משכן העדות רמ

לא תענה. ובגלות עיקר הזמה היא במלקות וזה חשיב יכול להזימה גבי גלות. וא"כ לכאורה נראה מדבריו דלא ס"ל כהש"מ רק דגם גבי בן גרושה ל"ש מלקות רק היכא דמחוייבין מכח כאשר זמה. משא"כ היכא דפטורים מכאשר זמם ליכא ג"כ מלקות. אך דזה ליתא כנ"ל ואפשר לומר דקו' הריטב"א היא דהא מגמ' מוכח דשייך כאשר זמם ג"כ גבי גלות דהא הגמ' פריך שם ע"ב מנ"ל והוצרך לתרץ דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממים. וע"ז קשה שפיר ת"ל דל"ש הזמה רק מלקות חייבין מכח ל"ת. אך דזה דוחק די"ל דקו' הגמ' היא דאם נימא דחייבין גלות ממש מכח כאשר זמם. ממילא במלקות לא מקיים כאשר זמם כמו לענין ממון. וא"כ קשה מנ"ל הא דילמא בעינן כאשר זמם ממש וממילא דלא יכולין לחייבו בעדותו דהוה עדות שאאי"ל כיון דיכול לומר מזיד הייתי כקו' התוס'. ואי דא"כ דאיך משכחת חייבי גלות הא תמיד היא עדות שאאי"ל. בשלמא גבי בן גרושה הוצרך התוס' לתרץ באופן אחר כנ"ל. משא"כ גבי גלות. הא י"ל ג"כ דמשכחת דהרג בשוגג בפני ב"ד וצ"ע:

[ומידי דברי בענין זה אזכיר מה דקשה לי קצת לפמ"ש תוס' ב"מ ד' ג' ע"ב דהיכא דאמר בפירוש לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דבזה ל"ש לתרץ דיבורו אז חייב עי"ש. וביבמות מסופק הר"י בזה. והריטב"א כתב בסוגי' דא"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים ל"ק קו' התוס' עי"ש וכן נראה מתוס' דאם נימא דגם בזה קשה קו' התוס' דיכול לומר מזיד הייתי הא ע"ז לא מתרצים תוס' דאיירי דעדים מעידים דאיכא רגלים לדבר דהי' בשוגג הא גם ע"ז נאמן להכחישן. אלא דעיקר קו' התוס' היא רק א"א הטעם דיכול לתרץ דיבורו. וא"כ יהי' קשה מה מקשי' תוס' הא הכא דנמצאו העדים זוממים והיא שקר מסתמא מכחיש אותם בפירוש ואמר לא הרגתי לא שוגג ולא מזיד כי מה לו לשקר ולומר דהרגו במזיד לעשות עצמו רשע. וא"כ בזה חייב גלות ע"פ עדותן דשוב לא יכול לתרץ דיבורו ואי דקו' התוס' היא דמ"מ אמאי יהי' העדים חייבין כיון דהי' בידו לפטור עצמו מגלות בטענת מזיד הייתי זה ליתא דא"כ בכל מקום דקימ"ל היכא דהוחזק שקרן כגון היכא דטוען לא לויתי והעדים מעידים שלוה דחייב משום כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. ויותר מזה אף אם העדים מעידים בפירוש שלוה ופרע והוא טוען לא לויתי קימ"ל דחייב ג"כ ואמאי נימא דהוא עדות שאאי"ל דהעדים יהי' פטורים משום דהי' בידו לפטור עצמו בטענת פרעון. אע"כ דזה ליתא דהא מסתמא יטען האמת כמו שהיא שלא לוה כלל. וא"כ ה"ה בזה מסתמא יטען האמת דלא הרג לא שוגג ולא מזיד. בפרט הכא דטענת הרגתי מזיד היא טענה גרוע דמשים עצמו בזה רשע ולא יהי' קשה קו' התוס'. עוד י"ל דאיירי דנשמט מידו ומעידים הם דהרג את הנפש והוא לא ידע מזה כלום האם האמת כדבריהם אם לא]:

ומעתה י"ל דזה היא הטעם דס"ל לרמב"ם דבמלקות אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשו. דהא הטעם דלא מחייבין תמיד מלקות ג"כ משום לאו דל"ת היא משום דבעינן אזהרה לכאשר זמם כמ"ש תוס' בכמה מקומות. וא"כ היכא דכבר עשו דלא בעינן אזהרה לכאשר זמם ממילא לוקין משום לאו דל"ת כמו בבא ההרוג ברגליו. וכן כתב בס' פתח הבית בסוגי' דחצי דבר. אך דזה היא דחוק דלא משמע כן ברמב"ם:

וגם דאם נימא כן נפ"מ אם הם הי' מעידים דחייב מלקות שמונים. בזה היכא דכבר לקה נהי דמחייבין מלקות משום ל"ת. מ"מ אינם חייבין רק מלקות ארבעים רק משום הלאו דל"ת. וזה לא משמע מרמב"ם רק דמחוייבין גם בזה משום כאשר זמם וממילא מחוייבין מלקות שמונים. כמו שהם הי' רוצים לחייבו וגם דאם נימא כן יהי' קשה דגם גבי מיתה נימא ג"כ אף אם כבר הומת על פיהם נהי דפטורים ממיתה מ"מ יהי' מחוייבין מלקות משום ל"ת. וזה לא משמע מרמב"ם רק דפטורים לגמרי. והפתח הבית כתב זה לישב דבזה פטורים גם ממלקות משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. ואף דבב"ק בבא ההרוג ברגליו מבואר דגבי עדים זוממין חייבין אף דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם לא רק היכא דיכול לבוא עוד לידי חיוב מיתה. וכתב שם. לישב זה משום דבסוגי' דסנהדרין דף פ"ו מבואר ברש"י שם דגם כה"ג פטורים מטעם זה. דהא רש"י כתב שם דל"ל דחייבין משום לאו דל"ת דהוא לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד. ואף דהתם לא יכול לבוא עוד לידי חיוב מיתה כיון דכבר הם מוכחשין קודם שיבואו עידי המכירה עי"ש:

ולי נראה לישב קצת דברי רש"י שם לחומר הקו' גם מה דקשה עוד על רש"י שם ד"ה אינהו היכא לקו דכתב ואם משום ל"ת לאו שאין בו מעשה היא. וקשה מהא דבא ההרוג ברגליו דלוקין אף דהוא לאו שאין בו מעשה. וע"כ כיון דגלי הקרא דלוקין לוקין אף בלאו שאין בו מעשה ה"ה בזה נימא כן:

ונ"ל לישב דהא גם זה צריכים להבין מדוע לא ילקו העדים אם הוזמו קודם גמר דין משום לאו דל"ת דהא בזה שייך ג"כ הלאו דל"ת ואשר זמם ל"ש בזה ובס' פתח הבית הנ"ל פלפל בזה אם לוקין אם לא. ובאמת מבואר בהדי' ברמב"ם בפ' כ' שהביא שם לענין ע"א דגם בהוזמו קודם גמר דין אין לוקין עיש"ה ברמב"ם. ונ"ל הטעם היא ע"פ מ"ש הרמב"ן שם בסוגי' דסנהדרין דאין עדים זוממין לוקין רק היכא דהרשיעו הב"ד הן במיתה או במלקות משא"כ היכא דלא הרשיעו כלל בזה אין לוקין משום דבעינן דוקא והרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע. א"כ י"ל דבעינן שהב"ד ירשיע על ידם משא"כ בהוזמו קודם גמר דין דאז לא הרשיעו הב"ד עדיין כלל משו"ה אין לוקין כן אפשר לומר לדעתי אף דיש לחלק. ועי' מש"ל סי' ל"ג דמשו"ה בעדות החודש ל"ב עדות שאי"ל דבזה ל"ש כאשר זמם דמה כאשר זמם שייך בזה. וגם מלקות לא שייך דהא הם לא הרשיעו למי:

וכעת נ"ל להוסיף עוד בזה דבל"ז אין שייך שם כאשר זמם דבזה הקו' במ"ע הא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשו. וזה לא שייך בעדות החודש דהא בעינן שיוגמר הדין על ידם. וא"כ בעדות החודש ל"ש הזמה. דקודם גמר הדין לא מחייבין משום כאשר זמם. ולאחר גמר הדין היא לאחר שאמרו הב"ד מקודש מקודש הוה כאלו עשו דהא קימ"ל בעדות החודש אתם ואפי' מוטעין אתם אפי' שוגגין ודמי למיתה ומלקות דליתא ג"כ בחזרה. ואם נימא דהיכא דכבר עשו ל"ש גם מלקות ניחא בפשיטות ול"צ לדברי הרמב"ן:

והאו"ת בסי' ל"ח כתב לדחות מ"ש לישב הקו' דיאמרו לפסול לעדות באו דאף דמ"מ יהי' לוקין מ"מ ל"ש בזה גם מלקות כיון דבעינן והצדיקו את הצדיק דוקא כדברי הרמב"ן ובזה לא הצדיקו עי"ש. אמנם לי נראה דזה לק"מ דהרמב"ן לא כתב שם דאף דפוסלין אותו לעדות לא מחייבין משום והרשיעו היא דוקא התם דעיקר עדותו במה שהעידו שגנב הנפש לא הי' לפוסלו לעדות כמ"ש התוס' שם וממילא דבעינן והרשיעו על עיקר עדותן שאמרו. משא"כ אם יאמרו לפסול אותו לעדות באנו א"כ עיקר עדותן הי' לפוסלו לעדות בזה שייך ג"כ והרשיעו במה שהי' הב"ד פוסלין אותו לעדות וחייבין ג"כ מלקות משום לא תענה. ובאמת בכל מקום היכא דמעידים לפוסלו לעדות מחייבין מלקות משום לא תענה דבזה ל"ש כאשר זמם במה שפוסלין אותם ג"כ לעדות כמ"ש הנוב"י חאה"ע סי' נ"ז דהם לא נפסלין רק משום לאו דל"ת. דהא כאשר זמם ל"ש בזה דל"ל דיהי' פסולין ג"כ למפריע דהיא לחוב לאחרים ולפ"ז כתב רש"י שם שפיר דל"ל דלוקין משום דל"ת דהיא לאו שאין בו מעשה. והא דלוקין משום ל"ת בבא ההרוג ברגליו היא משום דהתם שייך והצדיקו והרשיעו. אז אמרי' דלוקין אף דהיא לאו שאין בו מעשה דומי' דבן גרושה. משא"כ בסנהדרין דשם ל"ל דלאחר דגלי לן קרא בבן גרושה דלוקין ה"ה בכל מקום י"ל כמ"ש הרמב"ן דבעינן דוקא והרשיעו משא"כ בזה דלא הרשיע במידי לא במיתה ולא במלקות. רק שיהי' לוקין בפשיטות משום דעברו על לאו דל"ת ע"ז כתב רש"י שפיר דהיא לאו שאין בו מעשה. וה"ה דהוה מצי לפרש דל"ל דלוקין דא"כ בעינן התראה דוקא כמו בכל חייבי מלקות רק דכתבו תי' הגמ' מכות. ועי' שם בפ"י בריש מס' על תי' הגמ' שם: