משכן העדות רנא

קידוש השם מ"מ הוא כשר להעיד. והאו"ת בסי' ל"ד ס"ק כ"ג ובסי' מ"ו ס"ק... כתב לישב זה דהרשב"א ס"ל דבעבר על קידוש השם אם גם דלא נפסל מה"ת כיון דליכא איסור מלקות מ"מ י"ל דס"ל דעכ"פ מדרבנן פסול הוא להעיד. וי"ל דס"ל ג"כ כאותן השיטות דס"ל דאף דפסולי עדות מדרבנן בעי' הכרזה מ"מ לאותו עדות שנפסל בשבילו לא בעי' הכרזה, ומשו"ה כתב הרשב"א שפיר דל"ל דהיה באונס נפשות דא"כ פסול לעדות עכ"פ מדרבנן ולזה כתב דמשו"ה לפמ"ש הרמ"א באהע"ז בסי' מ"ב סעיף ה' דאונסי' כשירים להעיד אף מדרבנן נדחים דברי הרשב"א מהל' ולכן לא הובא בש"ע דברי הרשב"א עי"ש. ובאם נימא כן י"ל דברי הרשב"א בתשו' בסי' תקנ"ד דכתב שם בהודה החשוד דזינתה עמו פ"ד. ותמהו אמאי לא מחלק הרשב"א גם שם באומר אני זניתי עמה אינו נאמן עי"ש בנוב"י ובמ"ל בפ"א מהל' סוטה. די"ל כיון דעיקר טעמו דהרשב"א היא דל"ל פ"ד דהי' באונס נפשות כיון דבזה נפסל לעדות עכ"פ מדרבנן. וממילא בסוטה לאחר קינוי וסתירה דנאמנים כל פסולי עדות דרבנן כמבואר בהרמב"ם הל' סוטה פ"א הל' ט"ו משו"ה אמרי' בזה פ"ד דהי' באונס נפשות. ואם דנפסל לעדות ע"כ מדרבנן מ"מ לאחר הסתירה נאמן הוא אף דנפסל מדרבנן. ובזה מיושב ג"כ קו' המ"ל והחכ"צ על הרשב"א האיך שייך בזה פ"ד הא בעי' שעד הטומאה יעיד דוקא שנטמאת עם אותו שקינא לה ובאם נימא בזה פ"ד דהעיד שנטמאת עם אחר הא לא הי' הטומאה עם אותו שהי' הסתירה. אבל לפמ"ש ניחא כיון דבזה נוכל לומר דהי' עמו ובאונס נפשות. ולפמש"ל לצדד בעדים הפסולים לעדות מדרבנן אף לאחר הכרזה נאמנים לעדות אשה לאסרה על בעלה כמבואר בתשו' דרע"א בסי' ק"ד עי"ש י"ל בזה הא דלא הביאו דברי הרשב"א לדינא משום די"ל הרשב"א לא נקט דינו רק לענין מיתה דבזה כיון דהם פסולים עכ"פ לעדות מדרבנן פסולים הם לחייב מיתה. משא"כ לאסרה על הבעל דבזה כיון דמה"ת הם כשירים לעדות נאסרה על בעלה. דאין כח ביד החכמים להתיר אשה לבעלה מה שהיא נאסרת מה"ת כמבואר שם בתשו' הנ"ל. והביא דברי הרשב"א בתשו' סי' אלף קס"ו דס"ל ג"כ כותי' עי"ש ולכן לענין איסור פ"ד בכל ענין. והרשב"א לא נקט דינו רק הלכתא למשיחא לענין מיתה דוקא. משא"כ בזה"ז ליכא נפ"מ בדינא דהרשב"א דתמיד נאסרה עליו [ובזה י"ל בפשיטות בהא דהביא הרשב"א ראי' מהרגתיו ביבמות כ"ה דשם ס"ל ג"כ דהי' באונס נפשות. כיון דפסולי עדות מדרבנן כשירים לעדות אשה] ויובן יותר לפמ"ש הנוב"י שאביא לקמן דבריו דהיכא דלא נוכל ומר פ"ד אמרי' מיגו דנאמן על האחר נאמן גם על עצמו. וא"כ פי האמת לענין איסור אמרי' מיגו. ומ"מ הוא כשר להעיד לענין איסור:

אמנם העיקר דברי הרשב"א היא כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ה ס"ק ד' דלענין אין אדם משים עצמו רשע בכל ענין אינו נאמן על עצמו דעבר על דבר איסור אף באיסור שאינו נפסל בשבילו לעדות והוא איסור קל אפ"ה אמרי' אין אדם משים עצמו רשע וכדאמרי' בכתובות בסוגי' דעדים שאמרו דגם באיסור דאל תשכן באהליך וכו' אמרי' אאמע"ר אף דמשום זה ודאי אינו נפסל לעדות מ"מ כיון דלדבריו עשה שלא כהוגן אמרי' בזה אאמע"ר וכן מוכח מהר"ן בשבועות על המתני' דהשביע עליהם חמשה פעמים דכתב שם דמאיני יודע ליודע לא הוה חוזר ומגיד והא דאינו יכול להיות חוזר ומגיד היא משום דאין אדם משים עצמו רשע דבאם הי' יודע הי' עבר על אם לא יגיד עי"ש ואף דמשום זה ודאי לא נפסל לעדות. ועימ"ש הקצוה"ח בסי'... בזה. ובזה ל"ש לומר דעכ"פ נפסל לעדות מדרבנן כיון דזה קאי על דין תורה כמבואר שם מזה ראי' דגם היכא דלא נפסל לעדות אמרי' ג"כ אאמע"ר והקצוה"ח בס' ש"ש ש"ז פ"ה הביא דברי הרשב"א כתובות בסוגי' דעדים שאמרו דמבואר כן בהדי' דכתב שם על הא דאמר ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר וז"ל ואע"ג דקימ"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' דברים מ"מ מידת חסידות היא דליקטלי' ולא יחתמו שקר ואי לא עביד הכי משו' נפשי' רשיעא וקסבר ר"מ דאפי' בכה"ג אאמע"ר שאינו חסיד עכ"ל הרי דמבואר בהדי' דאף במקום דלא נפסל לעדות אמרי' אאמע"ר. והש"ש כתב לדחות את זה. מהא דאמר ר"י לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד משמע דאם הי' כשר להעד הי' יכול להשים עצמו רשע. ומבואר יותר ביבמות כ"ה בהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו. ופריך בגמ' הא לאחר תנשא והאמר ר"י וכו' לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בהו רבנן וכו' הרי דמבואר להדי' דבמקום דלא נפסל לעדות משוה זה משים עצמו רשע. ומשום זה מחליט הש"ש הפי' בדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל, לעדות. ודחק עצמו בישוב סוגי' דגמ' בכתובות עי"ש ולענ"ד נראה הפי' בדברי הרשב"א כמ"ש בקצוה"ח. וראי' הש"ש י"ל. ומתחילה אבאר דע"כ ל"ל הפי' בדברי הרשב"א דס"ל דהיכא דעבר על קידוש השם נפסל לעדות:

דהנה התוס' בסוגי' דסנהדרין בד"ה לרצונו רשע הוא כתבו וז"ל ואע"ג דרבא בעי' רשע דחמס האי כמו רשע דחמס דומי' לאוכל נבילות לתיאבון כיון שעובר להנאתו על דעת קונו וכו' ומעיד שקר והא דאמר התם החשוד על העריות כשר לעדות הפי' שהיא גס בעריות וכו' א"נ התם כשר משום דיצרו תוקפו וחשיב האונס אבל ארביעה אין יצרו תוקפו כ"כ. א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחסיד על הדבר לא דנו ולא מעידו עכ"ל והנה לתי' התוס' דארביעה אין יצרו תוקפו כמו בבא על הערוה. ממילא בבא על הערוה הוא כשר להעיד לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא משום דזה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו עי"ש ובחידושי הר"ן בסנהדרין כ"ו ד"ה אמר ר"נ דמבאר זה היטב. ולפ"ז יהי' קו' הרשב"א בתשו' הנ"ל על רבא במ"ע הא דנקט רבא פלוני בא על אשתי ולמה לא נקט באתי על אשת פלוני. ואי משום דבזה לא אמרי' פ"ד כמ"ש הרשב"א מה בכך דמ"מ אף אם בא עלי' מ"מ לא נפסל לעדות לרבא משום דיצרו תוקפו וה"ל כאונס. וממילא דיכול להשים עצמו רשע. ואי דנימא דאדרבא משום זה ל"ק אמאי לא נקט באתי כיון דבזה ל"ל לומר דפ"ד כיון דבל"ז כשר הוא להעיד ובאמת יהי' מוכח דהרשב"א לא ס"ל כתי' זה בתוס' רק כתירוצם אחרים דגם בבא על הערוה פסול להעיד משום דהו"ל כרשע דחמס. מ"מ יהי' קשה דהא הטעם לאותן דס"ל דבבא על הערוה פסול אף לרבא לעדות היא כמ"ש הר"ן שם וז"ל ויש שתי' דבא על הערוה דמי למומר אוכל נבלות לתיאבון דמודי בי' אביי לרבא דפסול דכפין ואכיל כפין ומסהיד וה"נ על בולמוס של עריות יהא מעיד עדות שקר שתאמר לו האשה שיעיד עדות שקר ותשמע לו עכ"ל. ולפ"ז ממילא אפי' אם נימא דלדידן אם עבר על קידוש השם ביהרג ואל יעבור נפסל לעדות משום דהוא רשע בפרט בעריות לשיטת הרמב"ם בהתקשה לדעת חייב מיתה עי"ש בנוב"י מ"מ זה ברור דלרבא ודאי הוא כשר להעיד דבשלמא לדידן דקימ"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס דוקא י"ל דבעבר על קידוש השם אם גם דלא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו מחמת אונס מיתה וכמ"ש הקצוה"ח בש"ש שם. מ"מ הא גם ברשע דאינו של חמס נפסל ג"כ לעדות. משא"כ לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ממילא בעבר על קידוש השם לא נפסל לעדות משום דיצרו תוקפו מחמת אונס מיתה. ובזה אין לומר כמ"ש הר"ן לענין בא על הערוה דהוה רשע דחמס דעל בולמוס של עריות מעיד שקר. כ"כ בזה אמרי' כמו דעבר על אונס מיתה על קידוש השם כ"כ יעיד שקר עבור אונס מיתה זה אינו דהא באמת מותר לו להעיד שקר בשביל מיתה וכמבואר בסוגי' דעדים שאמרו. וא"כ אם ניחוש לאונס מיתה לא יתקיים לשום עדות שבעולם דתמיד ניחוש לאונס מיתה. דהא מותרים מן הדין להעיד שקר באונס מיתה. רק דלזה ל"ח ואמרי' דמסתמא היא בלא אונס מיתה. וממילא לרבא בודאי הדבר ברור אם עבר על קידוש השם לא נפסל לעדות אפי' במקום דהוא רשע כיון דלא חשיב רשע דחמס. ולפ"ז עדיין יהי' קשה אמאי לא נקט