משכן העדות רנב

רבא באתי על אשת פלוני דפ"ד. ואמרי' דהי' מחמת אונס נפשות. ואי דעבר על קידוש השם. הא מ"מ כשר הוא להעיד לרבא משום דלא הוה רשע דחמס. ובזה לא שייכים כל התירוצים של התוס' הנ"ל. וכן בסוגי' דכתובות בהא דדחה רבא דברי ר"ח דאמר בטעמא דר"מ דס"ל עדים שאמר להם חתמו שקר ואל יהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ודחה רבא משום דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ת"ל אף אם הדין בכל העבירות יהרג ואל יעבור אפ"ה לרבא אליבא דר"מ דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא כמבואר בז"ב ד' כ"ו בודאי לא נפסל משום זה לעדות אע"כ כמ"ש הרשב"א בכתובות דאף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר ואינו נאמן להעיד על עצמו שעשה דבר שהיא נגד הדין אף במקום דלא נעשה עבורו רשע. ולזה הביא הרשב"א שפיר ראי' לדינו מהא דלא נקט רבא באתי משום דבזה א"א לומר פ"ד דגם באונס מיתה אם גם דהוא כשר להעיד אפ"ה אמרי' אאמע"ר [ועימש"ל אם נפסל לדידן אם עבר על קידוש השם עכ"פ מדרבנן כיון דעבר על איסור עשה דונקדשתי לשיטת הסוברים דהיכא דעבר על איסור דאו' נפסל עכ"פ מדרבנן אף בלאו שאין בו מלקות ואף במקום דלא הוה רשע דחמס] ומעתה נדחי' דברי הקצוה"ח בש"ש. וגם נדחי' דברי הנוב"י בסי' ע"ב מ"ש בישוב סוגי' דכתובות דע"כ מוכח דלהרשב"א אף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר:

ובזה נדחה ג"כ מ"ש הנוב"י שם לישב הא דלא הובא בש"ע דינו דהרשב"א. ותמצית דבריו דהא קשה לר"י דאמר רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד מבואר דאם הי' כשר לעדות הי' יכול להשים עצמו רשע. וכמבואר בסוגי' דיבמות הנ"ל וקשה וכי לא יסבור ר"י אין אדם משים עצמו רשע ולזה כתב דודאי גם ר"י ס"ל אאמע"ר. רק דס"ל דזה היא דוקא היכא דלא מעיד רק על עצמו משא"כ היכא דמעיד על אחר ועל עצמו אמרי' מיגו כיון דנאמן בעדותו על האחר נאמן ג"כ על עצמו, והא דלא אמרי' לרבא מיגו כמבואר בסוגי' בפי' רש"י ותוס' על הא דס"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרי' היא רק משום דפ"ד משא"כ ר"י דלא ס"ל פ"ד. ולכן אמרי' מיגו כיון דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו ולזה כתב בדינו דהרשב"א דס"ל בבאתי לא אמרי' פ"ד וא"כ קשה כיון דלא נוכל לומר פ"ד נימא מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. היא דבזה ל"ש מיגו דאם נאמן על עצמו ה"ל רשע ופסול הוא לעדות. והיא דוקא להרשב"א דס"ל בעבר על קידוש השם נפסל לעדות. משא"כ לדידן דקימ"ל בעבר על קידוש השם כשר הוא לעדות. ממילא אם גם דלא אמרי' פ"ד אמרי' ג"כ דנאמן משום מיגו עכ"ד עי"ש. ולפמ"ש זה אינו דהא גם להרשב"א ע"כ מוכח אם גם דלא נפסל לעדות אפ"ה אמרי' דאאמע"ר כמו כן לדידן אף אם לא נפסל משום קידוש השם לעדות אפ"ה אמרי' דאאמע"ר ואינו נאמן בלא פ"ד רק דא"כ יהי' קשה להיפך אמאי לא נימא באמת להרשב"א גם בבאתי דהוא נאמן עלי' משום פ"ד דאמרי' דהי' באונס נפשות. ואי דאין אדם משים עצמו רשע אף דלא נפסל לעדות. אפ"ה נימא בזה מיגו דנאמן עלי' נאמן גם על עצמו להשים עצמו רשע. ומ"מ הוא כשר להעיד כמ"ש:

אמנם לענ"ד נראה ברור גם בזה דלא כהנוב"י. רק הא דפי' ברש"י ותוס' על הא דאמרי' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי'. ותמהו הא מתני' היא דבעל כאשתו לענין עדות. ולזה פי' דס"ד כיון דנאמן לגבי האחר יהי' נאמן גם על אשתו משום מיגו. נראה לענ"ד דהיא דוקא אי אמרי' פ"ד ואז אף אם לא נימא מיגו מ"מ יהי' נאמן בעדות זה על האחר. בזה שייך שפיר לומר כיון דבכל ענין הוא נאמן בעדות זה על האחר נאמן משום מיגו גם על הקרוב. משא"כ באופן דאם לא נימא פ"ד לא יהי' נאמן בעדות זה לגמרי גם על האחר ל"ש לומר דנאמן גם על הקרוב משום מיגו. דהא ע"ז גופו אנו דנין. ובאם לא יהי' נאמן על הקרוב לא יהי' נאמן גם על הרחוק. והאיך שייך בזה מיגו דנאמן על הרחוק נאמן גם על הקרוב הא גם על הרחוק אינו נאמן אם אינו נאמן על עצמו ורש"י ותוס' פי' שפיר כיון דרבא ס"ל פ"ד בכל ענין וצו באומר פלוני בא על אשתי אף אם לא יהי' נאמן על אשתו מ"מ יהי' נאמן בעדותו על האחר משום פ"ד אז אמרי' מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. משא"כ היכא דל"ש פ"ד. או לר"י דס"ל דלא אמרי' פ"ד. ממילא אם לא נימא מיגו לא יהי' נאמן בעדותו כלל אף על האחר כיון דמשים עצמו רשע, והאיך שייך לומר דנאמן על עצמו במיגו דנאמן על האחר. הא בלא המיגו אינו נאמן גם באחר. וז"ל רש"י בד"ה אצל אשתו לא אמרי' אדם קרוב לענין פ"ד. והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטלי' לחברי' ליקטלו' נמי לדידה קמ"ל עכ"ל מבואר בהדי' כמ"ש כיון דבכל ענין נאמן בעדות זה על חברי' לזה הי' ס"ד דנאמן ג"כ על הקרוב. משא"כ היכא דבאם לא נימא המיגו לא יהי' נאמן גם על האחר בודאי לש"ל מיגו. ואדרבא אמרי' להיפך דלא אמרי' דנאמן על עצמו ועל הקרוב וממילא דאינו נאמן גם על האחר וזה ברור לענ"ד דל"ש לומר מיגו היכא דאנו דנין ע"ז דבאם לא יהי' נאמן על עצמו לא יהי' נאמן גם על האחר. ומיגו ל"ש רק היכא דבכל ענין נאמן על האחר. ויש להביא עוד ראי' לזה מבעל שאמר גרשתי את אשתי למפריע דלמ"ד בחד גופו לא פ"ד ואינו נאמן אף על להבא משום פ"ד ואמאי לא נימא גם בזה מיגו כיון דלא אמרי' פ"ד אמרי' מיגו דנאמן על להבא נאמן על למפריע ג"כ. וכבר הרגיש בזה בעל מחנה אפרים בהל' עדות:

ויש להמתיק הפי' בגמ' יותר לפ"מ דבארתי בשער... דהא דקרובים פסולים לעדות אינו משום כיון דהם קרובים חשודים להעיד שקר דזה אינו חדא דהא קימ"ל בעדים החתומים על השטר ונעשו אח"כ קרובין אם בזמן הנכתב בשטר עדן לא הי' קרובים השטר כשר והיא מטעם זה דקרובים אינם חשודים להעיד שקר. וגם הא קרובים פסולים להעיד גם לחוב. ולחוב בודאי לא הוה חשודים להעיד שקר. רק דזה היא גזירת הכתוב דהתורה פסלה לקרובים לעדות. אפי' למשה ואהרן אמנם דקשה. אם גם דקרובים אינם נאמנים בעדותן בתורת עדות. מ"מ כיון דע"י עדות הקרובים ידעינן דהמעשה היא אמת כיון דלא חשודים להעיד שקר. וא"כ אם גם דאינם נאמנים בתורת עדות. יהי' מהני עדותן כמו רוב וחזקה דסוקלין ושורפין על החזקה ועל הרוב כ"כ יהי' מחוייב על עדות קרובין דנימא כיון דידעינן ע"פ עדותן דחייב מיתה יהי' כאלו הוה ידעינן ע"פ הרוב וחזקה דהי' מחוייב ג"כ מיתה. וע"כ צ"ל הא דידעינן ע"פ עדים דהמעשה היא אמת כדבריהם הוא דוקא באם אמרו כן בתורת עדות ובאם העידו שקר הי' עוברים על לאו דלא תענה. ואז בודאי לא מעידים בשקר מכח האיסור דל"ת. וגם הם מדקדקין בעדותן היטב שלא יעידו מכח אומדנא רק ע"פ בירור גמור וממילא דידעינן דהמעשה היא אמת. משא"כ אם לא הי' אומרים כן בתורת עדות אז כיון דגם אם העידו שקר לא עברו על ל"ת ממילא דלא ידעינן דהמעשה היא אמת דיכול להיות דאמרו כן בשקר גמור כיון דליכא איסור דעדות שקר בזה. וגם יכול להיות דאמרו כן בדדמי ע"פ אומדנא וכדומה כיון דיודעים דליכא תועלת בעדותן לא אומרים כן בתורת עדות. וכיון שכן לאחר דפסלה, התורה לעדות קרובים. ממילא דלא ידעינן אם המעשה היא אמת דכיון דהם פסולים לעדות וליכא תועלת בעדותן לא דקדקו בעדותן. ולכן לא נוכל לדון בעדותן. ויש להוסיף עוד כיון דמה"ת הא דעדות נאמנים היא דוקא היכא דהיא עדות שאתה יכול להזימה דאז איכא עליהם יראת הזמה ולא יעידו בשקר. והיכא דהיא עדות שאאי"ל לא נתקיים עדותן. והיא כיון דליכא עליהם יראת הזמה חשודים הם להעיד שקר. ולפ"ז לאחר דפסלה התורה קרובים לעדות. ממילא דליכא עליהם תורת הזמה. דהא אף אם יוזמו לא יהי' מחוייבים מכאשר זמם כיון דלא הי' מהני עדותן בתורת עדות. וממילא דהם חשודים להעיד שקר ולא ידעינן אם המעשה היא אמת:

ולפ"ז דזה היא הפי' בגמ' דהוה ס"ד לומר בשלמא בכל מקום לא נוכל לדון ע"פ עדות קרובים כיון דלאחר דפסלה התורה אותם לעדים אינם אומרים כן בתורת עדות, וממילא דלא ידעינן אם המעשה היא אמת. משא"כ היכא דמעידים עדות