משכן העדות ריג

והרשב"ם פי' בקו' הגמ' על הך דבני עיר שנגנב מהם ס"ת דפריך וליסתלקו בי תרי אע"כ דזה ל"מ משום דחיישינן לקנוני' עי"ש ומוכח דלא כמ"ש אלא דאפי' היכא דמעיד בתורת עדות אפ"ה חיישינן לקנוני' וצריך לדחוק ולומר דבזה שאני כיון דמתחילה הי' פסול להעיד משום נוגע. רק שיתכשר עכשיו. בזה אמרי' דלא מתכשר בזה לעדות. ועדיין בפסולו הראשון הוא עומד דעדיין הוא נוגע לעדות. ומה שמסלק עצמו היא משום חשש קנוני'. ואפשר לומר דגם זה היא הטעם דהכא חיישינן דילמא רוצה להעמידו. ובשני עדים המעידים על שדה שהיא של פלוני ל"ח לזה היא ג"כ לפי שידעינן שהשדה הי' שלו מתחילה ולכן יש לחוש יותר דעושה כן לקנוני' והיא דחוק לדעתי לחלק בזה:

עוד יש לעיין להביא ראי' להיפך מדעת הע"ש. דהנה נסתפקתי באם באו ב' עדים להעיד על אחד והוא ספק לב"ד אם הוא קרוב לו. אם הוא יכול להעד על עצמו בצירוף עד הב' דאינו קרוב לו וכשר להעד. אם נימא דהא זה דקרוב פסול לעדות הוא מגזירת הכתוב ולא משום חשש דמשקר וא"כ בזה נאמן על עצמו ובצירוף עד הב' דאינו קרובו. וממילא דכשר הוא. והי' נראה לי לכאו' דנאמן וקצת ראי' מהא דשטר שחתום בו קרובו ל"צ להיות הוחזק כת"י בב"ד קודם שנעשה קרובו משום דקרוב לא נחשד להעיד שקר ונימא דילמא חתם בשעה שהי' קרובו וממילא דלא העיד כן בתורת עדות. ואינו נאמן. אע"כ כיון דבאמת יהי' מהני לא נחשד להעד שקר. וכן אם הי' קרוב ונתרחק דנאמן להעד על דבר שראה קודם שנעשה קרובו. ודילמא היא שקר, וראה בשעה שכבר הי' קרוב. מזה נראה דגם בזה נאמן אם גם שיש לחלק מ"מ מצד הסברא נראה כן וא"כ יהי' קשה על הא דקימ"ל דפסול הוא להעיד משום דילמא רוצה להעמידה לפני בע"ח, הא בזה הוא ספק נוגע. דאף אם באמת יש לו בע"ח, מ"מ לא הוה רק נוגע. ועכשיו היא ג"כ ספק אם הוא נוגע כי דילמא לית לי' בע"ח כלל. וא"כ מתחילה יעיד ע"ז אם אית לי' בע"ח. ובאם הוא אומר דלית לי' בע"ח כלל. אז לא יהי' נוגע ויהי' כשר להעיד. בשלמא א"א הטעם בנוגע דפסול משום דחשיד למשקר בזה אינו נאמן לומר דלית לי' בע"ח דאמרי' דהוא משקר משא"כ אם נימא דאינו משקר רק דהוא כמו קרוב אמאי לא יהי' נאמן ע"ז דהוא אינו נוגע וא"כ היא לכאורה ראי' דלא כהע"ש. אלא דלפמ"ש לעיל לישב קו' האו"ת על קו' הגמ' וכיון דאסהיד דלוי היא והקשה הא דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. וכתבתי לישב דהא בזה לא ירויח דהא העולם ידעו אח"כ דהי' מעיד שקר א"כ עדיין הקו' במ"ע יהי' מעיד מתחילה לפני ב"ד ע"ז אם אית לי' בע"ח. וממילא לא יהי' נוגע כלל. דתו ל"ל דרוצה להעמידו לפני בע"ח שלא יהי' לוה רשע. דהא אם יבוא בע"ח יתודע דהי' מעיד שקר. ואדרבא י"ל מזה היא ראי' לדברי הע"ש דלדברי הע"ש י"ל דבאמת הי' נאמן ע"ז אם הי' עד אחר עמו. משא"כ הכא דע"ז דלית לי' בע"ח ליכא רק הוא ואינו אלא ע"א ואינו נאמן. משא"כ לתי' הרמב"ן יהי' הקו' במ"ע דיעיד מתחילה דלית לי' בע"ח כלל. ואף דליכא רק ע"א מ"מ הא אם יבוא בע"ח יתגלה דהי' מעיד שקר. וממילא דליכא נוגע כלל. ויהי' כשר להעיד. ובמקום אחר כתבתי אם גם בע"א היא איסור עדות שקר. דאם נימא דבזה לא הוה איסור דל"ת. וכן ראיתי בס' פתח הבית. יהי' ניחא דסוף סוף כיון דבזה לא הוה רק ע"א ולא עבר על איסור דעדות שקר ואין כאן מקומו. עוד יש לעיין אם קרוב העיד בב"ד דהב"ד לא ידעו מזה שהוא קרוב ולבסוף נתגלה דהעיד שקר. אם עבר על לאו דל"ת או לא. אם נימא כיון דעכשיו ידעינן דהוא פסול להעיד ממילא לא הי' עדות כלל. ולא עבר על איסור דעדות שקר או לא. ולכאורה יש ג"כ ראי' מהנ"ל דבקרוב לא בעי' הוחזק כת"י בב"ד כיון דלא נחשד להעיד שקר. ואמאי הא גם אפי' בכל אדם אם אינו אומר בתורת עדות אינו נאמן. ומשו"ה בחוץ לב"ד חוזר ומגיד. וא"כ עדיין ניחוש דילמא לאחר היותו קרוב הקדים הזמן. ומ"מ לא עבר על לאו דל"ת כיון דעכשיו הוא קרוב. אלא דזה יש לדחות די"ל כיון דעדותו יהי' מהני ממילא עבר על עדות שקר. ועימש"ל בסי' ל"ג. ומצד הסברא נ"ל דאם ידעינן עכשיו למפריע דהיה קרוב בשעת העדות דלא עבר כלל על לאו דל"ת. וא"כ בזה נימא אם באמת יבוא אח"כ בע"ח לגבות. אז נדע דמתחילה היה נוגע ולא היה עבר על איסור דעדות שקר. וא"כ קשה מהא דמקשי' הא לאו דעדות שקר היא איסור חמור כמו לוה רשע. הא י"ל אם יבוא בע"ח לגבות אז ידעינן דהיה נוגע מתחילה. ולא עבר כלל על איסור דעדות שקר וי"ל דמ"מ מקשי' שפיר. נאמין לו בתורת עדות ונימא דלא חשיב כלל נוגע בשביל זה. וכיון דיהי' נאמן בתורת עדות אז לא הוה נוגע כלל. וע"ז הוצרכו לתרץ דלצאת ידי הבריות מתכוין:

עוד יש לעיין דהנה בהא דאמרי' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. הא אם יבוא אח"כ בע"ח יהי' נתגלה דהי' מעיד כן משום נגיעה. ויהי' נפסל עדותו למפריע ולא יכול בע"ח לטרוף ולא ירויח מידי בעדותו שמעיד שקר. וא"כ קשה מאי פריך הגמ' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. הא אם יבוא אח"כ בע"ח יהי' נתבטל עדותו למפריע. ודוחק לומר דחיישינן דמעיד כן דילמא ישתכח הדבר אח"כ מהערעור. ובשעה שיבוא הבע"ח לא נדע דהוא היה מעיד עליו מקודם דזה ודאי היא חשש רחוק דבשביל זה יעיד שקר. ועי' באו"ת ס"ק כ'. גם דאם נימא דזה היא כונתו דילמא ישכח הדבר אח"כ דהי' מערער על הך שדה והוא היה מעיד עליו. א"כ קו' הנ"ל על קו' הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא במ"ע דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. ואח"כ לא נדע דהיה מעיד מתחילה ואף די"ל זה מ"מ בל"ז היא דוחק:

ולזה הי' נראה לענ"ד דאף אם יבוא אח"כ בע"ח לגבות ממנו מ"מ לא יהי' נתבטל עדותו למפריע. כי יאמר דאף דהיה לו בע"ח מ"מ כונתו לא הי' להעמידו לפני בע"ח. כי אז היה לו לשלם לבע"ח. ובדעתו היה באמת לפרוע לבע"ח שלא יגבה מהלוקח. רק לאח"כ העני. וכעת אין לו מה לשלם. ונוגע לא חשוד רק מהטעם דחיישינן דמשקר. ובזה כיון דיאמר מתחילה לא הי' כונתו לנגיעה כי אז הי' לו נכסים ממילא לא הוה נוגע כלל וממילא דלא יתבטל עדותו למפריע כי יאמר דאז לא הי' נוגע כלל דהי' לו נכסים לשלם. ואפי' אם נימא דנוגע פסול משום קרוב אפ"ה י"ל כיון דאז הי' לו נכסים. וממילא לא הי' נוגע כלל. ואפי' אם אינו נאמן אח"כ לומר דלא הי' נוגע אז. מ"מ י"ל לדברי הע"ש דלא חשיד מטעם דמעיד שקר רק מחמת קורבא. וא"כ בזה אמאי לא יהי' נאמן אח"כ דלא הי' נוגע אז. ולזה פריך הגמ' שפיר דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. וכעת היא זה כונתו. ולאח"כ כשיבוא הבע"ח יאמר דלא הי' כונתו כן מתחילה כי אז הי' לו נכסים לשלם:

ובזה י"ל דברי הש"ע סעיף ו' דכתב היכא דעכשיו אינו נוגע אעפ"י שיהי' נוגע לאחר הזמן אם יתעשר ל"ח נוגע ועי' בסמ"ע ובש"ך ובאו"ת מ"ש ע"ז דהא לפי האמת הוא נוגע משום לוה רשע. ולעיל כתבתי ישוב לזה. אמנם בל"ז יש לעיין דהא התוס' כתבו זה רק בלשון אפשר הרי דלא החליטו זה לדון לפי האמת. וא"כ למה פסק כן בש"ע. אבל בזה י"ל להיפך דאם נימא דחשיב נגיעה דילמא יתעשר ממילא היכא דאית לי' נכסים חשיב ג"כ נוגע דילמא יעני ולא יהי' לו מה לשלם ויהי' לוה רשע וא"כ הקו' במ"ע. מה נפ"מ הא אם יבוא בע"ח יתבטל עדותו למפריע דהא ידעינן דהי' אז נוגע כיון דהי' לו בע"ח. ואף דהי' לו נכסים. מ"מ הי' נוגע דילמא יעני ולא יהי' לו מה לשלם. ויהי' לוה רשע ואף אם יאמר אח"כ דהוא לא מעיד בשביל זה אמנם הא תינח א"א הטעם בנוגע משום דחשוד למשקר. משא"כ אם נימא הטעם כהע"ש. ואז מיד שהוא נוגע ל"ח עד כלל. וממילא אף אם הי' לו נכסים מ"מ כיון דחיישינן דילמא יהי' נוגע אח"כ. ממילא גם בזה הי' אז נוגע. ויהי' נפסל עדותו. וממילא דלא יהי' נוגע כלל. ובזה י"ל בפשיטות קו' התוס' די"ל דודאי היא נגיעה מחשש דילמא יתעשר. רק דאם נימא כן אז ל"ל דרוצה להעמידו לפני בע"ח דהא אם יבוא הבע"ח לא יהי' מהני