משכן העדות רטז

דברי המרדכי הי' מקום לומר דהא דאמרי' עביד אינש לאו מחמת נגיעה רק דהוא חשיד להעיד שקר. רק דבאמת אפי' אם היא כן מ"מ לא הוה רק נוגע:

והרא"ה בכתובות כ"א ד"ה אמר ר"ה כתב וז"ל ואיכא מאן דאמר דה"ה לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנים עלי' דחשיבי להו כנוגעין בעדותן. כיון שכבר העידו עכ"ל. מבואר ג"כ כמ"ש דהטעם היא משום דה"ל כנוגע לעדות. אמנם לפמ"ש המרי"ט הנ"ל ח"ב סי' פ' דבעינן דוקא נגיעת ממון. ממילא דבזה יש לעיין דהא לא הוה נגיעת ממון. ולמה יהי' נוגע בעדות. ועי' במהרי"ט מה שתירץ על הא דפי' רש"י שם משחתמו אין מעידין משום דה"ל נוגעים. ואמאי הא בזה ליכא נגיעת ממון. וכתב הטעם דודאי לא הוה נגיעה רק משום דמיחזי כנגיעה עי"ש ובזה יש להסביר דברי הרא"ה שם דכתב ואיכא מאן דאמר. וענין זה אינו נוגע להך דהכא אבל בזה ניחא דהרא"ה ס"ל דמזה מוכח דלא בעינן נגיעת ממון דוקא. ומשו"ה גם בזה חשיב נגיעה. ועי' במהרי"ט סי' קכ"ג. ואחזור לדברי הע"ש:

עוד נ"ל להביא ראי' לדברי הע"ש מהנ"ל מהא דמקשי' בקידושין גבי הן הן עדיו דיפטרום מן השבועה. ותי' דבזה ל"ח עד דחיישינן דיעיד לו בשביל שפטרו מן השבועה. ואם נימא דנוגע לא פסול רק מחשד דיעיד שקר. משא"כ באם היא אמת לא פסול יהי' קשה אם היא שקר דפרעו למלוה רק דהחזירו ללוה וא"כ הא בזה לא פטר אותן רק משבועת אמת. והאיך שייך בשביל דפטר אותם משבועת אמת יעידו לו בשקר. הא בודאי עדות שקר חמור משבועת אמת. אע"כ דמזה מוכח כדברי הע"ש. וי"ל דאף אם הוא אמת מ"מ הם נוגעין דאם לא פטר אותן הי' צריכים לישבע גם על טענת פרענו למלוה. וגם אם הי' אומרים החזרנו ללוה הי' צריכים לישבע ומזה הי' נראה לכאורה ג"כ דלא בעינן נגיעת ממון דוקא. רק דזה יש לדחות די"ל התם הם נוגעין. דאם לא פטר אותן דילמא לא הי' נשבעין אפי' על טענת אמת. והוצרכו לשלם לו. וע"י זה דפטר אותן בזה מרוויחים ממון ממש. ועי' מש"ל בסי' ל"ד:

עוד יש לעיין בתוס' ב"ב ד' כ"ט ד"ה והני נוגעין בעדותן. דמקשי' דהא אית להו מיגו דפרענו לך אגר. ותי' דלאו מיגו היא שיראים לומר כן כי שמא יזכה האחר. ותמהו ע"ז דגם עתה דאומרים פרענו להמחזיק ניחוש דיזכה המערער. ויותר מזה קשה דאם נימא דנוגע אינו נאמן רק מחשש דמשקר א"כ הכא אם באמת הוא שקר דלא דרו בו רק שני שנים או ביותר מסתבר לומר דהם יראים שמא יזכה המערער מהמחזיק. כיון דהאמת היא עם המערער. אזי בודאי יעשה כל התפעלות להשיג עדים שיעידו לו באמת. וא"כ נימא ממנ"פ אם היא בשקר אזי אית להם מיגו דפרענו להמערער. דל"ל דיראים דיותר הם יראים לשמא יזכה המערער. וגם כי בס"ד זו קשה מאוד למצוא עדים זולתם להמחזיק. אבל לדברי הע"ש ניחא דיש לומר דהם מעידים באמת דהם דרו באמת ג' שנים. וכיון שכן הם נוגעין בעדות דאם יאמרו פרענו להמערער אז מסתמא המחזיק יראה למצוא עדים אחרים. ויהי' הם צריכים לשלמו שנית. משא"כ עכשיו אינם יראים דילמא יזכה המערער. כיון דבאמת העידו מסתמא לא ימצא עדים המעידים לו בשקר. כיון דהם ידעו דהאמת עמם דדרו בו ג' שנים:

[ובאם נימא דלא כדברי הע"ש אפשר לומר דקו' התוס' היא דהא הם לא הוה נוגעים דאם באמת לא דרו בו רק שני שנים. אזי ממילא דהיא של המערער. והי' יכולין לטעון פרענו לך אגר. ואי דה"ל מיגו בתרי וכ"כ בש"מ שם. מ"מ ע"ז י"ל כיון דהם באמת לא דרו בה רק שני שנים. ממילא מסתמא יכוונו שניהם לטענה זו דבזה מרויחין ממון. ויותר הי' להם לטעון זה. כי בהטענה שטענו עכשיו גזלו ג"כ להמערער השכירות כיון דבאמת לא דרו בו רק שני שנים. ממילא השכירות היא של המערער וגם מעידים עדות שקר. וגם די"ל כמ"ש דהא הכא כל אחד לא צריך ליטעון רק על חלקו דהוא פרע להמערער. ואף אם חבירו לא יאמר כן מ"מ בזה לא איכפת לי' וכמ"ש אמרי' מיגו דאי בעי שתק. וע"ז תי' בתוס' דיראים לומר כן שמא יזכה המחזיק לפי שיכול להיות דילמא ימצא עדים אחרים. לזה אמרו כן ויהי' נאמנים בתורת עדות. וממילא לא יזכה יותר המערער. ואין לומר כי עדיין דילמא ימצא המערער עדים אחרים. ע"ז י"ל שפיר כיון דשני הטענות הם שקולים להם. ובאם יעידו לטובת המחזיק יכול להיות דהמערער ימצא עדים. ובאם יעידו לטובת המערער יכול להיות דהמחזיק ימצא עדים אחרים. ממילא אינם נאמנים. כיון דהם נוגעים בעדותן. ולזה ניחא להם שיהי' נאמנים בתורת עדות דאז מסתמא לא ימצא הלה עדים כיון דכבר העידו הם והם נאמנים בתורת עדות. ואי דמ"מ לא הוה נוגעים דהא הי' מצי לומר להיפך דאז לא יהי' ג"כ אז בתורת עדות, ועוד כיון דלא מרויחין כלום. ושני הטענות הם שקולין. ממילא לא חשיב מיגו דאז היא מיגו בתרי דלא אמרי' כמ"ש הש"מ דל"ש הכא תי' התוס' קידושין ועי' בנתיבות לקמן סי' ק"מ]:

ובזה י"ל ג"כ מה דמקשי' לקמן בסי' ק"מ דמבואר שם י' דאם אין המערער קמן לא הוה נוגעין בעדותן. ואמאי דילמא הם יראים לומר דילמא יבוא המערער. די"ל דזה ודאי ל"ח דמעידין שקר דבאמת לא דרו בו רק שתי שנים וכדומה דע"ז קו' התוס' במ"ע דאית להו מיגו דפרעתי לך אגר. כיון דאם באמת לא דרו בו רק שני שנים. מסתמא יזכה בה המערער רק דהחשש היא כמ"ש דילמא האמת עמם ומשו"ה הם נוגעין וי"ל דלפי האמת דמהני ג"כ עדות השכנים ממילא לא הוה נוגעין בעדותן כי דבר זה יוכל להתברר ע"פ עדות השכנים. ובקל ימצאו עדות. רק היכא דהמערער הוא קמן וטוען דלא דרו בו ביממא ובלילה אז הא ל"מ עדות השכנים וצריכים הם להעיד דוקא. ממילא חשיבי נוגעין. משא"כ היכא דהמערער אינו לפנינו אז לא חשיבי נוגעין בעדותן כיון דידעינן דהאמת עמם אז מסתמא לא יערער אח"כ על השדה כלל ויש להוסיף די"ל כיון דהמערער אינו לפנינו ולא טען דלא דרו בו בלילה. ואז מהני ג"כ עדות השכנים. ול"ח דילמא אם יבוא לביתו יהי' טוען כן. וכיון דעדות זה מהני ממילא לא חשיבי נוגעין בעדותן כלל. דכל היכא דמהני עדות השכנים לא חשיבי נוגעין בעדותן. ויש להאריך בזה לשיטת הרא"ש שם דבכל ענין מהני עדות השכנים ממילא לא יהי' בשום ענין נוגעין וי"ל:

ובזה יש לעיין בהנ"ל דאפי' א"א דנוגע לא הוה כבעל דבר, וכמו שכתב הריטב"א קידושין, ואז יהי' גם נוגע מבטל משום נמצא קו"פ. דלא כהגד"מ הנ"ל. אבל בזה יש לדחות זה די"ל כיון דמבלעדו יהי' ג"כ שני עדים כשירים המעידים כמוהו ממילא לא חשיב נוגע והוה כמו דאמרי' בכתובות הנ"ל דגבי מילתא דעבידי לאגלויי לא חשיב נוגע וגם נוגע נאמן וגם בזה י"ל כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו לא חשיב נוגע כלל דאף אם לא יעיד יהי' נאמן ג"כ. וממילא דגם הוא אינו פסול להעיד כלל ונאמן ג"כ בתורת עדות:

אלא דאם נימא כן יהי' הקו' במ"ע בפי' דברי התוס' הרוג יציל דהיא משום שונא. דל"ל דהטעם משום דחשיד להעיד שקר דהא בזה הא ידעינן דהוא אומר אמת מחמת הכשירים. וצ"ל כמ"ש אף דהוא אומר, אמת מ"מ הא הוה נוגע וכדברי הע"ש. ואם נימא דהיכא דאיכא כשרים לא חשיב נוגע הקו' במ"ע:

עוד נ"ל להביא ראי' לדברי הע"ש התוס' במכות בסוגי' דנמצא קו"פ פי' בקו' הגמ' דשם הרוג יציל משום דה"ל בעל דבר, ותמהו על זה מאי בעל דבר איכא בזה ובאמת המרדכי ס"ל דהנרצח גופו יכול להעיד על הרוצח ואמרתי לישב די"ל דכונת התוס' היא דהא בכל ענין נהרג אף אם לא מת מיד ועוד הי' חי אח"כ איזה ימים. ויכול להיות דלא הי' ידע מיד מזה דהוא טריפה וסופו למות והי' סבר דיש תקוה לאחריתו. ואם יבדר לו סמא עוד יחי' וא"כ הוא נוגע דהרוצח יהי' צריך ליתן לו ריפוי ושבת. וא"כ יציל. ואם נימא דנוגע אינו פסול רק מחשש דמשקר. קשה הא בזה ידעינן דהמעשה היא אמת ע"י עדים הכשירים, וגם כמ"ש בסי' ל"ג דאם היא שקר אז לא מבטל ובזה ל"צ