משכן העדות רנג

אחת לשני בני אדם על הקרוב ועל הרחוק. דבזה אף אם נימא דאינו נאמן בתורת עדות על הקרוב מ"מ הא ידעינן דהמעשה הוא אמת על פיהם דהא ל"ל דהי' אומרים כן בשקר כיון דלא נפ"מ בעדותן או ע"פ אומדנא. דהא אף דליכא תועלת בעדות זה על הקרוב מ"מ הא איכא תועלת בזה על הרחוק. כיון דבכל ענין יהי' נאמנים בעדות זה על הרחוק. ולזה צריכים להעיד את עדות זה בתורת עדות גמור על הרחוק. ולזה שפיר הוה ס"ד לומר כיון דגם אם לא יהי' נאמנים על הקרוב חשיב עדותן עדות גמור על הרחוק. ולזה הוה ס"ד דאמרי' מיגו דמהני עדותן על הרחוק מהני ג"כ על הקרוב. דדוקא היכא דמעידי' על הקרובי' ולא על הרחוקי' בזה אמרי' כיון דהם פסולים להם לא אמרו כן בתורת עדות ולא נוכל לדון ע"פ עדותן. משא"כ אם אמרו על הקרוב ועל הרחוק בזה כיון דע"כ צ"ל דזה חשיב לעדות גמור וממילא יהי' מהני עדות זה גם על הקרוב כיון דמ"מ ידעינן דהעדות היא אמת על פיהם. וגם היא עדות שאתה יכול להזימה דאם יוזם יהי' מחוייב מיתה ע"פ עדותן על הרחוק. לזה קמ"ל דאפ"ה לא אמרי' מיגו ואמרי' דעל הרחוק הוא נאמן ולא על הקרוב. ולפ"ז הא תינח היכא דאם אינו נאמן על הקרוב מ"מ הוא נאמן על הרחוק בזה אמרי' כיון דנאמן על הרחוק הוא נאמן מחמת מיגו גם על הקרוב. משא"כ היכא דבאם אינו נאמן על הקרוב לא יהי' נאמן גם על הרחוק בזה ל"ש מיגו ואמרי' דאינו נאמן על הקרוב וממילא דאינו נאמן גם על הרחוק וכיון דאינו נאמן ממילא אינו אומר כן בתורת עדות ולא ידעינן אם המעשה היא אמת ולולי דמסתפינא הוה אמינא לישב בזה קו' הר"ן בחידושין על שיטת רש"י ותוס' דפי' דס"ד דהוא נאמן משום מיגו והקשה הא לא מצינו מיגו שיהי' נאמן על זה נאמן גם ע"ז אדרבא מצינו בכל מקום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. עוד הקשה דהא עיקר קו' הגמ' מאי קמ"ל היא על הא דמצטרפים להרגו ואי כפי' רש"י ותוס' ה"ל לתרוצי אבל לא להורגה איצטריך לי' עי"ש די"ל משום דהי' מקום לומר דהא דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא דוקא באופן דנוכל לומר דנתבטל כל העדות אם נימא עדות שבטלה מקצתה בזה מבטלינן כל העדות משא"כ היכא דלא נוכל לבטל כל העדות. בזה הוה ס"ד דאמרי' מיגו דנתקיים עדות ע"ז נתקיים ג"כ ע"ז. ובכל מקום אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא לבטל כל העדות. משא"כ בסוגי' לא נוכל לבטל כל העדות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הר"ן בשם הראב"ד משום דבפלוני רבעני ה"ל בע"ד ואינו מקיימי הדבר ובפלוני בא על אשתי אמרי' ג"כ אשתו כגופו או כמו שאבאר לקמן בעזה"י משום דהו"ל שני עדות לשני בני אדם עי"ש ולזה אמרי' עדות שמתקיימת מקצתה מתקיימת כולה ומשום מיגו. וכמ"ש בטעם הדבר. אמנם כיון דבאם נימא אם יתקיים העדות על הרחוק יתקיים ג"כ על הקרוב. ויהי' גם הקרוב נהרג ע"פ עדותו, הדר דינו דנימא דהתורה פסלה קרובים להעיד מלא יומתו אבות על בנים. ובזה אם נימא דיהי' נאמן על הרחוק יהי' נאמן ג"כ על הקרוב משום מיגו וזה אי אפשר משום דזה היא גזירת הכתוב דלא יומתו אבות על בנים. ולזה אינו נאמן גם על הרחוק למען לא יהי' נאמן גם על הקרוב משום מיגו. ואמרי' דאינו נאמן בעדותו משום הקרוב. וכיון דאינו נאמן ממילא דלא נעשה עול במה דאינו נאמן על הרחוק דכיון דאינו נאמן בשביל הקרוב לא ידעינן אם המעשה היא אמת כמ"ש ולפ"ז י"ל דזה היא הפי' בגמ' ס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' היא דגבי פלוני רבעני בזה ל"ש מיגו לומר כיון דהוא נאמן על האחר יהי' נאמן גם על עצמו דלגבי עצמו אמרי' דהוא קרוב כל כך דלא אמרי' אף מיגו. או כמו שאכתוב לקמן דבפלוני רבעני לרצוני ל"ש מיגו דאם יהי' נאמן גם על עצמו אז לא יהי' נאמן גם על חבירו כיון דאז יהי' רשע ופסול לעדות וכיון דל"ש מיגו אמרי' שפיר פ"ד ונאמן על האחר ואינו נאמן על עצמו. משא"כ בפלוני בא על אשתי. דבזה אם נימא פ"ד ויהי' נאמן בעדותו על האחר ממילא יהי' נאמן גם עלי' מטעם מיגו ולזה אמרי' למען דלא יהי' נאמנים עלי' ג"כ שלא יהי' נאמנים גם על האחר. ולפ"ז הוה חידוש במילתא דרבא בפלוני בא על אשתי בשניהם הן במה דנאמנים להרגו והן במה דאינם נאמנים להרגה. משום דהי' מקום לומר דהוא נאמן גם להרגה בשום מיגו. והי' מקום לומר להיפך כיון דאם יהי' נאמן להרגו יהי' נאמן משום מיגו גם להרגה. לזה לא יהי' נאמן גם להרגו למען לא יהי' נאמן גם להרגה קמ"ל דאמרי' פ"ד ונאמן דוקא להורגו אבל לא להרגה ועימש"ל עוד בזה:

מכל זה נראה לענ"ד ברור דלא כדברי הנוב"י רק אם לא נימא פ"ד ואמרי' אין אדם משים עצמו רשע ואז אינו נאמן בעדותו על חבירו ל"ש מיגו דיהי' נאמן גם על עצמו דהא ע"ז גופו אנו דנין ובאם לא נימא מיגו לא יהי' נאמן כלל וממילא לפמ"ש בשיטת הרשב"א דגם היכא דלא נפסל בשביל האיסור לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר. ממילא בבאתי אי לא אמרי' בזה פ"ד ל"ש, מיגו כיון דאם לא נימא פ"ד לא יהי' נאמן גם על האחר. אמנם דא"כ הקו' במ"ע לר"י דס"ל דלא אמרי' פ"ד אמאי יהי' נאמן להשים עצמו רשע היכא דלא נפסל לעדות כמבואר ביבמות. והאו"ת בכ"מ ס"ק ק"ד כתב באמת דר"י ס"ל דאדם משים עצמו רשע עי"ש אמנם זה דוחק דודאי גם ר"י ס"ל דאדם קרוב אצל עצמו ופסול להעיד על עצמו. ומ"ש הנוב"י דהיא משום מיגו לפמ"ש זה אינו. דכיון דר"י לא ס"ל פ"ד. וממילא בלא המיגו לא יהי' נאמן גם על האחר ול"ש מיגו:

ומה שנראה לענ"ד בטעמא דר"י היא דס"ל דמה דאמרי' אאמע"ר היא דוקא שיהי' נאמן לדון אותו לרשע על פיו ע"ז אינו נאמן משום דאדם קרוב אצל עצמו. ולזה אם מעיד אדם עדות במה דמשים עצמו לרשע אם גם דנאמן הוא בכך והיא לחובתו ובממילא אמרי' בזה הודאת בע"ד כק' עדים דמי אפ"ה אמרי' בזה להיות נעשה רשע ופסול על פיו זה לא אמרי'. ולא נוכל, לדון אותו על פיו. אמנם זה היא דוקא במה שנוגע לעצמו דהוא לדון אותו לרשע. משא"כ מה דנוגע בעדות זה שעושה עצמו לרשע לאחר אמרי' דלדון להאחר הוא נאמן דדוקא במה דנוגע לעצמו אינו נאמן לדון אותו לרשע. משא"כ על האחר נאמן בעדות זה אף דלדבריו הוא רשע מ"מ הא לא דנין אותו רק להאחר. ולאחר הוא נאמן אף בדבר שמשים עצמו רשע. כיון דלא דנין אותו בזה רק להאחר. ולזה ס"ל לר"י בפלוני רבעני לרצוני אם הי' כשר להעיד הי' נאמן על חבירו להרגו. ולא הי' נאמן על עצמו כיון דע"ז אמרי' אאמע"ר ולא נוכל לדון אותו ע"פ עדותו. משא"כ להאחר נוכל לדון בעדות זה ואף דעושה עצמו לרשע. ולזה נאמר דמ"מ לא נוכל לדון גם להאחר ע"פ עדותו דממנ"פ אם נאמין אותו על חבירו בעדות זה. ממילא הוא רשע ופסול הוא לעדות. ולכן ביבמות אמרי' גבי הרגתיו דבעדות אשה אפי' רשע נאמן לר"י. ומשו"ה נאמן להשיא אותה כיון דאין דבר זה נוגע לגבי עצמו. דהא לא נדון אותו בזה ולאחר הוא נאמן אף דמשים עצמו רשע. ורבא חולק על ר"י וס"ל, דלגבי עצמו אמרי' אאמע"ר ואינו נאמן על עצמו בזה כלל אף אם לא נדון אותו ע"פ זה לרשע רק לגבי האחר אפ"ה אמרי' כל מה שהוא מעיד על עצמו לא חשיב עדות דאינו נאמן במה דמעיד על עצמו כלל. ולכן אם בהא דמאמינין אותו עי האחר היא רק במה דמעיד על האחר אבל במה דמעיד על עצמו אינו נאמן אף לגבי האחר. ממילא דל"ש לומר דרשע הוא ופסול לעדות, דהא לגבי עצמו אמרי' אאמע"ר ולא נוכל לפסול אותו ע"פ עצמו ולזה אמרי' פ"ד ומה דמעיד על עצמו אינו נאמן. אבל ר"י לא ס"ל פ"ד ולזה ס"ל ממנ"פ אם נימא דלגבי האחר נאמן בעדותו לגמרי כיון דאין זה נוגע לעצמו ממנ"פ הרי הוא רשע ופסול להעיד והוא לא ס"ל פ"ד לומר במה דמעיד על האחר הוא נאמן ומה דמעיד על עצמו אינו נאמן משום דר"י ס"ל דלא אמרי' פ"ד ולכן אמרי' לדבריו הוא רשע ופסול לעדות:

ובאם נימא כמ"ש הנוב"י דהרשב"א ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהיכא דבא על הערוה באונס נפשות ה"ל רשע ופסול לעדות. הי' מקום לומר דגם רבא ס"ל בהא כר"י דגם היכא דאי אפשר לומר פ"ד. מ"מ היכא דבעדותו לא הוה רשע ופסול לעדות. אם גם דמשים עצמו רשע בזה דמעיד דעשה שלא