משכן העדות ריז

כמ"ש בסי' ל"ג. וכמ"ש המרי"ט הנ"ל דיכול להיות דהוא משקר דלא ידע מהתראה. ויכול להיות דלא הפרו בי' והוא משקר בזה וממילא נפסל עדותן. דאם הוא משקר אזי הוא פסול להעד. דהא מה"ת יהי' ניחוש לזה דהוא משקר דלא התרו בי' דהא ע"ז לא הוה נוגע כי מה לו אם התרו בו ממנ"פ אם ימות לא נפ"מ כלל בעדותו. ובאם יחי' יהי' צריך לשלם לו שבת וריפוי אף בלא התראה אע"כ צ"ל דהוא משקר דהוא לא הרגו כלל. וזה ל"ש בזה דהא ידעינן דהמעשה היא אמת ע"י הכשירים. כי גם הכשירים מעידים דהוא הרגו. וגם הוא ידע מזה. דהא בס"ד לא ידע מזה דהרגו מאחוריו. אבל לדברי הע"ש ניחא כיון דהוא נוגע אז מבטל אפי' אם היא אמת. רק דמשמע מזה דתוס' ס"ל דה"ל כבעל דבר ממש. וא"כ ממילא מוכח דלא כדברי הע"ש מקו' הנ"ל דאם נימא דלא חשיד לשקר למה צריך סילוק הא אמרי' פ"ד. ועל קו' הגמ' דשם י"ל כתי' התוס' דשם. וי"ל כמו שכתבתי ואכתוב עוד לקמן מזה בעזה"י דנוגע חשיד לשקר. ובזה אמרי' כדברי הע"ש דהיכא דהוא נוגע וחשיד לשקר בזה פסול לעדות אפי' אם העדות היא אמת עי"ש:

ועוד יש להביא ראי' להע"ש [ויותר מזה אף לדברי הקצוה"ח הנ"ל דאף דנוגע פסול מ"מ אין פסולו רק דרבנן] מהא דאמרי' בר"ה כ"ג ע"ב וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהי' רגילין לבוא. הרי דעיקר הסעודה לא הי' רק שיבואו דבל"ז לא הי' באו כולם להעיד. ואמאי לא ניחוש דמשקר כיון דהוא נוגע שבא להעיד בשביל הסעודה. והב"י בסי' כ"ט כתב דזה הוה נותן שכר להעיד עי"ש. אמנם לפמ"ש בשם הנתיבות דזה אינו דנוטל שכר היא דוקא אם אינו נוגע דאף אם יעיד לחובתו יקבל ג"כ שכר. משא"כ בזה ל"ש זה. ומזה מוכח כדברי הע"ש דנוגע לא פסול מחמת החשש דמשקר. רק משום דהוא הוה כמו קרוב. ומשו"ה בעדות החדש דקרובים נאמנים גם נוגע נאמן [דאפי' אם נימא כמ"ש הקצוה"ח הא בעדות החדש גם גזלן דרבנן פסול]:

ועוד ראי' כתבתי לעיל בסי' ל"ג מהנ"ל דפי' בגמ' מכות הרוג יציל דהיא מחמת שהוא שונאו. ואמאי הא בזה ידעינן דהוא אומר אמת מחמת הכשירים. אלא מזה מוכח כיון דמ"מ הוא נוגע בעדות זה. וניחא לי' בהך עדות משום שהוא שונאו וחשיד הוא אפי' להעיד שקר מחמת כן ממילא אף אם היא אמת פסול ג"כ משום נוגע. וממקום קו' הנוב"י מזה היא ראי' לדברי הע"ש:

ועי' מש"ל עוד ראי' לדברי הע"ש מהא דלעיל סי' ל"ג אם נפסק הדין בהיותו קרוב דאין אנו דנין משום דעביד אינש לאחזוקי דבריו הראשונים. ואמאי נימא אם גם דיאמר כן מ"מ הא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים מזה נראה כיון דהוא נוגע פסול לעדות אף אם היא באמת:

ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' להיפך מדברי הע"ש מהא דאמרי' ביבמות דמילתא דעבידי לאגלויי לא משקרי ומבואר שם דאפי' נוגע נאמן משום דודאי לא משקר דהוא עתיד להתגלה. ואם נימא כדברי הע"ש מה בכך דהוא אינו משקר מ"מ הא הוה נוגע בעדות זה והוא לטובתו. ובודאי לא עדיף מכל נוגע דאינו נאמן אפי' אם העדות היא אמת. אלא דבזה י"ל דהא התם לאו בתורת עדות נאמן דליכא רק ע"א והוא בע"ד רק דל"צ עדים בזה. ומשו"ה דוקא היכא דשייך החשש דמשקר אינו נאמן משא"כ היכא דל"ש החשש דמשקר נאמן אף דלא הוה עד כשר כי גם קרוב ובע"ד נאמן [ויש להאריך מ"ש הנוב"י עוד שם גבי גר אם צריך ראי' די"ל דהתם כיון דבעינן עדות ממילא אינו נאמן משום נוגע]:

אלא דיש לעיין מהא דאמרי' בכתובות כ"ב ע"א אי ערעור דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא היא ופי' הטעם דהא בזה ודאי לא משקרי משום מילתא דעבידי לאגלויי היא. והא התם ערער היא תרי עדים וצריך להעיד עליו בתורת עדות וא"כ בזה נימא אף אם האמת היא כן מ"מ הם פסולים מחמת נגיעה. אך דזה ליתא די"ל התם הטעם כיון דהיא מילתא עבידי לגלויי ל"ל דהם נוגעין דהא אף אם הם מעידים עליו עכשיו מ"מ אח"כ נתגלה דהי' פסול ולא ירויחו כלום בעדות שקר שלהם. וכן מדוייק לשון רש"י שם ד"ה גלויי מילתא שכתב ומה חשש נגיעה יש בכאן. ולמה לא כתב הא בזה ודאי לא משקרי' מזה מוכח דאם הי' נוגעים לא הי' מהני אף אי ידעינן דלא משקרי'. אם גם כי יש לדחות ראי' זו די"ל דל"ש התם דיהי' נאמנים משום מילתא דעבידי לגלויי. דא"כ גם המעררים יהי' נאמנים. ויש לדחות זה ג"כ. מ"מ ודאי ליכא קו' מזה על הע"ש:

אמנם דמכל זה ליכא ראי' רק היכא דהוא נוגע דאינו נאמן אפי' אם העדות היא בבירר וידעינן בודאי דלא משקרי מ"מ עדיין אין זה מוכח. די"ל דמ"מ נוגע פסול ג"כ מחשש דמשקר. והיא היכא דלא ידעינן דהוא אומר אמת. מ"מ צריכים דוקא להיות דהוא נוגע כל כך דחשיד ג"כ למשקר. דאם אינו משקר מחמת זה אזי ל"ח נגיעה כלל. ולעיל בסי' ל"ג הבאתי ראי' לזה מהא דאמרי' דשונא הוא כשר משום דלא נחשדו ישראל בשביל כך. ואמאי נימא דמ"מ יהי' פסול כיון דהוא נוגע לטובתו. ואח"כ מצאתי בהמרי"ט הנ"ל שכתב כן. והוכיח מזה דבעינן דוקא הנאת ממון כנ"ל. ועדיין יהי' קשה לר"י דס"ל שונא פסול לעדות. מזה נראה דדוקא היכא דהנגיעה חשיב כ"כ עד שהוא חשיד בשביל הנגיעה להעיד שקר חשיב נוגע. ואז הוא פסול אפי' אם אומר אמת. ובל"ז לא הוה נוגע כלל. אמנם הע"ש ודאי לא ס"ל כן רק דס"ל דנוגע בשום ענין לא חשיד להעיד שקר. וכן מוכח מהא דמקשה מהא דשותפין למה צריכים סילוק הרי דלא חשיד להעיד לשקר כלל. וכן מהא דכתבו דראיתו היא מהא דאמרי' דפסול משום לוה רשע. והא עדות שקר חמיר מלוה רשע. מזה מוכח דמ"מ אף דהעדות היא אמת מ"מ ה"ל נוגע ולפמ"ש כיון דמשום זה לא יעיד שקר ממילא דלא הוה נוגע אע"כ מוכח דלא ס"ל להע"ש זה כלל. וטעמו י"ל כמ"ש. והא דלא ס"ל להע"ש תי' הרמב"ן דלצאת ידי הבריות הוא מתכוין י"ל דס"ל כיון דאיירי דלית לי' נכסי' ממילא לא יהי' לוה רשע אף בעיני הבריות דמה יעשה אונס רחמנא פטרי' ואי דלשמא יתעשר הא זה לא חשיב נגיעה. ולדברי הע"ש יהי' מיושב קו' הרמב"ן שהקשה על קו' הגמ' סוף סוף יהי' לגבי אידך לוה רשע דמקשה דא"כ פסול דילמא לית לי' בע"ח כלל. די"ל כיון דלצ"י הבריות לא יהי' לוה רשע כיון דלית לי' מה לשלם הוא אונס רק לצי"ש הוא מתכוין. ובזה גבי הלוקח אף אם יטרף המערער ממנו לא יהי' לוה רשע כלל לגבי השמים כיון דהוא יודע בעצמו שבגזל טרף המערער מעמו והשדה זו לא הוה גזילה כלל. וממילא דלא צריך לשלם ללוקח בשביל אחריותו. ולכן כעת לא הוה לוה רשע. משא"כ אם יטרף הבע"ח ממנו אז יהי' גם לגבי הלוקח לוה רשע. וא"כ לא איכפת לי' כלל בהך עדות [וגם לשניהם לא יהי' בשום פעם לוה רשע ומיושב ג"כ קו' הב' של הרמב"ן] ולפמ"ש ליכא ראי' דהרמב"ן לא ס"ל בזה כהעי"ש דאף במקום שאומר אמת עדותו ג"כ בטילה דה"ל כמו קרוב די"ל דגם הרמב"ן ס"ל כן ומהראי' הנ"ל רק דס"ל כמ"ש דנוגע לא הוה רק היכא דחשיד להעיד שקר בשביל הך נגיעה. ובל"ז לא הוה נגיעה כלל ומשו"ה הקשה שפיר דהא מחמת הנגיעה דלא יהי' לוה רשע לא חשיד להעיד שקר דהיא איסור חמור. וממילא דלא הוה נוגע כלל וע"ז תי' שפיר די"ל דחשיד להעיד שקר בשביל כך שלא יהי' לוה רשע בעיני הבריות. וממילא דפסול אף אם העדות היא אמת. וכולם כתבו דמדברי הרמב"ן שתי' הקו' דלוה רשע דלא כהע"ש מוכח דלא ס"ל כן ולפמ"ש ליתא ועי' מ"ש סוף סי' ל"ו:

[ולפמ"ש המרי"ט סוף סי' פ' דבעינן דוקא הנאת ממון וגם בהא דמעמידו לפני בע"ח היא ג"כ הנאת ממון שלא יהי' כל ימיו בצער. ובאם יהי' לו יותר [מכדי צרכו] יהי' צריך לשלם להבע"ח עי"ש. וא"כ לכאורה ליכא מקום לקו' הרמב"ן דהא בזה היא נגיעת ממון. ודילמא משו"ה הוא משקר וי"ל דמ"מ זה קשה הא עדות שקר חמור מלוה רשע. ואי דיהי' צריך לשלם לו אם יהי' לו הא זה ל"ח נגיעה דילמא יתעשר. ואף יהי' לו מעט יותר מזה לא ידע הבע"ח ולא ידע בכל פעם שיהי' לו לכוף אותו לשלמו. ועי' מש"ל עוד בזה]: