משכן העדות רלח

לענין פסול. דאם לא הי' מחוייבים מחמת כאשר זמם. ממילא לא הי' נוגעין כלל אף בשעת הזמה דאף דהמה פסולין להעיד מ"מ בזה לא איכפת להם כמ"ש הריב"ש. רק דעכשיו דהם מחוייבים לשלם מחמת כאשר זמם עכשיו הם נוגעים לעדות וא"כ י"ל כמ"ש דאם לא הי' גזירת הכתוב לשלם כאשר זמם הי' חידוש משא"כ עכשיו לא הוה חידוש כלל דהוה מעידין בגופן כי הם נוגעין. ותו ל"ק מגמ' די"ל כמ"ש בישוב דברי הטור כיון דהגמ' לא איירי רק בע"א שהוזם]:

ובזה י"ל קצת מה שהבאתי לעיל קו' הקצוה"ח מדוע בהזמה שיפסל הנשארים אם הוזם אחד מהם לא נתבטל הנשארים משום נמצא קו"פ רק בהעידו תוכ"ד ואמאי דל"ל הטעם כיון דלא הי' שם בשעת ראי' דהא בעינן ג"כ שיהי' רואין זא"ז וכנ"ל. די"ל דאם הוזם אחד מהם ממילא דהוא שקר דלא הי' בעת ראי' העדות והם העידו בשקר. וא"כ מסתמא הי' שכרם להעידו בשקר כמ"ש דהא אמרי' בכל מקום חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וכן משמע במכות ד' ה' ע"ב דאמרי' שם אם היא הוחזקה ופי' רש"י לשכור עידי שקר. והוא דמסתמא היתה שכרם. ולפ"ז ממילא ידעינן דהיתה אמירתן מצד נגיעה ובנוגע מבואר לקמן בסי' ל"ו בשם הריב"ש דלא נתבטל מחמת קו"פ:

רש"י ד"ה איתזמי להו אגניבה וכו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסולי עדות עכ"ל. והקשה המרש"א אמאי הוה פסולין הא אמרי' לעיל דמה שהעידו תוכ"ד דלא נתבטל כיון דאז הי' כשירים. ונ"ל דודאי אם העידו עדים והוזמו אח"כ נפסלו למפריע משעה שהעידו אף דיכול להיות דאז עדיין לא הי' כוונתם להעיד שקר והי' בדעתם לחזור מעדותן. רק לאח"כ כשלא חזרו נעשו חשודין. ובאמת נראה דאעפ"כ נפסלו למפריע. וראי' לזה היא ממ"ש הנתיבות בסי' ל' ס"ק א' דאם העידו עדים ולאחר זמן הוכחשו בדרישה וחקירה דאמרי' דהם פסולין משעת עדותן ולא אמרי' דאז עדיין לא הי' פסולין כיון דקודם דרישה וחקירה הי' בידם לחזור בו. וא"כ עדיין לא הי' עברו על לאו דלא תענה עד לאחר דו"ח אפ"ה אמרי' כשלא חזרו נפסלו למפריע. וא"כ הכא אף דקודם תוכ"ד היה יכולין לחזור בו מ"מ אם לא חזרו בו נפסלו למפריע. וא"כ עדיין יהי' קשה קו' הגמ' כי הדרי מיתזמי אגניבה איגלאי מילתא דבשעה שהעידו על הטביחה פסולין הי'. ולזה אפשר לומר דקו' הגמ' לא הי' רק דבעת שהעידו על הטביחה פסולין היו ולא הי' ראוין להעיד. וע"ז תי' הגמ' שפיר דבעת שהעידו על הטביחה הי' ראוין להעיד. כיון דהי' יכולין לחזור בו. ואף דלאח"כ כשלא חזרו נפסלו למפריע. מ"מ הא בעת שהגידו הי' ראוין להגיד כיון דאז הי' יכולין לחזור בו. וא"כ כתב רש"י שפיר דמ"מ עדות של גניבה נתבטל משום פסולי עדות. ואף דעדות גניבה העידו מקודם מ"מ הא כתבתי לעיל דהיכא דנפסלו תוכ"ד מעדותן נתבטל ג"כ העדות כיון דעל מה שהעידו אין אנו יכולין לדון עליו כיון שיכולין לחזור בו. ועיקר העדות נגמרה לאחר כ"ד כשלא חזרו בו ואז המה פסולין וה"ה בזה כיון דאח"כ כשלא חזרו מעדות טביחה נפסלו למפריע משעה שהעידו עדות טביחה והיא תוכ"ד מעדות גניבה. ממילא נתבטל ג"כ עדות גניבה מחמת פסולי עדות שנפסלו תוכ"ד לעדות גניבה:

יש לעיין הא דמבואר ברמב"ם הנ"ל ובגמ' דאם העידו לאחכ"ד הם שתי כיתות ונהרגים אעפ"י שאין כולם זוממין דלא מצינו זה רק בדנ"פ דבזה בעינן שיעידו כאחד והיכא דהעידו לאחכ"ד הב"ד מחלקי' עדותן לשתי כיתות ולית להו צירוף כלל משא"כ בד"מ דקימ"ל שומעין דבריו של זה היום ושל זה למחר ממילא הי' מקום לומר דאף לאחכ"ד מ"מ כיון דאית להו צירוף אפ"ה בעינן שיזימו כולן כמו שכתבתי לעיל ובסי' ל"ו לענין קו"פ דבזה אפי' לא ראו זא"ז חשיב כת אחת ה"ה י"ל ג"כ בזה דבד"מ אפי' לא ראו זא"ז חשיב כת אחת להזמה, וכמ"ש דמה מהני שאמרו שראו זא"ז כיון דבאמת היא שקר. אלא דצריך לזה שיהי' הב"ד מצרפין אותן. וממילא בד"מ י"ל אף דבעינן לענין זה תוכ"ד מ"מ לא בעינן ראו זא"ז כיון דבל"ז אית להו צירוף ג"כ כיון דהעידו תוכ"ד. אלא דיש לעיין בזה די"ל דגם בלא תוכ"ד בעדות ממון חשיב חד עדות וצ"ע:

וקצת ראי' י"ל מהא דמבואר בשני עדים דאמרי' דאין משלמין ממון עד שיזומו כולן ובזה בודאי אף אם העדים העידו לאחכ"ד ג"כ הדין כן. דאל"כ לא הי' פריך הגמ' במכות על הא דעד זומם משלם לפי חלקו. וראי' לזה היא יגיעת בשר אף דיש לחלק די"ל דבשני עדים אף דהעידו לאחכ"ד מ"מ חשיב חד עדות כיון דזה צריך לזה. ומשו"ה בעידי חזקה דג' שנים הם עדות אחת להזמה אף דהעידו לאחכ"ד. מ"מ יש לעיין לפי האמת מנ"ל דבד"מ בעינן ג"כ תוכ"ד ואדרבא מפשטא דמקיש שלשה לשנים משמע דהדין שוה וכי היכא דבשני עדים הדין כן ה"נ בשלשה ודוקא בדנ"פ דבזה בעינן תוכ"ד דבל"ז אין הב"ד מצרף אותם יחד:

ויש לעיין בזה דא"כ לענין קו"פ נימא ג"כ דבעינן להעיד תוכ"ד כמו דבעינן שיהי' רואין זא"ז אפי' לשיטת הסוברים דלפסולין שואלין ואם הם אומרים דכיונו להעיד אפ"ה אין עדותן בטלה היכא דלא ראו זא"ז ה"ה גם בזה נימא כן כיון דהעידו לאחכ"ד והב"ד מחלקין אותם לשנים. ויש להאריך בזה טובא ועוד חזון למועד אי"ה:

פרק ה' בסי' ל"ח הרמב"ם בפ' כ' מהל"ע הל' ב' כתב דבמלקות אמרי' כאשר זמם ואפי' כאשר עשה. דז"ל אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. ותמהו עליו מנ"ל זה. וכתב הה"מ די"ל דהרמב"ם ס"ל הטעם דמשו"ה אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דהיכא דהרגו גדול עונשו מנשוא. ואין ראוי לתת להם מיתה שתכפר עליהם. משא"כ במלקות עי"ש. וקשה דא"כ מאי פריך הגמ' א"כ בטלת תורת עדים זוממים ומה הסוקל אינו נסקל וכו' ופי' רש"י דקו' הגמ' היא מטעם הרגו אינם נהרגים. ומאי פריך נימא דמשו"ה אינם נהרגים דלא להוי להם כפרה כמו דתי' הגמ' על היכא שעשה מעשה במזיד לא לגלי כי היכא דלא להוי לי' כפרה ה"ה [הכא] וי"ל ובזה נוכל לישב ג"כ קו' התוס' על רש"י דלפרושו אמאי לא נקט הרגו. ולזה פי' התוס' הסוקל דהיא אם הרגו במזיד סגי בסייף לא הרגו רק שיהי' הוא חייב מיתה על ידם אינו דין שיהי' סגי בסייף. ולזה אפשר לומר דגם רש"י ס"ל דגם זה צריכים לקו' הגמ'. והיא דהא בגמ' אמרי' לקמן הא ק"ו היא רק הטעם היא דאין עונשין מה"ד. וידוע מ"ש המרש"א בשם הליכת עולם דמשו"ה אין עונשין מה"ד כיון דהיא חמור ויכול להיות שלא יהי' לי' כפרה בזה. וא"כ הא דאמרי' דאם הרגו אין נהרגין היא ג"כ מטעם זה כיון דכבר נהרג זה על ידם אפשר דלא יהי' להם כפרה במיתה. והנה היא קשה מאוד להבין בזה הטעם. דהא ודאי לא גדול עונשו על זה שנהרג על ידם מאלו הם בעצמם הרגוהו דג"כ הי' להם כפרה במיתה ואמאי לא יהי' בזה כפרה במיתה. אלא דבאמת מוכח מזה דהא חזינן דעונשן גדול בזה שהי' רק בכונתם להרוג על ידם מאלו הם בעצמם הרגוהו. דהא אלו הם בעצמם הרגוהו הי' סגי בסייף. ועכשיו דלא הרגוהו רק דכונתם הי' שיהי' נהרג על ידם מחייבי' המיתה שהי' מחייבין אותו כמ"ש תוס'. וע"כ צ"ל דעונשם גדול ובזה לית להו כפרה בסייף ולפ"ז י"ל דהיכא דכבר נהרג על ידם לית להו כפרה כלל כמ"ש הה"מ. ולפ"ז הא תינח א"א דאם הי' מחייבים אותו סקילה דהם מחוייבים ג"כ סקילה ולא סגי בסייף משא"כ אם נימא דאם הי' מחייבין אותו סקילה סגי להו בסייף מטעם דלא גרע מאלו הרגוהו. א"כ ממילא גם בהרגוהו הי' הדין שיהי' נהרג ג"כ מק"ו דל"ל דילמא לית להו כפרה. הא מצד הסברא ודאי הי' אמרי' דלא גדול חטאם מאלו הי' הרגוהו בעצמם. וי"ל דזה הוא הפי' בקו' הגמ' דנימא הסוקל אינו נסקל הבא לסקול כמו שפי' בתוס' וממילא דיהי' בטל תורת עדים זוממין לגמרי דא"כ יהי' הדין דגם אם הרגו נהרגין מכח הק"ו. משא"כ