משכן העדות ריט

טעם של המרדכי דס"ל דכשירים להעיד עליו דהיא מטעם זה. וניחא אפי' אם ס"ל ג"כ כהראב"ד:

וי"ל דגם המרדכי ס"ל בזה כהריטב"א ג"כ דנוגע אינו כבעל דבר רק דהוא כמו קרוב. ואפ"ה ס"ל דיכול להעיד עליו הנרצח גופו. אף דהוא נוגע. ול"ל פ"ד לשיטת הראב"ד אם נימא דנוגע אינו רק קרוב. מ"מ י"ל כיון דאח"כ מת ונתגלה דלא הי' נוגע מעיקרא. ונוגע לא פסול מחשד דמשקר. רק מחמת גזירת הכתוב דהוה כמו קרוב. וכיון דעכשיו ידעינן דלא הי' אז נוגע כלל. ממילא כשר הי' להעיד אז למפרע. כיון דעכשיו ידעינן דלא הי' קרוב מעולם. ובכל הנהו דאמרי' בגמ' ולסלקו הי' עכ"פ נוגע עד אותו שעה שסלקו עצמם. משא"כ בזה הא לאח"כ ידעינן דלא הי' קרוב מעולם. ועי' מש"ל בסי' ל"ד בזה על הש"ך דמשו"ה בפסול דהוא פסול מחמת גזירת הכתוב דהוא רשע לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. כיון דחזר בתשובה הזדונות נעשין לו כזכיות. ולא הי' פסול מעולם. ומדברי הרא"ש בתשו' לא משמע חילק זה. אלא דמ"מ י"ל כמ"ש. והתם שאני דבידו להכשיר עצמו כאשר כתבתי שם:

ואדרבא גם מהמרדכי מוכח דע"כ ס"ל דנוגע הוא מטעם קרוב כיון דזה מוכח דס"ל דלא חשיד להעיד שקר דאל"כ אמאי הנרצח יכול להעיד הא בעדותו הוא נוגע ונימא דעכ"פ חשיד להעיד שקר. אע"כ דס"ל דל"ח. ואם נימא דס"ל דנוגע ה"ל כבע"ד ממש יהי' קו' הע"ש במ"ע אמאי צריך בנוגע גם סילוק נימא פ"ד. אע"כ צ"ל דהיא מטעם קרוב וס"ל כהראב"ד ובקרובי נרצח וברוצח הטעם כמ"ש כיון דמת לא הי' נוגע מעולם ועי' מ"ש עוד בזה בסי' ל"ג:

הש"ך ס"ק... הקשה לפמ"ש תוס' בסוגי' דגם שלא באחריות בעינן דוקא הכיר בו שהוא שלו דאל"כ הוא נוגע משום תרעומות. א"כ מאי פריך הגמ' לקמן על ר"פ והא נמצאת שאינו שלו חוזר עליו הא בעינן דוקא הכיר בו שהוא ב"ח גם בס"ד. ואקדים דברי הרמב"ן דכתב דהא דאמרי' בהכיר בה שהיא שלו דוקא שהכיר מתחילה שהיא שלו דבל"ז חיישינן שמא כדי להכשירו לעדות הוא פוטרו מתביעה שיש לו עליו. והנה בזה נ"ל דצודקים דברי הקצוה"ח בספרו אבני מילואים סי' ל"ה שכתב שם דזה לא הוה רק כנוטל שכר להעיד דאין פסולו רק דרבנן עי"ש. ואפי' לפמש"ל בשם הנתיבות דנוטל שכר להעיד דכשר מה"ת היא דוקא היכא דנותן לו שכר בין אם יעיד לזכות או לחוב. משא"כ היכא דאינו נותן לו רק אם יעיד לזכות בזה בודאי הוא פסול אף מה"ת דה"ל נוגע מ"מ בזה היכא דהכיר בה שהיא שלו מעולם ולא קנאה מן הגזלן. אף אם המוכר לא יעיד לו אח"כ. דיאמר דאיני יודע בבירר הדבר. מ"מ לא יהי' יכול לתבוע ממנו האחריות כיון דהוא בעצמו הי' אומר מקודם שהכיר בו שהיא שלו הודאת בע"ד כק' עדים וא"כ אף אם באמת פטרו להכשירו לעדות. מ"מ הא לאו באופן שיעיד לו לזכות דוקא רק להכשירו לעדות למען יוכל להיות עד בדבר ואפי' אם יעיד לחובתו אפ"ה יהי' ג"כ פטור אח"כ. ומה"ת ודאי כשר הוא להעיד רק דפסולו אינו אלא דרבנן ולפ"ז קשה לי דבזה האופן לא יהי' פסול אף מדרבנן דהא הטעם דנוטל שכר להעיד הוא פסול היא רק משום קנס דמחוייב הוא להעיד בחנם דמה אני בחנם אף אתה. ולפ"ז הא תינח היכא דיכול להעיד בלא שכר. משא"כ בזה הא אם לא יפטר אותו לא יכול להעיד לו כלל דהוא נוגע בעדות. ומה שנותן לו שכר אינו משום עדותו שמעיד לו, רק לטובתו שיהי' כשר לעדות, וא"כ מה"ת אמאי לא יהי' יכול לעשות כל הצטדקות להכשירו לעדות ואמאי לא יכול לפטור אותו. הא א"א לו בענין אחר להעיד לו. אפי' אם באמת כונתו לפטור אותו רק אם יעיד לו לזכות דוקא. והוה כאלו נותן שכר להעיד אם יעיד לו לזכות דבזה פסול הוא מה"ת כמ"ש הנתיבות. וכן משמע מלשון הרמב"ן. אמנם גם זה ליתא דבשלמא התם אם נותן לו שכר למען יעיד לו לזכות ממילא אם לא יעיד לו לזכות הוא מחוייב להחזיר לו הדמים. ממילא הוא נוגע בעדות. משא"כ בזה אף אם הי' זה כונתו בשעה שפוטרו מ"מ אם יתבע אותו אח"כ אם לא יעיד לו ויטרף הנגזל ממנו בשביל אחריותו אזי נימא הודאת בע"ד כק' עדים. ולא יהי' צריך לשלם לו בעבור האחריות. וממילא לא הוה נוגע יותר ויהי' כשר אף מדרבנן:

ולכאורה הי' אפשר לומר דאכתי נוגע בעדות הוא דהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי היא דוקא היכא דמעיד לחובתו דאמרי' לחוב לעצמו נאמן יותר מעדים. משא"כ היכא דמעיד לטובתו בזה ל"ש הודאת בע"ד. ויכול לחזור בו אם נותן אמתלא לדבריו. ועי' בנתיבות ר"ס כ' מ"ש בזה. ולפ"ז עדיין הוא נוגע דאם יטרוף הנגזל ממנו ויתבע אותו בשביל אחריותו יהי' צריך לשלם ואף דהודה שהיא שלו מ"מ הא יכול לטעון דהודה לו רק שיהי' הוא כשר להעיד עליו. דהי' סבר דיעיד לטובתו. וכיון דלא העיד והטריף הנגזל ממנו חוזר מדבריו הראשונים. ודעת זה היא דחוק וגם הוא יכול לפטור אותו בפי' בין אם יעיד לו לזכות ובין לחוב דבזה בודאי לא הוה נוגע לו כלל [וכזה קשה ג"כ על הא דקידושין שהביא הרמב"ן שם אלא דשם י"ל תירוצים אחרים על קו' זו. ולקמן הארכתי בעזה"י בזה משא"כ הכא כמעט ל"ש כל התירוצים שכתבו שם] ואף אם יש לדחוק לישב דברי רבינו הרמב"ן ז"ל מ"מ אין זה קו' כ"כ על התוס' אם לא ס"ל בזה כרמב"ן רק דמשום טעם זה הי' מהני אפי' אם פוטרו או דמעיד שהוא ב"ח אף לאח"כ כשיצא הערעור. ומטעם שכתבתי:

ואפשר לומר דהא האו"ת בס"ק י"ד הקשה מאי מהני בהכיר בה שהיא שלו דילמא הלוקח חייב לאחרים ויהי' צריך לשלם לבע"ח אח"כ בשביל האחריות מטעם שעבודא דר"נ דהודאתו ל"מ לחוב לאחרינא. וכ' שם דא"א כשיטת התוס' דלא חיישינן לבע"ח כלל ניחא. רק לשיטת הרשב"ם קשה. ועל חי' זה יש לפקפק די"ל הא תינח אדם אחר לא חייש לבע"ח. משא"כ הוא בעצמו אמרי' בגמ' דילמא להעמידו לפני בע"ח. והיא משום דהוא בעצמו יודע דאית לי' בע"ח. וא"כ י"ל גם בזה דילמא יודע בעצמו שהנגזל אומר אמת שמערער על השדה. ומה שהלוקח אומר שהכיר בו שהיא שלו היא שקר. וא"כ לאיזה ענין אומר שהכיר בו שהיא שלו. אי להכשירו לעדות הא כיון דמעיד שהכיר בו ושוב לא יהי' נוגע ובודאי לא יעיד עדות שקר. ומה לו להפסיד אחריותו בחנם אע"כ צריך להיות דאית לי' בע"ח ולא יהי' מפסיד כלום בזה שמעיד שהכיר בו שהיא שלו. ממנ"פ אם יעיד לזכות ישאר תח"י. ובאם לא אזי יהי' צריך לשלם לבע"ח בשביל אחריותו דלא הי' מהני הודאתו לגבי'. וקו' האו"ת קשה אפי' לשיטת התוס'. גם מה שתי' דזה הוה מחילה יהי' קשה לשיטת הפוסקים. וכן קימ"ל דשעבודא דר"נ לא יכול למחול ולא הוה מחילה וא"כ קו' במ"ע:

ולזה נ"ל די"ל דגם הבע"ח לא יכול לטרוף ממנו כיון דהוא הי' מעיד שהכיר בו שהיא שלו, וגם איכא עד אחר שהמוכר מצטרף עמו שמעיד ג"כ שהיא שלו. ונהי דהלוקח לא יהי' נאמן לגבי הבע"ח מחמת הודאות בע"ד. מ"מ יהי' נאמן בתורת עד להצטרף עם עד הב'. ואין זה דומה למלוה שמעיד על שטרו שהיא פרוע דאינו נאמן אפי' להצטרף עם עד אחר דהתם שאני כיון דמעיד רק על עצמו אין שם עד עליו כנ"ל. משא"כ בזה דהא כבר טרף ממנו הנגזל. ואינו מעיד רק שיהי' הקרקע שלו מעולם ואינו מעיד על ממונו. רק דהוא נוגע. ולחובתו נאמן כנ"ל:

ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא מהני פטור לאח"כ משום דבזה י"ל דילמא באמת אינו מכיר בו שהיא שלו רק עכשיו אומר כן להכשירו לעדות. ואם יטרף באמת הנגזל ממנו. יבוא בעל חובו ויטרף ממנו בשביל האחריות. ואי דכבר הגיד שהכיר שהיא שלו. הא אז לא העיד כן בתורת עדות דהוא הי' בע"ד. ויאמר דמקודם העיד כן להכשירו לעדות. וכעת חוזר בו דאינו רוצה להעיד שקר ולהפסיד לבע"ח. וממילא יהי' צריך המוכר לשלם להבע"ח מחמת אחריותו. ועדיין הוא נוגע בעדות. בשלמא אם העיד מקודם שהכיר בו קודם שבא המערער. אז אף שלא הגיד אז בתורת עדות מ"מ כיון דלא היה אז נוגע כלל. ומסתמא האמת כן דהוא