משכן העדות רלט

ברמב"ם לפי האמת דקימ"ל הבא לסקול חייבים ג"כ המיתה שהי' מחייבי' דוקא שפיר י"ל כמ"ש הה"מ:

עוד נ"ל לישב דברי הרמב"ם דהנה התוס' ריש מס' מכות מקשי' אמאי יעשה זה בן גרושה הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דאם יוזמו וכו' ולכאורה יש להבין אמאי לא מקשי' בפשיטות על התורה האיך משכחת לה בן גרושה הא תמיד הוה עדות שאאי"ל. והינ"ל די"ל באמת לא משכחת לה בזה האופן בן גרושה. רק היכא דנתחזק לן האשה בגרושה. ואח"כ נשאת לכהן והולד מוחזק בנו דבזה ל"ש דהיא עדות שאאי"ל דהא ל"צ עדות לזה. רק דהא קודם נתחזק לן דהאשה הזאת היא גרושה. ולזה פי' רש"י דמעידין שהיא בן גרושה בפנינו נתגרשה אמו דבאופן זה צריכים לעדותן. ולזה צריכים התוס' לתרץ דע"ז ל"ק כאשר זמם משום דכתיב לו. ולא תירצו דע"כ ל"ב בזה עשי"ל דאל"כ האיך משכחת בן גרושה משום דאף אם נימא דבעינן מ"מ משכחת לה כמו שכתבתי דליכא עדים כלל המעידים עלי' רק שנתחזקה מקודם לגרושה. ומעתה יש להקשות לתי' הא' של תוס' שם דתי' כיון דלוקי' חשיב עדות שיכול להזימה הרי דס"ל דגם גבי בן גרושה בעינן עדות שיכול להזימה. א"כ לשיטת הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה האיך מהני עדות בן גרושה הא בזה עיקר הגמר דין הוא כאשר עשה. וקודם גמר הדין אין העדים מחייבין כלל. [ועי' באו"ת סי' ל"ח שהקשה כעין זה ולפמ"ש קשה ביותר] ול"ל דמ"מ יהי' לוקי' דהא עברו על לאו דלא תענה. זה ליתא דהא באמת לאו זה הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו רק דאמרי' בגמ' דגילה לן הכתוב מוהי' אם בן הכות הרשע דלוקי' אמנם זה אינו רק היכא דמחויבין מלקות מכאשר זמם. משא"כ היכא דלא מחוייבין משום כאשר זמם כגון שהוזמו קודם גמר דין וכדומה דאינם מחוייבים מטעם כאשר זמם ליכא מלקות משום ל"ת. דהוה לאו שאין בו מעשה. וכן כתב הרמב"ן בסוגי' דעדים שהוכחשו בנפש דעדים לא מחייבי מלקות רק היכא דבאין להרשיע עי"ש. וא"כ ממילא אם יזימו העדים דבן גרושה לא יהי' מחוייבין גם מלקות דיהי' כאשר עשה. ול"ש בזה כאשר זמם. ואי דהעידו שקר מ"מ אין לוקין דהא ה"ל לאו שאין בו מעשה וא"ל דהא התורה גילה לן דבזה לוקין דאל"כ האיך משכחת בן גרושה די"ל דמשכחת לה כמ"ש. ולשיטת הסוברים דבממון אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשה משום דאפשר בחזרה לק"מ דגם בזה אפשר בחזרה. משא"כ לשיטת הסוברים דל"א כאשר עשה אף דאפשר בחזרה קשה. ולתי' הב' של תוס' ניחא די"ל כיון דגילה לן הכתוב דל"ב עשי"ל משא"כ לתי' הא':

אמנם באמת נראה כיון דהתורה גילה דלוקין על לאו זה אף דהיא לאו שאין בו מעשה ממילא לוקים אף היכא דאינו מטעם כאשר זמם רק כיון דידעינן בבירור דהעידו בשקר לוקין וכן מבואר בב"ק בהא דאמרי' שם דלוקין בבא ההרוג ברגליו והיא מטעם כיון דידעינן דעברו על ל"ת ואף דהוא לאו שאין בו מעשה וגם לא הי' התראה מ"מ כיון דגילה לן הכתוב דלוקי' וכן מבואר בתוס' שם עיש"ה וכבר האריך הגאון המחבר פ"ה בענין זה עי"ש. ואף דבאמת קשה אמאי לא יהי' לוקין אף אם הוזמו קודם גמר דין וכדומה משום ל"ת יהי' זה כמו בא הרוג ברגליו מ"מ צ"ל דהא באמת היא לאו שאין בו מעשה וגם ליכא התראה רק כיון דגילה לן הכתוב דלוקין בעדות דבן גרושה. וא"כ י"ל דהיא דוקא באופן זה דאיירי בי' דהוא לאחר גמר דין. משא"כ קודם גמר זה לא אמרי'. ויש לעיין גם בזה די"ל דזה תלי' בב' תירוצים של תוס' דלתי' הא' משום דלוקי' חשיב כאשר זמם א"כ י"ל כמ"ש הרמב"ן דדוקא היכא דמחוייבין מחמת כאשר זמם משא"כ היכא דלא הרשיעו לאחד. משום לאו דל"ת לחוד אין לוקין. משא"כ לתי' הב' של תוס' דהתם ל"ב עדות שי"ל א"כ ממילא י"ל דכל היכא דעבר על לאו דל"ת לוקין דומי' דבן גרושה דהא, גם בזה אין המלקות מחמת כאשר זמם רק משום ל"ת. וכן מבואר בתוס' שם ב"ק ובכמה מקומות דמלקות בבן גרושה לאו משום כאשר זמם היא. ומשמע כתי' הב' [ובזה צל"ע קצת הא דאמרי' במכות לר"י בגמר' דלאו שאין בו מעשה דלוקין עליו מעדים זוממין ודחינן מה להצד השוה שבהן שכן קנס הא גבי עדים זוממין לאו היא קנס רק דהחיוב מלקות היא משום הלאו דל"ת] וכן מבואר בהדי' בכתובות ל"ג דפריך הגמ' עדות דבן גרושה דלאו מכאשר זמם וכו' עי"ש וכן בהא דאמרי' דאם לא משום כדי רשעתו הי' מחוייבין גם מלקות לרבנן ולר"מ באמת מחוייבין ובזה ודאי אינו מטעם כאשר זמם דהא הם משלמין משום כאשר זמם:

ובזה י"ל קו' האו"ת בסי' הנ"ל דמקשה האיך מחוייבין מלקות הא יכולין לאמר לפסול לעדות באנו דגם לזה צריך התראה וה"ל עדות שאאי"ל די"ל ממנ"פ אם העידו שחייב מלקות שמונים בזה ודאי לחייבו מלקות באו דלפסול לא ה"ל למימר רק דחייב מלקות ארבעים. רק דקושיתו היא היכא דלא הי' מחייבין אותו רק מלקות ארבעים אבל בזה ניחא דאף אם יאמרו לפסול לעדות באנו מ"מ יהי' מחוייבים מלקות משום ל"ת דגם בזה ל"ש כאשר זמם דמה שאנו פוסלין אותם לעדות לאו משום כאשר זמם כמו שהאריכו בזה האחרונים. ועי' בתוס' הנ"ל דכתבו הא דלוקין רק ארבעים היכא דבאו לחייבו מלקות היא משום דבעינן הלאו דל"ת לכאשר זמם. ואין לוקין ב' פעמים על אזהרה אחת. ולפ"ז היכא דלא בעינן ל"ת על כאשר זמם ממילא לוקין משום לאו דל"ת אף במקום דליכא כאשר זמם:

ובזה אמרתי לישב קו' הראשונים על הנהו דסברי דבממון אמרי' ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא באמת אמרי' בגמ' ולאו ק"ו היא רק דאין עונשין מה"ד וזה ל"ש בממון ועי' בתוס' ב"ק דף ד' די"ל דהא באמת קימ"ל בכל מקום היכא דאיכא ממון ומלקות קילב"מ. ומלקות פוטר מן התשלומין. והיא משום דמלקות חמור מממון. רק בעדים זוממין גילה לן הכתוב דממונא משלמי והיא קולא גבייהו ולפ"ז היכא דליכא ממון כגון היכא דכבר עשו דאמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשו. וליכא חיוב ממון ממילא מחוייבין מלקות מחמת הלאו דלא תענה. כמו דאמרי' גבי בן גרושה דהוה ג"כ כאשר עשו כהנ"ל ואפ"ה מחייבין מלקות ה"ה בזה, ולפ"ז תו לק"מ די"ל גבי ממון לא שייך הק"ו דנימא אם על כאשר זמם חייבין מכ"ש כאשר עשו דאמרי' היא נותנת ואדרבא משום דהיא חמור אמרי' דלא מחוייבין ממון מכאשר זמם ויהי' מחוייבין מלקות מכח לא תענה. ובגמ' לא קאמר הק"ו רק לענין מיתה ומלקות משא"כ לגבי ממון והחילק היא נכון לחלק דוקא גבי מיתה דהיא חמור ממלקות אמרי' ק"ו זה. משא"כ גבי ממון דמלקות היא חמור ל"ש זה. היוצא מזה דהעידי שקר מחוייבין מלקות משום לא תענה אף במקום דל"ש כאשר זמם כדאמרי' בב"ק בבא ההרוג ברגליו:

ועוד ראי' מש"מ ב"ק ד' ע"ה שהקשה שם בשם הרא"ש על הא דאמרי' דאם אמר בפני פלוני ופלוני גנבתי וטבחתי ומכרתי הוה עדות שאאי"ל. מ"מ חשיב יכול להזימה כיון דלקו דנהי דפטורים לשלם מכאשר זמם דהודאת בע"ד כק' עדים אבל לענין מלקות אין הודאתו מהני כיון דהעידו שקר. ותי' דגבי ממון לא מקיימינן במלקות כאשר זמם הרי התם דל"ש מלקות כאשר זמם. ואפ"ה חייבין מלקות כיון דהעידו שקר. ומשם מוכח דאפי' היכא דהוה כאשר עשו מ"מ חייבין מלקות משום לא תענה. דהא בזה אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. מה שנוגע לחובתו. וממילא אף אם יזומו העדים. מ"מ מחוייב הוא לשלם מחמת העדים דהא הוא מודה דהאמת עם העדים והמזימין מעידין שקר וא"כ בזה הוה כאשר עשו אף דהיא ממון דהא בזה אינו חוזר להבעלים ויש לדחות:

ובדברי הרא"ש שהביא הש"מ תמוהים לי דברי הריטב"א במכות דמקשה ג"כ קו' התוס' שם האיך יכולין לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והוסיף דל"ל דמודה לדבריהם דא"כ ל"ש הזמה. וכונתו לסוגי' דב"ק הנ"ל. ולבסוף תי' באמת דהודה לדבריהם. אבל זה אינו מודה דהי' בפניהם. והאו"ת בסי' ל"ח פלפל בזה ולא ראה דברי הריטב"א. ולדברי הש"מ יהי' קשה על הריטב"א הא איכא למימר דאיירי דמודה דהי' בפניהם. ואפ"ה חשיב יכול להזימה כיון דלוקים אח"כ מכח