משכן העדות רמט

פלוני בא על אחותי. דבזה אין לדין כלל על אחותו שמתה מכבר לא יתבטל העדות ואי כיון דבשעת הראי' הי' נפ"מ על אחותו ה"ל תחילתו בפסלות. זה אינו דהא עיקר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היא רק בעת שמעידים עלי' בב"ד. וגם בשעת הראי' הי' ראוי להעיד על הפלוני אם לא יעיד על אחותו ועי' מש"ל בשער... ובנתיבות בהגהות לסי':

אבל לפמ"ש י"ל ג"כ די"ל כיון דעיקר טעמו דהראב"ד דס"ל א דאמרי' בזה עדות שב"מ ב"כ אף דזה הוה שני עדות לשני בני אדם. וכתבתי דזה חשיב חד עדות. דכיון דבמה שמעיד על השור ועל קרובו היא עכ"פ מן הבדיקות להעדות דמעיד על האחר. וכיון דנתבטל עדות זה יתבטל ג"כ העדות על האחר כיון דנתבטל מן הבדיקות וה"ל כאלו הכחישו בבדיקות דנתבטל כל העדות. ולפ"ז י"ל דבזה"ז דליכא דיני נפשות ועיקר העדות דמעידים על הפלוני דבא עלי' היא רק לפוסלו לעדות או לאסרה עליו משום סוטה. וי"ל דהראב"ד ס"ל דבזה לא בעי' דו"ח לאחר דעקרו רבנן הדו"ח והיכא דל"ב דו"ח כתבתי דגם היכא דמכחישין זא"ז בבדיקות לא נתבטל העדות. וכיון שכן ממילא בזה לא אמרי' כלל עדות שב"מ ב"כ כיון דזה היא עדות אחרת ואין נפ"מ בזה על הבועל ואף אם מכחישין זא"ז על הנבעלת או על השור לא נתבטל העדות על הרובע ולזה בזה"ז לא נתבטל העדות אף לשיטת הראב"ד. ובזה י"ל גם להראב"ד אם מעיד אחד בזה"ז פלוני בא על אחותי לא נתבטל עדותו ג"כ על הרחוק. ולכן אם מעיד על הקרוב שבא על אשת פלוני לא נתבטל העדות על האשה לאסרה על בעלה. אף דמעיד על קרובו ג"כ ונימא עדות שב"מ ב"כ דכיון דבזה"ז ליכא דיני נפשות ול"ב דו"ח וגם הכחשת בדיקות אינו מבטל. ולזה אמרי' גם להראב"ד דה"ל כשני עדות לשני בני אדם ולא נתבטל מכח עדות שב"מ ב"כ. ובזה ניחא ג"כ הא דלא הביאו דברי הראב"ד בש"ע אהע"ז בסי' קט"ז סעיף ו' גבי הדין דפ"ד ה"ל להביא דברי הראב"ד באמר שקרובו זנה עמה לא פ"ד דל"ש תי' האחרונים. ולפ"ז ממילא אם גם דאמרי' כהרשב"א דפ"ד היא רק דאמרי' דהי' לאונסה אפ"ה י"ל הפי' כתוס' ורש"י. או כהראב"ד דגם בזה חשיב כחד עדות כמ"ש כיון דזה היא מן הבדיקות:

אמנם בש"ע לא הובא דברי הרשב"א להלכה הן בסי' ל"ד והן בסי' קט"ז דסתם באמר על אשה אחת שזינתה עמו דפ"ד ולא מחלק אם אומר אני זניתי עם אשת פלוני לא פ"ד מטעמא דהרשב"א. וקצת יש לעיין על הרשב"א דהביא ראי' לדבריו מדברי רבא דנקט פלוני רבעני. וכן פלוני בא על אשתי ולא נקט רבעתי וכן באתי מזה מוכח דבאופן זה לא אמרי' פ"ד כיון דא"א לחלק הדיבור ואי דנימא דהי' באונס בזה ל"ש אונס דאין קישוי אלא לדעת. וכן ל"ל דהי' באונס נפשות דהא קימ"ל יהרג ואל יעבור. ולפמ"ש תוס' כתובות ד' י"ט ע"א בד"ה דאמר מר דהפי' הוא דאפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופו קסבר דאפי' בהנך לא מחוייב למסור עצמו בצינעה עי"ש ולפ"ז יהי' קו' הרשב"א על רבא במ"ע דרבא לשיטתו דס"ל דאפי' בהנך לא מחוייב למסור עצמו אמאי לא נקט באתי דגם בזה י"ל פ"ד דהי' באונס נפשות דהא רבא ס"ל דאינו מחוייב למסור נפשי' אלא דבאמת התוס' בע"ז ד' נ"ד כתבו להיפך מתוס' דכתובות עי"ש. וי"ל דהרשב"א ס"ל כתוס' ע"ז. ובל"ז י"ל דברי הרשב"א לשיטתו ע"פ דבריו שם בכתובות שאביא לקמן בפ' הבא עי"ש. אמנם לדברי הרמב"ם ולפי' רש"י דכתובות דס"ל ג"כ כפי' הרמב"ם. ונראה דחולקים בדינא דהרשב"א וס"ל דאף היכא דאי אפשר לחלק בגוף הדיבור רק הכונה. אפ"ה אמרי' פ"ד כיון דתמיד אפשר לחלק הכונה וכ"כ הנוב"י בסי' ע"ב עי"ש. אמנם מתוס' כתובות בסוגי' דעדים שאמרו נראה לכאורה דחולקים גם בזה על הרמב"ם וס"ל ג"כ דלא מחלקינן רק הדיבור ולא הכונה מהא דמקשים שם בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע דנימא פ"ד לומר דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ותי' דאין לומר אנוסים מחמת נפשות דהיא לא שכיח. ועוד כיון דמחמת נפשות הוא רק הפי' מאנוסים היינו. ועוד דמיד שאמרו אנוסים היינו משימים נפשם רשעים עי"ש ולדברי הרמב"ם לא שייך כמעט כל התירוצים דמ"מ יהי' קשה נימא פ"ד והיינו להאמין להם גוף העדות ולא נאמינם על עצמם. מזה נראה דהתוס' לא ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם וס"ל דבעי' דוקא שיהי' מקום לחלק עדותן לשנים באופן שלא יהי' רשעים ע"פ עדותן, ולשיטת הרמב"ם ע"כ צ"ל בישוב קו' התוס' דכתובות הא דלא אמרינן בעדים שאמרו פ"ד דהי' אנוסים אבל לא מחמת ממון רק מחמת נפשות כתי' הא' דתוס' כיון דמדאורייתא אין צריך קיום רק מדרבנן ולזה לא אמרי' פ"ד לפסול השטר כי כל התירוצים הנאמרים שם ל"ש לשיטת הרמב"ם. ועי' מש"ל בפ"ג בזה:

ויש לעיין בזה דלכאורה הפי' בתי' זה היא כין דמה"ת א"צ קיום ואמרי' עדים החתומים בשטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד. וממילא דמהדין תורה אפי' אם העדים אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אינם נאמנים ג"כ משום דכיון דה"ל כאלו נחקרה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. רק כיון דרבנן הוצרכו קיום. ולזה אם אומרים בפי' אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים מדרבנן עכ"פ ולא הוה בכלל כיון שהגיד כיון דמדרבנן הוצרכו קיום. וכיון דמה"ת אינם נאמנים אפי' אם אמרו בפירוש אנוסים מחמת נפשות לזה (לא) אמרי' כיון שהגיד. ולפ"ז יהי' קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דחותכים ד"מ בעדות שבשטר היא רק מדרבנן אבל מה"ת לא מהני שום עדות בשטר כיון דהוה מפי כתבם. וכל עיקר שטר אינו אלא מדרבנן. ממילא דל"ש תי' התוס' דמשו"ה לא אמרי' פ"ד כיון דמה"ת אינם נאמנים גם אנוסים מחמת נפשות. אדרבא הא מה"ת אף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ג"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות. ואין בזה משום כיון שהגיד. דהא מה"ת לא הגידו עדיין כלום בעדותן ע"פ עדות שבשטר משום דה"ל מפי כתבם. ולפמש"ל בשער... פ'... י"ל:

אמנם דבל"ז ע"כ ל"ל הפי' בדברי התוס' דהיכא דלא מהני עדותן מה"ת אף אם אמרו בפירוש לא אמרי' פ"ד. דא"כ יהי' קשה מהא דהרגנוהו דאמרי' פ"ד. והא שם בהרגתיו דליכא אלא ע"א. וזה לא מהני מה"ת כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועיקר נאמנות ע"א בעדות אשה היא רק דרבנן. וא"כ קשה אמאי נימא בזה פ"ד כיון דמה"ת אף אם אומר על אחר דהרגו אפ"ה אינו נאמן מה"ת. וגם לדידן אמרי' פ"ד אף בעדות מיוחדת ובלא דו"ח דלא מהני מה"ת ואפ"ה אמרי' פ"ד. וגם בהא דבר בניתוס בסנהדרין דאמרי' פ"ד ודעת הרבה פוסקים ס"ל דמלוה בריבית אינו פסול אף מה"ת כמבואר שם. ואמאי נימא בכל זה פ"ד נימא הא מה"ת אינו נאמן בעדותו אף אם נימא פ"ד. ולזה ע"כ צ"ל דהתוס' לא תי' דהיכא דאינו נאמן מה"ת לא אמרי' פ"ד. רק דכונת התוס' היא דהיכא דאמרי מה"ת פ"ד אז אמרי' בכל ענין פ"ד אף דעיקר הנאמנות היא רק מדרבנן מ"מ עכ"פ אם הי' נאמן מה"ת הי' אמרי' גם מה"ת פ"ד כמו גבי הרגתיו דבזה אם גם בע"א האומר הרגתיו אינו נאמן מה"ת מ"מ אם הי' שני עדים מעידים הרגנוהו בזה היינו אומרים פ"ד ונאמנים אף מה"ת. לזה גם בע"א כיון דנאמן עכ"פ מדרבנן אמרי' פ"ד כיון דגם אם בא ע"א אמרי' אף מה"ת פ"ד והוא ע"י דבריו באם יבוא אח"כ עד השני יכול להצטרף עמו. משא"כ בהך דכתובות לא אמרי' מה"ת כלל פ"ד כיון דעדים החתומים על השטר ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד והוה אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולזה כיון דמה"ת לא אמרי' בזה דנאמנים אף אם אמרו בהדי'. ולזה ע"כ מדרבנן לא אמרי' פ"ד וזה דוחק ועוד יש לעיין. דהא מה"ת גם בד"מ בעי' דו"ח בהשבע חקירות. וממילא דלא מהני מה"ת כלל עדות שבשטר כיון דליכא גבי שטר דו"ח חדא דבשטר לא נזכרים כל השבע חקירות. ובל"ז הוה עדות בשטר כאלו לא הי' דו"ח כלל כיון דיכולין לומר אחרנוהו כמבואר בר"פ אחד ד"מ. וממילא מה"ת עדים שחתמו על השטר ואח"כ אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הם נאמנים ג"כ ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דלא הי' דו"ח. וקודם גמר הדו"ח יכולין להיות חוזר ומגיד. ואם כן יהיה להיפך קשה על תי' התוספות במ"ש כיון דמן התורה לא צריך קיום לא אמרינן פלגינן דיבורא לפסול