משכן העדות רלב

י"ל דמיד דחתמו על השטר שהוא פסול ליתן למלוה. מיד הם פסולין דחשודין להעיד שקר. ואז עדיין לא העידו כלום בב"ד. דעיקר, הגדתם היא בשעה שהשטר יוצא מתחת ידם. ויותר מזה אפי' אם הם כתבו השטר ונתנו ללוה כדין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מיד שהקדימו הזמן ונתנו השטר ללוה הם פסולין לעדות דהא הם חשודין להעיד שקר דנעשים פסולין. דהם הם אין רשאין לעשות כן כיון דביד הלוה למסור למלוה אמנם אז עדותן לא כלום דעיקר הגדתן היא רק בשעה שהלוה מסרו למלוה ובאותו שעה כבר הם פסולין להעיד. וא"כ תו ל"ש הזמה כקו' הגמ' בסוגי' והא כיון דהוזמו על הגניבה איגלאי מילתא כי הוה מסהדי על הטביחה פסולין הי' אמאי משלמי ה"נ בזה כיון דבעת הגדתן דהיינו לאחר שחתמו ונתנו ללוה דכבר הי' פסולין. מ"מ עדיין לא העידו עד לאח"כ כשמסרו הלוה למלוה:

עוד יש לעיין היכא דהם אמרו בזמנו כתבנוה דבזה שייך הזמה מ"מ לענין שיהי' חייבין מכח כאשר זמם בזה יש לומר דהם פטורים מטעם מודה בקנס. כיון דהם הי' יכולין לפטור עצמם אם לא אמרו בזמנו כתבנוה. ולזה אף דהם מודים מ"מ פטורים לשלם מכאשר זמם רק פסולים הם:

והש"ך כתב שם הטעם כיון דהזמה הוה חידוש ואין לך בו אלא חידושו. וע"ז תמה האו"ת הנ"ל דמה חילוק היא בין פסול להזמה הא גם לענין פסלות הוה חידוש ונימא ג"כ אין לך בו אלא חידושו ולא יהי' ג"כ פסולין ואפשר לומר דהא התוס' בסוגי' ד"ה דאסהידו כתבו דבעדות מיוחדת היכא דלא ראו זא"ז לא הוה חידוש. ובעדות בשטר קימ"ל דעדים חותמין זה שלא בפני זה, ואם כן הוה עדות מיוחדת דהא אין אחד מעיד על חבירו. ואף אם כעת בשעת הזמה מעיד אחד על חבירו זה ל"מ דעכשיו הם נוגעין בעדותן. ועיקר דאמרי' חידוש היא משום דבשעה שהעידו אז לא הי' נוגעין כלל כמו שכתבתי לקמן. וא"כ ממילא לענין פסלות לא הוה חידוש רק לענין הזמה שיהי' חייבין לשלם ולכן לענין זה אמרי' אין לך בו אלא חידושו [ובזה יש לעיין קצת דמשמע מדברי הרי"ף דפלוגתא מיירי גם בעדות בשטר. וכמ"ש הר"ן בשם רש"י. ואי איירי בעדות בשטר הא בזה ליכא חידוש. ואמאי פסול לרבא רק מכאן ולהבא ללישנא דמשום חידוש. ויש להאריך בזה דאפשר לומר כיון דאי איירי בעדות בשטר ע"כ איירי דאמרו בזמנו כתבנוה וא"כ הוה חידוש דהא אית להו מיגו להכחיש המזימין אי בעי' לא הוה אמרו בזמנו כתבנוה] והאו"ת הקשה דאם נימא כן בהרז"ה א"כ קשה אמאי יהי' דיינים קרובין להעדים הא ל"ש גבייהו הזמה דלא יקבלו עליהם לפסול אותם. ואפשר לומר לפמ"ש הריב"ש דהזמה שלא בפניהם מהני שיהי' העדים פסולין להעד. וא"כ דזה לא הוה לחובתם דמה איכפת להעדים אם הם פסולין אם לא עי"ש בש"ך וממילא יש לומר דגם הב"ד יקבלו הזמה עליהם כי בזה לא איכפת להו אם יהי' נעשים פסולים. ובזה י"ל ג"כ דברי הב"ח לפמ"ש דפסולין הוה דלא גרע מהזמה שלא בפניהם:

פרק ג' בעזה"י בסוגי' דעד זומם במס' ב"ק ד' ע"ג ובסנהדרין ד' כ"ז:

ז"ל הרמב"ם בפ' י"ח מהל"ע הל' ב' ומה בין הכחשה להזמה וכו' אבל אם אמרו להם אנו אין אנו יודעין אם זה הרג זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל הרי אלו זוממים ונהרגים או משלמים הואיל והעדים שהזימם לא השגיחו על עצמם של עדות כלל. עכ"ל מבואר מתוך דבריו דאם הכחישו גם בגוף העדות לא הוה הזמה ותמהו על זה מסוגי' דאמרי' שם דאפכינהו ואזמינהו עי"ש בלח"מ:

[ב] הטור בסי' ל"ח כתב דמשו"ה בהזמה האחרונים נאמנים כיון דמעידין על גופן של העדים הוה כאלו העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחללו שבת ותמהו עליו. דהא בסוגי' מבואר דהזמה הוה חידוש:

[ג] קו' התוס' ד"ה רבא אמר כיון דרבא ס"ל מכאן ולהבא נפסל אמאי ס"ל בחז"ה עדות מוכחשת היא נימא ג"כ כיון דלא הוכחשו רק על עדות דשני חזקה. ועל עדות אבהתי' לא הוכחשו. ובשעה שהי' מעידין עדות אבהתי' עדיין כשירים הי' אפי' אם העידו תוכ"ד:

[ד] קו' התוס' ד"ה דאסהידו הא תרי כמאה:

[ה] קו' המרש"א והמרש"ל בסנהדרין תוס' ד"ה דאסהידו על ר"ת דגרס דאסהידו תרי בחד. ותו לא. דממנ"פ אם היא עידות מיוחדת ל"צ לזה. ואי איירי דראו זא"ז עדיין קשה תרי כמאה:

[ו] הרמב"ם בפ"כ הל' ג' עישה"ט:

ונראה לענ"ד לישב ואקדים לישב קו' התוס' ד"ה רבא די"ל משו"ה ס"ל לרבא שם דעדות מוכחשת והיא דהא קודם שבא הכת המכחישי' על עדות דשני, חזקה. לא הי' שום תועלת בעדות אבהתי'. דהא אף לא הי' מעידים רק עדות דשני חזקה לחוד הי' מהני ג"כ. וגם אם באמת הי' מזימים על עדות אבהתי' לחוד נראה דלא הי' צריכים לשלם משום כאשר זמם. דהא יכולין לטעון דלא הי' מפסידין אותו בהך עדות דאבהתי'. דאף אלו לא הי' מעידים רק עדות דשני חזקה לחוד הי' סגי. ועוד אפשר לומר דהא קימ"ל דאין עדים זוממים נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם. ובזה לא הי' הב"ד גומרים הדין מחמת עדות אבהתי'. רק מחמת עדות דשני חזקה. ולא הי' שום תועלת בהך עדות אבהתי' קודם שבא הכת המכחישים אותם בעדות דשני חזקה, וממילא דלא הי' אומרים אז עדות זה בתורת עדות כיון דליכא שום תועלת בזה וממילא דלא נפסלים אף אם באמת העידו שקר כיון דאין זה ענין לגוף העדות לא הי' צריכים לדקדק ע"ז כלל. כמבואר בסי' כ"ט סעיף ג'. ובסי' ל' סעיף ד' גבי פלוני הי' עמי בשעת עדות דלא הוה הכחשה ולא נפסלו ה"ה בזה, וכיון דלא הי' אומרים אז עדות אבהתי' בתורת עדות. ממילא ליכא למיחשב האמירה מה שהי' מעידים אז בתורת עדות כלל. כיון דאז לא הי' צריכים לדקדק ע"ז. רק עכשיו שבא הכת המכחישין אותם על עדות דשני חזקה. ועדיין הם מעידין על עדות אבהתי'. וכעת היא עדות גמור. דהא עדות דשני חזקה לא מהני עתה רק עדות דאבהתי'. וכעת הם אומרים זה בתורת עדות. אמנם כעת ס"ל לרבא שפיר כיון דעתה הם פסולין כיון דהם מוכחשין על עדות דשני חזקה ומה שהי' מעידים מקודם לא הי' חשיב אז עדות כלל:

ומעתה אבוא לישב דברי הטור בסי' ל"ח. דהא בל"ז דברי הטור תמוהים. כיון דהטור ס"ל דהוה מעידים בגופן של עדים והוה כאלו אמרו שחללו שבת הא זה שייך בהכחשה ג"כ דמה לי אם אמרו שהעידו שקר שהעדים הי' עמהם. או שאמרו שהעידו שקר שהבעל דבר הי' עמהם. מ"מ מעידים על גופן של עדים שהם העידו שקר. והוה כאלו מעידים שחללו שבת וא"כ גם בהכחשה יהי' האחרונים נאמנים. וזה ודאי ליתא כמבואר בסוגי' ובכל מקום:

ונ"ל לישב דהא זה מבואר בתוס' ד"ה דאסהידו היכא דהי' מעידים בעדות מיוחדת שלא ראו זא"ז לא הוה חידוש כלל כיון דאין אחד מעיד על חבירו ולא הוה רק ע"א לכל אחד. והנה זה מבואר בסוגי' דמכות בנמצא קו"פ. היכא דבאו ב' כיתות עדים והעידו לאחכ"ד באופן דלא נתבטל מחמת נמצא קו"פ דאם הוזם כת אחת נהרג הרוצח מחמת כת הב'. וכן מבואר בראב"ד בפ' כ' מהל"ע דז"ל הרמב"ם שם אבל אם הי' הפסק בין זה לזה יותר מכ"ד וכו' הרי נחלקה עדותן והשנים שהוזמו נענשין והשנים אחרים אין נענשין והשיג הראב"ד על מה שכתב דלא נענשין דמה העונש מגיע להם אדרבה יהרג הרוצח על פיהם עיש"ה:

ולכאורה קשה אמאי יהרג הרוצח על פיהם הא אם הוזם כת אחת נפסל ג"כ אחד מהכת הב' דהא בדנ"פ