דוקא שיהי' דבר שיפסל לעדות על ידו רק אם לפי דבריו עשה שלא כדין