משכן העדות כג

נקט גם בע"א דחייב בד"ש ובע"א הא מבואר בגמ' דליכא אם לא יגיד ואפ"ה חייב ומ"ל בזה אם תובע אותו אם לא:

וצ"ל דבלא תביעה אם גם דחייב להעיד לו משום השבת אבידה מ"מ בזה לש"ל דחייב לשלם לו לצאת ידי שמים כמו דלא מצינו בהשבת אבידה. אם לא קיים השבת אבידה לבעלים דהי' מתעלם מן האבידה, שיהי' מחוייב בזה לשלם לו הזיקו לצאת ידי שמים. ובברייתא דקתני וחייב בדיני שמים והוא דאינו יוצא לצאת ידי שמים עד שמשלם לו הזיקו. וע"כ דאינו משום השבת אבידה. ורק דהיכא דמחוייב להעיד לו באם לא יגיד מחוייב לצאת ידי שמים. ולזה בעינן תביעה דוקא שיהי' מחוייב באם לא יגיד. וכמו כן בע"א הא דמחוייב לצי"ש היא משום דהא דבע"א ליכא אם לא יגיד היא כיון דע"א אינו מחייב רק שבועה. ואז לא הוה ברי הזיקא ודילמא הוה משתבע לשיקרא כמ"ש רש"י שם ויבואר לקמן בפ"ז. משא"כ אם הוה ידעינן דודאי לא ישבע להכחישו וישלם לו אז הי' צריך העד להעיד לו מדאורייתא משום אם לא יגיד. ומשו"ה היכא דהדין הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם מחוייב העד באם לא יגיד מה"ת וחייב קרבן שבועה. ולכן מחוייב לצי"ש כיון דהיא ספק דילמא לא הוה משתבע להכחישו. וממילא דאז מחוייב הוא באם לא יגיד. ולכן מחוייב כל ע"א להעיד מדרבנן. והוא באם לא יגיד כיון דהיא ספק דילמא לא ישבע אמנם עכ"פ צריך להיות עפ"י תביעתו דבל"ז הא ליכא אם לא יגיד. אלא דעדיין צ"ע לענ"ד מאי שנא הלאו דאם לא יגיד מהלאו דלא תוכל להתעלם. והא בגמ' ילפינן דתלמיד חכם שיודע עדות לחבירו דאינו מצוה על אם לא יגיד. מהא דזקן ואינו לפי כבודו אינו מצוה על לאו דלא תוכל להתעלם. הרי דהם דומים זה לזה. ומדוע אם עבר על לאו דאם לא יגיד יהי' מחוייב לצי"ש לשלם לחבירו ובאם עבר על איסור דלא תוכל להתעלם יהי' פטור מלצאת ידי שמים לסלק לו הזיקו. ומגמ' דפריך דאורייתא היא אם לא יגיד אינו קו' כ"כ למה לא פריך הגמ' דאורייתא היא משום השבת אבידה. די"ל דקו' הגמ' הוא דברייתא ע"כ לא איירי מדין השבת אבידה. דאל"כ אמאי נקט הדין דוקא בהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו ולמה לא נקט הדין בהשבת אבידה גופו. אם לא השיב אבידה לבעלים מחוייב לצאת ידי שמים, ולזה לא פריך הגמ' רק דאורייתא היא משום אם לא יגיד ותי' הגמ' בע"א ניחא גם לפי האמת דבזה ל"ש לחייבו משום השבת אבידה. כיון דגם אם העיד. לא הי' החיוב ברור. אמנם בש"ע דמבואר להדיא דגם בשני עדים אם לא תובעו פטור מלצאת ידי שמים צ"ע קצת ועי' מש"ל בפ'...:

וזה נראה פשוט הא דמבואר בש"ע והוא שיתבענו שיעיד לו בב"ד. היא דהתביעה יהי' שיעיד לו בב"ד משא"כ אם תבעו שיעיד לו חוץ לב"ד אינו באם לא יגיד. ואינו חייב קרבן שבועה. משא"כ גוף התביעה לא צריך להיות בב"ד דוקא אלא אפי' חוץ לב"ד אם תובעו שיעיד לו בב"ד מחוייב ג"כ. וכמבואר בסוגי' ראוהו שרץ אחריהם וכו' דפטורים רק משום דלא תובעם. משא"כ אם הי' תביעה הי' חייבין אף דהתביעה הי' חוץ לב"ד וכדין שבועת עדות דחייבין אף אם השבועה חוץ לב"ד רק הכפירה בעינן בב"ד כ"כ בזה. ועי' מש"ל בפ'...:

עוד בזה:

פרק ז'. בתוס' ב"ק ד' נ"ו ע"א בד"ה פשיטא כתבו וז"ל ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעין להעיד שוב אינם יכולים להעיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. והיינו אם לא יגיד דקרא. אבל חוץ לב"ד אין לחוש דיכול לחזור ולהעיד עכ"ל. והב"י בסי' כ"ח כתב בפשיטות דחוץ לב"ד כיון דאין תועלת בעדותו כלל משו"ה לא צריך להעיד עיי"ש [וכן מבואר בירושלמי בפרקין וז"ל שלא בפני ב"ד אל"י ונ"ע מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לב"ד אפי' אם מגיד אין חבירו משלם] ועי' לקמן בשער... דכתבתי דתוס' בא להורות דאפי' במקום דאיכא תועלת בעדותו אף חוץ לב"ד כגון בעד המיתה דנאמן בחוץ לב"ד ג"כ. וכ"כ באיסורין דכתבו אפי' היכא דבעינן שני עדים אפ"ה לא צריכים להעיד בב"ד דוקא. ומשכחת איסורין דאיכא תועלת להנתבע לממון. וא"כ הי' מקום לומר דבזה צריכים להעיד לו אפי' חוץ לב"ד. אמנם בתוס' מבואר דאף היכא דמהני עדותן אפי' חוץ לב"ד. מ"מ יכולין לומר אח"כ מבודין היינו ואין בזה משום חוזר ומגיד. ואף דהי' מהני אז עדותן אפ"ה כל שלא נחקרה עדותן בפני ב"ד דוקא אינו בזה משום חוזר ומגיד. ולפ"ז איכא נפ"מ דלתי' הב"י דמשו"ה שלא בפני ב"ד ליכא אם לא יגיד כיון דליכא תועלת בעדותו. ממילא היכא דאיכא תועלת חייבים באם לא יגיד אפי' שלא בפני ב"ד משא"כ לתי' התוס' בכל ענין שלא בפני ב"ד ליכא כיון שהגיד ואף דגם לשיטת הב"י גם בעד המיתה ליכא אם לא יגיד שלא בפני ב"ד. כיון דבקרוב אם גם דהימניה רבנן ג"כ בעד המיתה אפ"ה אינו באם לא יגיד כיון דאינו נאמן בתורת עדות. וכנ"ל בפ"ה משום דליכא שם עד עליו. ממילא אם גם במקום דהוא נאמן אפי' שלא בפני ב"ד מ"מ אין תורת עד עליו ואינו באם יגיד. מ"מ י"ל דתוס' לקושטא דמילתא כתבו דאפי' היכא ד תועלת בעדותו אפ"ה ליכא אם לא יגיד:

ובזה יש לעיין קצת דהא בזה"ז לית לן סמוכים והדיוטות אנן. רק דרבנן אכשרינהו משום דעבדינן שליחותייהו כמבואר ריש מס' סנהדרין. ולפ"ז מה"ת כל הגדה בפני ב"ד הוה כחוץ לב"ד כיון דאנן הדיוטות. וא"כ גם בשני עדים לא יהי' מחוייבים באם לא יגיד. דהוה כאילו תבע אותם שיעידו שלא בפני ב"ד דאינם באם לא יגיד. אפי' במקום דהיכא דאיכא תועלת בעדותן. וע"ז י"ל כיון דרבנן הכשרינהו למעבד שליחותייהו ממילא מחוייבים באם לא יגיד כמו בעד המיתה. כיון דרבנן הכשירוהו והוא עד כשר. ונאמן בתורת עד עובר על אם לא יגיד. כמו כן כיון דרבנן הכשירנהו לקבל העדות כב"ד גמור. והדין גם אם העיד לפני ב"ד הדיוטות כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דתיקן רבנן הי' שיהי' כאלו העיד בפני ב"ד של מומחין ונאמנים בתורת עדות לכן אמרי' גם בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. רק דבזה יש לעיין על הא דאמרי' בסוגי' דלר"פ משחק בקוביא מחוייב באם לא יגיד כיון דמדאו' מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו אזלינן ג"כ בתר דאורייתא ולפמ"ש יהי' משחק בקוביא ממנ"פ פטור משבועת העדות. דהא דכל עד מחוייב בשבועת העדות, היא רק כיון דרבנן הכשירנהו לדידן למעבד שליחותייהו. ובל"ז הי' פטור משבועת עדות אף מה"ת דהוה כאילו תבע אותם שיעידו לו שלא בפני ב"ד ממילא במשחק בקוביא דרבנן פסלוהו וליכא באם לא יגיד הן מה"ת והן מדרבנן. דמה"ת אינו באם לא יגיד כיון דלית לן סמוכין ומדרבנן, אינו מחוייב בשבועת העדות כיון דרבנן פסלוהו [וכפי הנראה דבזמן דרבנן פסלוהו למשחק בקוביא כבר נתבטלו סמוכין.] ויהי' מזה ראי' למ"ש הנתיבות ר"ס א' דאף דמפשטא דסוגי' משמע דהא דעבדינן שליחותייהו הוא רק מדרבנן משום נעילת דלת. מ"מ זה אינו רק דהא דעבדינן שליחותייהו היא מדאורייתא שדבר זה נמסר לחכמים והם לא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת עיי"ש ולפ"ז ניחא דכיון דהיא דאורייתא ממילא הוה כאילו השביען שיעידו לו בפני ב"ד שהם כשרים מדאורייתא להיות ב"ד. אמנם לפמ"ש הרשב"א והרמב"ן הביאם הנתיבות שם. דהיא באמת רק דרבנן. והא דמקבלין עדות בגיטין היא רק משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' עיי"ש יהי' צ"ע קצת. ואם גם דלענין שבועת העדות בזמן דהי' חייבין קרבן משום שבועת העדות אז עדיין הי' סמוכים והי' מחוייבים מה"ת. מ"מ יש לעיין הא דפריך הגמ' ב"ק על הא דהיודע לו עדות פשיטא דאו' היא אם לא יגיד ומפשטת קו' הגמ' משמע דהיא דאו' ממש אף בזה"ז דלית לן סמוכים אפ"ה דאו' ממש: