משכן העדות רסא

אלא דאם נימא כן יהי' קשה הא דתי' הגמ' על ר"י מהרגנוהו ותי' הגמ' דס"ל כר"מ דגם גזלן דאו' כשר לעדות אשה. ולפמ"ש עדיין יהי' קשה על ר"י מהרגנוהו לא ישא את אשתו דהיכא דבעי' שני עדים ודאי דבעי' שני עדים כשירים. אלא דאין זה קו' כ"כ די"ל דבאמת לר"י דלא ס"ל פ"ד ע"כ צריכים לפרש דהרגנוהו לא איירי בשני עדים רק המתני' איירי במקום דע"א נאמן. והפי' בהרגנוהו היא כמ"ש תוס' כתובות דהי' עם ההורגין. רק לדידן דקימ"ל כרבא דאמרי' פ"ד י"ל גם הא דהרגנוהו דאיירי גם בשני עדים [ובזה י"ל ג"כ מה דהקשיתי בפ' הקודם הא בל"ז דתי' הרשב"א בהרגנוהו שייך אונס בפשיטות. ת"ל הא שם י"ל דהי' באונס נפשות דכיון דלא נפסל ודאי רק מדרבנן ופסול דרבנן כשר בעדות אשה. דהא היכא דבעי' שני עדים בעי' עדים כשירים ושלא יהי' פסולים אף מדרבנן] ובזה הי' מקום לישב גם קו' הנוב"י על הרשב"א דהא למ"ד בחד גופא לא אמרי' פ"ד ע"כ בהא דהרגתיו דפ"ד לא דהי' באונס ושוגג דהא זה הוה בחד גופא רק דאחר הרגו. וע"כ דפלגינן אף הכונה. וא"כ נהי דלמ"ד דגם בחד גופא פ"ד מ"מ ע"ז לא יחלוק על המ"ד דלא פלגינן בחד גופא לענין זה עי"ש די"ל דהך מ"ד דס"ל דבחד גופא לא פ"ד היא ג"כ מטעם עדות שב"מ ב"כ. דבשלמא בשני עדות לשני בני אדם בזה י"ל דכל אחד הוא עדות בפני עצמו ואע"ג דנתבטל עדות השני לא נתבטל עדות הזה. משא"כ בחד גופא אמרינן עדות שב"מ ב"כ. ואף דגם בהא שגרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן בתורת עדות רק משום דמכאן ולהבא בידו לגרשה. ול"ש בזה עדות שב"מ ב"כ אפשר לומר דהך מ"ד ס"ל דבזה הוא נאמן בתורת עדות ועי' בתשו' דרע"א הנ"ל [וי"ל דהא דע"א אינו נאמן באיסורים היכא דאיתחזק וגם בדבר ערוה היא דוקא היכא דבא להוציאה ולהתיר אותה לשוק. משא"כ בזה דמכאן ולהבא הוא נאמן משום בידו ולזה הוא נאמן גם למפרע משום ע"א נאמן באיסורים כיון דהחזקה איתרע כיון דעכשיו היא מגורשת וגם עכשיו ל"ה תו א"א ולזה הוא נאמן למפרע ג"כ משום ע"א נאמן באיסורים. ולזה ס"ל הך מ"ד דהיכא דאמר גרשתי למפרע לא נאמן אף מכאן ולהבא דאם יהי' נאמן מכאן ולהבא יהי' נאמן גם על למפרע ועל למפרע לא נוכל להאמין לו דע"ז ל"ש בידו ואמרי' עדות שב"מ ב"כ. ואף להראב"ד דס"ל באשתו כגופו לא אמרי' עדות שב"מ י"ל דבזה כיון דעכשיו היא מגורשת תו ל"ש אשתו כגופו. וצ"ע ואכ"מ להאריך] והמ"ד דס"ל דפ"ד שם היא משום דבזה אינו נאמן בתורת עדות. וממילא ל"ק להך מ"ד מהא דהרגתיו משום די"ל אליביה כמו לר"י דמתני' איירי במקום דל"ב משפטי עדות ולא אמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ ולכן אמרי' גבי הרגתיו דפ"ד והיינו הכונה:

עוד י"ל כמ"ש הנוב"י בסי' ע"ד דהרשב"א מפרש החילק שבין תרי גופי לחד גופא כמ"ש הרא"ה דהיכא דהעדות היא לשני בני אדם בזה אמרי' פ"ד ולהאמין להאחד ולא להשני והא דכתבו תוס' בסוגי' דסנהדרין דלמ"ד בחד גופא לא פ"ד ל"ל דפ"ד הי' באונס דהא בחד גופא לא פ"ד. י"ל משום דתוס' ס"ל דמיד שאמר פלוני רבעני אף אם לא אמר לרצוני הוה ג"כ כאלו אמר לרצוני כיון דמסתמא אמרי' בעבר עבירה דהי' לרצונו וכמבואר בש"ע הנ"ל. ולזה מה דמעיד אח"כ דהי' לרצונו היא עדות בפני עצמו. דהא גם בלא הא דמעיד דהי' לרצוני באותו עדות שמעיד פלוני רבעני או פלוני בא על אשתי נכלל ג"כ דהי' לרצונו וכן לרצונה. ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה דאמר פלוני רבעני בתיבת רבעני מחלקי' ואמרי' לגבי נפשי' אמרי' דהוה כאלו העיד בפי' דהי' לאונסי' וע"ז אמרי' הא ל"פ בחד גופא אע"כ דאמרי' פ"ד דרבע לאחר. משא"כ הרשב"א ע"כ ס"ל דבתיבת לרצוני היא עדות בפני עצמו דבל"ז ל"ח עדות כלל על עצמו דאם גם היכא דעדים מעידים על אחד שעבר על דבר איסור לא מתרצינן אותו לומר דהי' בשוגג או אנוס. אפ"ה בזה מתרצינן אותו ותלינן דהי' בשוגג או אנוס כיון דאמרי' פ"ד ואינו נאמן מה דמעיד על עצמו ולזה תלינן דהי' בשוגג או באונס. ועי' בתוס' בכתובות בסוגי' דעדים שאמרו. ובנתיבות ר"ס ל"א. וכיון דתיבת לרצוני היא עדות בפני עצמו בזה ודאי אמרי' פ"ד לכ"ע אף למ"ד בחד גופא לא פ"ד. וצ"ע עוד בזה. ובתוס' כתובות בסוגי' דעדים שאמרו בהא דמקשי אמאי לא אמרי' שם פ"ד דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון וכל התירוצים שתירצו לא שייכי לדברי הרשב"א כיון דלדבריו ע"כ צ"ל בהא דפלוני בא על אשתי דהי' באונס אף דהיא לא שכיח. וכן בהך מיד שאמר פלוני בא על אשתי מסתמא אמרי' דהי' ברצון. ולא נשאר רק תי' הא' בתוס' דשם כיון דקיום שטרות מדרבנן לא אמרי' פ"ד לפסול את השטר ובהרשב"א כתובות שם בסוגי' בד"ה אלא כי איתמר דכתב שם בהדי' דבההוא דהרגתיו פ"ד לאמר שמת אבל לא שהוא הרגו. וכתב שם דמטעם אחר לא פ"ד בעדים שאמרו דדוקא בפלוני רבעני לרצוני אנו מקיימין עיקר העדות אבל הכא עיקר העדות היא מה דאמרו אנוסים היינו. ולזה ל"א פ"ד דהי' אונס מחמת ממון מה דלא אמר איהו עי"ש. וע"כ צריכים לחלק דגבי פלוני בא על אשתי דזה דעל אשתי ל"ח עיקר העדות. וכעת לא עיינתי היטב בכל זה. ואדבר עוד מעט הא דלא הביאו חלוקו דהרשב"א בש"ע:

הנה הנוב"י והאו"ת הנ"ל כתבו דמשו"ה לא הביאו דברי הרשב"א בש"ע משום דדוקא לענין נפשות דבעי' התראה דוקא בזה לא מתרצינן אותו לשוגג כיון דהי' התראה משא"כ בזה"ז. דאין לדון על דנ"פ רק לאסרה על בעלה וזה לא בעי' התראה ולזה בכל ענין פ"ד לומר דהי' בשוגג וכמ"ש הרשב"א בהא דהרגתיו דפ"ד דהי' שוגג. משום דשם לא הוה התראה ה"ה בזה"ז אמרי' דהי' שוגג והי' סבר דהיא אשתו עי"ש ועדיין יש למצוא נפ"מ אם אין לו אשה דבזה לא נוכל לתלות דהי' סבר דהיא אשתו בזה אם אומר באתי נימא דלא פ"ד. ואין לומר דמ"מ תלינן בשוגג דהי' סבר דהיא פנוי' ולא הי' ידע דהיא אשת איש. דמ"מ הא גם בפנוי הבא על הפנוי' היא איסור עשה כמו בקידוש השם. וממנ"פ אם נימא בהרשב"א דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל לעדות מדאו' כמו כן בזה נפסל לעדות לשיטת הרמב"ם דס"ל בפנוי הבא על הפנוי' היא איסור דאו' ויותר מזה דחשיב רשע דחמס ועימש"ל. וגם אי אמרי' דמ"מ נפסל מדרבנן. ה"ה בנפסל בודאי מדרבנן אף לאותן השיטות החולקים על הרמב"ם בהא וס"ל בפנוי הבא על הפנוי' לא הוה איסור כלל. מ"מ בודאי נפסל לעדות מדרבנן. ולאותו עדות לא בעי הכרזה כנ"ל וא"כ ה"ל להביא דינו דהרשב"א דנפ"מ אם העד האומר באתי אין לו אשה גם לפמ"ש בכונת דברי הרשב"א דס"ל דלענין אאמע"ר לא בעי' איסור שיהי' נפסל לעדות על ידו. ממילא גם בזה שייך כן. אמנם אם נימא כמ"ש דאאמע"ר אף בדבר דלא הוה רשע גמור ופסול לעדות. רק אם מ"מ עשה שלא כדין וכמ"ש הרשב"א בכתובות הנ"ל יש לעיין ג"כ אמאי נתרץ אותו דהי' בשוגג כיון דגם בעשה איסור בשוגג חייב חטאת וצריך כפרה משום דה"ל לעיוני ולדקדק אם לא יבוא לדבר איסור. וע"ז אמרי' אדם מועד לעולם דצריך לדקדק היטב למען לא יבוא לכלל איסור ומטעם זה כתבו דהא דאין שליח לדבר עבירה דאפי' אם הי' השליח שוגג אפ"ה ה"ל בר חיובא וא"כ בזה נימא דלא פ"ד לומר דהי' שוגג דמ"מ עשה שלא כדין דה"ל לעיוני שלא יבוא גם לידי איסור שוגג. דהא מהאי טעמא צריך כפרה מה"ת ועי' בנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ח'. ובאם נימא דבאמת מוכח דלא כנ"ל רק אם מעיד בדבר דלא נעשה בו רשע אי גם דאמרי' אאמע"ר מ"מ אמרי' כיון דאין דנין אותו לרשע רק לחבירו ל"ש אאמע"ר ודברי הרשב"א הם בפשוטים כיון דבזה לא פלגינן דיבורא אמרי' לדבריו רשע הוא ופסול לעדות משום דס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל בהתקשה לדעת אף דהי' באונס נפשות חייב מיתה ולכן בזה"ז תלינן שפיר דהי' בשוגג. ואם גם דעכ"פ עשה שלא כדין דה"ל לעיוני מ"מ אמרי' כיון דבשביל זה לא נפסל לעדות. וכיון דאין דנין אותו בזה ל"ש אאמע"ר דא"כ יהי' קו' הנ"ל בפ"ב במ"ע לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ממילא בעבר על איסור עריות באונס נפשות אף דחייב מיתה מ"מ לא יהי' רשע דחמס. וקו' הרשב"א במ"ע אמאי לא נקט רבא באתי. גם יש לדקדק במה דנקט עוד הרשב"א שם וז"ל ואם אכתי נפלג ונימא לא לרצון אלא לאונס. וכגון