משכן העדות כה

מעשה להעיד דאז מסתמא יכוונו עדותן בדו"ח. ולפי האמת דהפקיעו החכמים הדו"ח בדיני ממונות. בכל ענין צריכים העדים להעיד וחייבים בשבועת העדות. אף אם לא כוונו להעיד. דמ"מ כיון דהחכמים הפקיעו הדו"ח יהי' מהני עדותן ולא יבדקו אותם בדו"ח כלל. משא"כ מדין דאורייתא דבעינן דו"ח. בזה י"ל כמ"ש דהיכא דלא כוונו להעיד דלרוב פעמים אינם מכוונים עדותן בדו"ח. ממילא לא הוה החיוב ברור. ואינם בשבועת העדות. ולפ"ז י"ל בהא דכריתות דמודה ר"מ לחכמים היא על דין תורה דבעינן דו"ח גם בדיני ממונות. ובזה אם לא כוונו להעיד פטורים מקרבן שבועה. וזה היא פי' דגמ' דאי בעי אמר לא נתכונתי להעיד. ואז הי' פטורים מקרבן שבועה:

ויש להוסיף דהא תמהו על הגמ' דכריתות כיון דאיכא עדים אחרים שיודעים ג"כ את העדות ממילא הן פטורים מקרבן שבועה דלא הוה רק כפירת דברים. וי"ל דאיירי דהי' עדים אחרים רק דהם אינם יודעין לכוון עדותן בדו"ח. דהי' אומרים איני יודע, על החקירות. ולא מהני עדותן לענין ממון. ולכן צריכים הם להעיד עדותן דהם יודעים בדו"ח והא דהעדים אחרים נאמנים. דהי' יודעין לחייב את העדים קרבן שבועה. היא ע"פ מ"ש הנוב"י בסי' ע"ב דהיכא דלא שייך כאשר זמם אונו פוסל אינו יודע בדו"ח. דהא הטעם דאינו יודע פוסל היא משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכיון דבעדות זה בל"ז ל"ש דין הזמה וע"כ כמ"ש תוס' ריש מכות כיון דל"ש בעדות זה הזמה ע"כ כאשר זמם ל"ש על עדות זה ממילא אינו פוסל אינו יודע עיי"ש. וכמ"ש לקמן בשער... והיכא דהעדים באין לחייבו קרבן בזה ל"ש ג"כ כאשר זמם לחייב גם העדים בקרבן דזה אינו דהאיך יכולין להביא קרבן והיא חולין בעזרה. אלא דבזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. וממילא דגם אינו יודע בחקירות אינו פוסל ג"כ. ויכולין לחייב את העדים בקרבן. אבל מ"מ אינם נאמנים לענין ממון דבעינן עדות שיכול להזימה ואיירי באופן דלא נתבטל עדותן על כת השני' מחמתן דהי' אמרו אינו יודע בחקירות דהי' שני כיתות עדים. ומזה יהי' ראי' דקאי על דין תורה דבעינן עדות שיכול להזימה ג"כ. דאל"כ הקו' במ"ע הא הוה כ"ד דל"ל דאמרו אינו יודע בדו"ח דהא מ"מ מהני עדותן:

ויש להאריך עוד בזה לפמ"ש במק"א. דהיכא דאית לי' מיגו להכחיש את העדים הוה כמו דין מרומה כיון דהמגו מברר שהיא כדבריו ועדים שקרים הם. ולזה היא דין מרומה ובעינן דו"ח. כמובא בסי' ל' דבדין מרומה הניחו על דין תורה ובעינן גם בדנ"מ דו"ח. והנה תמהו אי אמרי' שעבודא דאורייתא אמאי יהי' עדים מחוייבים בשבועת העדות הא הוה כפירת שעבוד קרקעות. דאם יעידו יהי' שיעבוד קרקעות. ותי' דאיירי דהעדים לא ידעו מהפרעון. רק ידעו מהלואה. והוא טוען לא לויתי דאם העידו הי' מהני עדותן שיהי' חייב לשלם משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. ומ"מ לא חשיב כפירת שיעבוד קרקעות. כיון דלא יכול לגבות מלקוחות. דבשביל לקוחות טענינן להו פרוע. ובהודאתו אינו נאמן לחוב. לאחרינא. וכיון דלא יכול לטרוף מלקוחות לא חשיב כפירת שיעבוד קרקעות ומה שמקשה הרמב"ן ע"ז הביאו הרא"ש כיון דאם הי' ידוע דהיא אמת כהודאתו היה גובה אף מלקוחות יחשב כפירת שיעבוד קרקעות. בארתי במק"א לישב עפ"י דברי הרשב"א בקידושין ד' ס"ה דמבואר מדבריו היכא דהוא חב לאחרינא אין הדבר מתקיים בלא עדות. ובעינן עדות לקיום הדבר דוקא. ואין הדבר מתקיים בלא עדות אף אם היא אמת עי"ש. ולפ"ז נגד לקוחות דהיא לחוב לאחרינא אף אם היא אמת אמרי' אין הדבר מתקיים בלא עדות] וכיון דע"כ איירי באופן זה ממילא אית לי' מיגו דהי' טוען לויתי ופרעתי. וחשיב דין מרומה. ובעינן גם עכשיו דו"ח. וכיון שכן בעינן דוקא שיהי' כוונו להעיד. דאל"כ הקו' במ"ע הא לא הוה החיוב ברור גם אם יעידו כיון דלרוב פעמים לא יתכוונו עדותן בדו"ח. ובזה יש לעיין על הירושלמי הנ"ל בפ"ג דאם אחד כפר נתבטל כל העדות על ידו משום נמצא קו"פ. ואמאי לא ביאר דהיא דוקא אם נתכוונו להעיד. משום דע"כ היכא דחייבים בשבועת העדות אינו אלא אם כוונו להעיד:

ובזה יש ליתן טעם במ"ש תוס' ריש סנהדרין דבגזילות וחבלות בעינן דו"ח באמת עי"ש וא"כ יהי' קו' הר"ן במ"ע דיהי' פותח דלת בפני הגזלנים די"ל דבגזילות וחבלות מסתמא יתכוונו העדים להעיד בשעת הגזילה כי מוטל עליהם להציל העשוק מיד עושקו. ומשו"ה לא הוצרכו החכמים להפקיע הדו"ח מגזילות וחבלות כיון דמסתמא יהי' בזה כוונתם להעיד. ויכוונו אח"כ עדותן בדו"ח. והא דאמרי' במכות ד' ז' סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה וכו' והא בדיני נפשות בודאי באו להעיד לקיים ובערת הרע. היא דבדיני נפשות מחוייבין להרבות בבדיקות כמבואר שם וע"י זה יכחשו זה את זה. משא"כ בד"מ אם גם דבעינן דו"ח מ"מ לא צריכים להרבות יותר בבדיקות. דהא דהפקיעו החכמים הדו"ח מד"מ היא דבד"מ העדות מתקיים אף אם לא כוונו להעיד. ובזה יכולין להכחיש זה את זה בקל. ואף דבזה ל"ש נ"ד דיכול ליחד עדים שיכוונו. אין זה קו' כ"כ. או די"ל בד"מ מ"מ יהי' נ"ד דירא דילמא לא יתכוונו עדותן בדו"ח אף אם יתכוונו להעיד. וגוף הסברא שכתבתי לחלק בין אם כוונו ללא כוונו לענ"ד היא נכון בעזה"י:

ובזה מצאתי לישב קצת דברי התוס' בכריתות הנ"ל דכתבו על הא דאמרי' שם דאי בעי אמרי לא נתכוונו להעיד וז"ל מכאן דן רבי הל' למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הביאו לשם עדות אין בעדותן כלום עכ"ל. ותמהו עליו כנ"ל דהא אף אם לא כוונו להעיד מהני עדותן והי' נ"ל די"ל דאיירי בעידי הודאה שהודה בפניהם שחייב לו. או שהחפץ היא שלו וכדומה. וכמבואר בתוס' בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה. והקצוה"ח בסי' מ' כתב אף דאמרי' בכל מקום לא איברי סהדי אלא לשקרי מ"מ בקנין אודיתא בזה לא אמרי' כן. אפי' אם הוא מודה שהודה בפניו מ"מ כיון דליכא עדים בדבר. ויכול לכפור הודאתו. לא הוה קנין כיון דעיקר הקנין היא רק עפ"י הודאה. וכיון דליכא הודאה לא הוה קנין כלל. ובקנין אודיתא בעינן עדים לקיום הדבר עי"ש ולזה הי' מקום לומר כיון דבעינן עדים לקיום המעשה. כמ"ש בסי' מ"ב לענין עידי קידושין כיון דבזה בעינן עדים לקיום הדבר ל"מ אלא אם כונת העדים היא שיהי' עדים כמ"ש שם. כ"כ בזה כיון דבעינן לקיום הדבר ס"ל לרבי דבעינן דוקא שיהי' כוונתם להעיד. או שיהי' הובא לשם עדות. משא"כ בכל עדות מהני אף אם לא הי' כוונתם להעיד. כיון דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ושם בכריתות מיירי דהם עידי הודאה שהקנין יהי' בזה שהודה בפניהם. ובזה בעינן דוקא שיהי' כוונתם להעיד. ובזה הי' מקום לישב ג"כ מה דתמהו כיון דאיכא עדים אחרים יהי' הם פטורים כיון דלא הוה רק כפירת דברים. די"ל דהכח השני' לא הי' כוונתם להעיד. ולזה הא לא מהני עדותן לענין קיום הדבר, או די"ל דאיירי דהעדים אחרים עמדו אחורי הגדר והבעלי דברים לא הי' ידעו מהם. וכמ"ש לענין קידושין שאם קידש בפני עדים שהי' עומדים אחורי הגדר לא מהני כיון דבקידושין בעינן דוקא שיהי' בפני עדים. ממילא אם המקדש והמתקדשת לא הי' יודעים מהעדים לא מהני. דכיון דלא הי' יודעים דאיכא עדים לא הוה קידושין כיון די"ל דכונתם לא הי' לשם קידושין כיון דהי' סבורים דליכא עדים בדבר. ממילא די"ל כן לענין קנין הודאה כיון, דבעינן עדים דוקא היכא דהודה שלא בפניהם לא הוה הודאה. ואפי' אם העדים הי' עומדים אחורי הגדר. לא חשיב הודאה גמורה. כיון דהבע"ד שהודה לא הי' ידע מהעדים. ובדליכא עדים ל"ח הודאה. ולזה קאמרי בגמ' דאי בעי אמרי לא נתכוונו להעיד. ואז לא הי' מהני גם עדותן שיהי' נחשבת לעידי הודאה. ולפמ"ש דהיכא דלא כוונו להעיד לרוב פעמים לא מכוונים עדותן בדו"ח י"ל דמשו"ה אפי' אם המעשה היא אמת ומכוונים אח"כ עדותן בדו"ח מ"מ בשעת מעשה ההודאה