משכן העדות ריב

לא יטרוף הבע"ח. דנאמן הוא עם עד הב' שעמו שהיא של לוי מעולם. ואף דהוא נוגע מ"מ לחובתו יכול להעיד. וא"ב גם ראית הנמ"י ניחא דאם נימא דלא מצי להעיד לחובתו. יהי' הקו' במ"ע דילמא רוצה להעמידה לפני בע"ח. אבל לפמ"ש זה אינו דאפי' א"א דנוגע יכול להעיד לחובתו. היא דוקא היכא שמעיד על ממון אחר רק דהוא נוגע עליו. משא"כ בזה דמעיד על ממונו דאילו שלו אז בודאי אין שם עד עליו כלל [ויש לפלפל בזה אם נימא דמחמת הודאת בע"ד אמרי' דהיא של לוי ממש דזה גופו היא קנין הודאה ושוב לא הוה יותר ממונו. רק דבע"ח יכול לטרוף ממנו דאף דהוא קנין מ"מ אף אם מכר מצי טריף מיני' מ"מ לא הוה כאלו מעיד על ממונו דהא ממונו לא הוה יותר. רק דהוא נוגע בזה יכול להעיד לחובתו. ויש לעיין א"א למפריע הוא גובה ונתבטל המכירה. גם י"ל דאם יהי' נאמן ולא יבוא לכלל גבי' אז בודאי היא של לוי מחמת הודאתו]:

אמנם קו' האו"ת לק"מ דהא הרמב"ן הקשה האיך אמרי' דיעיד שקר שלא יהי' לוה רשע הא לאו דעדות שקר חמור מיני'. ותי' דלהוציא ידי הבריות נתכוין. וא"כ בזה דמסהיד הוא דלוי היא בזה ל"ש זה דהא הבריות יאמרו ממנ"פ אם היא אמת דהיא של לוי. אזי עדיין הוא לוה רשע, דאף דהבע"ח הי' טריף מלוי מ"מ זה הי' בגזל דבאמת לא היא של שמעון. ואם היא של שמעון אז לא הוה לוה רשע יותר. מ"מ הא הי' מעיד עדות שקר דהוא חמור מלוה רשע. וממנ"פ או דהוא לוה רשע. או דהעיד שקר החמור מיני'. וכ"כ הנתיבות [ובזה י"ל קו' הסמ"ע דהקשה דהא לפי האמת ליכא נפ"מ בזה דל"ח דילמא יתעשר דבל"ז הוא ג"כ נוגע משום לוה רשע. די"ל דנפ"מ באופן זה היכא דמסהיד דהיא של לוי דל"ש הטעם דלוה רשע. ומ"מ נימא דהוא נוגע להעמידו לפני בע"ח דירויח אם יתעשר קמ"ל דזה ל"ח נגיעה כלל]:

ולפ"ז ראי' הנמ"י היא נכונה דאם נימא דנוגע לא יכול להעד לחובתו כהעיר שושן. וא"כ קו' הרמב"ן ל"ק כיון דהוא נוגע ממילא דפסול להעד כמ"ש הש"ך דמקו' זו הוציא הע"ש דינו. א"כ קו' זו במ"ע דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח. ואי משום דהא הבריות יאמרו דהעיד שקר מ"מ כיון דהוא נוגע פסול הוא להעד. מזה משמע דנוגע יכול להעד לחובתו. אלא דמ"מ אין זה קו' כ"כ על הע"ש. די"ל דהוא סובר בפשיטות כמ"ש הנתיבות דהודאת בע"ד כמאה עדים דהיא של לוי. ועדיין יהי' לוה רשע ולא ירויח מידי וכקו' הגמ' סוף סוף יהי' לגבי אידך לוה רשע דהיא ג"כ כיון דיהי' לוה רשע לא ירויח. ול"ל דהוא נוגע משום זה:

והנה בקידושין מ"ג ע"ב בסוגי' דהן הן עדיו אמרי' ג"כ והשתא דתקון רבנן שבועת היסת נוגעין בעדותן הן. ופי' רש"י וכן הרי"ף. דהיא אם יאמרו החזרנו יהי' צריכים לישבע. משא"כ בפרענו למלוה עי"ש ומקשי' ג"כ דהא גם עכשיו מעידים כן בתורת עדות עי"ש בפ"י ובמקנה. ולדברי העיר שושן ניחא כיון דהם נוגעים בעדותן ממילא לא הוה עדות כלל. ובלא דברי הע"ש צריך לומר דשבועה חמור מעדות שקר. וסברא זו כתבו תוס' כתובות ד' י"ט עי"ש. ודוקא בסוגי' מקשי' שפיר דעדות שקר חמור מלוה רשע. משא"כ התם י"ל בפשיטות דחשיב נוגע דאיסור שבועה חמור להם. ואף דהיא רק שבועת היסת. ובאמת בפי' דברי הגמ' דשם י"ל פי' אחר. כמו שהארכתי לקמן בעזה"י בסוגי' זו. ולקמן הבאתי בסי' ל"ג ראי' לדברי העיר שושן אמנם באמת מבואר ברשב"א שם דלא כהעיר שושן דהקשה שם אמאי המלוה צריך לישבע הא העדים נוגעים בעדותן הם. ולא חשיב ברי ע"פ אחר. וכן מבואר לקמן בסי' ע"ה. אף דברי ע"פ קרוב מהני לחייב שבועה אבל לא ע"פ נוגע. וצ"ל הטעם דבשלמא בקרוב דאין פסולו משום דחשיד למשקר רק מגזירת הכתוב לזה חשיב ברי. משא"כ בנוגע דפסולו היא משום דחשיד למשקר. הרי דמבואר דנוגע פסול משום דחשיד למשקר ולא כדברי הע"ש:

והי' נ"ל דאפשר לומר דאף הע"ש ס"ל בזה דלפי האמת דנוגע פסול אפי' לחוב ממילא פסול היכא דמעיד לטובתו משום חשש משקר. והע"ש לא כתב רק דל"ל דפסולו היא משום חשש משקר. דמשום חשש זה ליכא למיפסל אותו. דהא לכאורה יש לעיין אמאי לא ניחוש בכל מקום אם באו עדים המעידים. נימא דהם עידי שקר דשכר אותם והבטיח להם ממון אם יאמרו לו העדות. וא"כ הם נוגעים בעדותן. וצ"ל דמשום ממון לא יעידו עדות שקר. ובחזקת כשירים הם דלא יעשו איסור משום ממון. וא"כ י"ל דזה היא הטעם של הע"ש. דל"ל דפסול משום חשש דיעיד שקר. דא"כ בכל עדים ניחוש שהם נוגעים בעדותן. וצ"ל דלא חשידי ע"ז. ה"ה בזה הא אף אם הם נוגעים בעדותן. מ"מ בשביל זה לא חשידי להעיד שקר בתורת עדות. ולזה כתב הע"ש דבל"ז דחשוד להעד שקר. הוא ג"כ פסול משום דהוה כמו קרוב. ומשו"ה היכא דידעינן דהוא נוגע פסול לעדות כמו קורבא. ועכשיו דפסול לעדות ואינו אומר כן בתורת עדות. ממילא אינו נאמן היכא דאומר כן לטובתו משום חשש דיעיד שקר. ותו ל"ק על הע"ש מהא דברי ע"פ נוגע ל"ח ברי משום כיון דנוגע פסול להעד. ואינו אומר כן בתורת עדות. ממילא חשוד למשקר ג"כ. ועל תחילת פסלות כתב הע"ש דבריו:

ולהסמ"ע והש"ך דחולקים על הע"ש וס"ל דפסול משום דחשיד למשקר. צריך לומר הא דלא חיישינן בכל מקום דשכר אותן היא דמה"ת ניחוש לזה. כיון דבזה הם עושים איסור ליטול שכר להעיד שקר. ממילא ל"ח כלל דשכרן. משא"כ בזה דידעינן דהוא נוגע בזה פסול מחשד דיעיד שקר ואף דיש להקשות דהאיך אמרי' בגמ' דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח הא אפי' אם אית לי' בע"ח לא הוה רק נוגע. וכעת היא ג"כ ספק לן אם אית לי' בע"ח. מה"ת ניחוש לזה דאית לי' בע"ח אם נימא כן ניחוש בכ"מ דילמא שכרן. וי"ל דהיא ג"כ מטעם זה דבכ"מ ל"ח לזה כיון דהוא איסור ובודאי לא יעשו איסור ואמרי' בודאי לא שכרן דהם לא יעשו איסור. משא"כ בזה דילמא יש לו בע"ח בזה כיון דהוא לא עשה איסור בזה שהלוה מאחד. וממילא הוא נוגע. ופסול להעד. אבל מ"מ אין זה קו' כ"כ על הע"ש:

ויש לעיין בכל מקום היכא דבאו עדים להעיד שהוא מכר לו הקרקע או שגזלה ממנו אמאי לא ניחוש דילמא הוא חייב להעדים ורוצים להעמיד הקרקע בידו כדי שיהי' הם יכולין לגבות ממנו. או דילמא הוא חייב לאחד מקרובים של העדים ואומרים כן שיהי' הקרוב יכול לגבות מהם. כמו דחיישינן הכא דילמא רוצה להעמידו לפני בע"ח אף דלא ידעינן ודילמא לית לי' בע"ח כלל אפ"ה חיישינן לזה. וה"נ אמאי לא ניחוש בכל מקום וצע"ג:

ובזה יובן היטב הא דלא חיישינן לקנוני' כמו דחיישינן בכל מקום. היא ג"כ מטעם זה. דבשלמא בכל מקום אם מלוה אומר על שטר שבידו דהוא פרוע דאינו אומר כן בתורת עדות דהא ליכא עד אחר עמו. ואפי' אם איכא עוד עד שאומר ג"כ שהוא פרוע אפ"ה כיון דהוא מעיד על עצמו אין שם עד עליו כלל כנ"ל. משא"כ בזה ל"ח לקנוני'. כמו דלא חיישינן בכל מקום דמעידי' עדות שקר בשכר. והיא דודאי לא נחשדו לעשות איסור משום ממון. ה"נ בזה כיון דהוא נאמן בתורת עדות ל"ח שעשה קנוני' משום ממון להעיד שקר. משא"כ במלוה שאומר על שטר שבידו שהוא פרוע שאינו אומר כן בתורת עדות רק שיהי' נאמן מטעם הודאת בע"ד. בזה היכא דהוא חב לאחרים ל"מ הודאתו. וחיישינן לקנוני'. ובחנם דחק עצמו הסמ"ע ס"ק ח' לחלק דכאן כיון דליכא ריעותא לפנינו עי"ש. ולפמ"ש היא נכון. ושמחתי מאוד כי מצאתי דברי מבוארים בש"מ ב"ב בסוגי' עי"ש דיש להעמיס דברי בדבריו בעזה"י [עוד ראיתי שם שהקשה להשיטות הסוברים דמשו"ה ל"א בנוגע תחילתו בפסלות כיון דהוא בע"ד. והקשה דהא לגבי ממונא שם עד עליו מהא דאמרי' פלוני רבע שורי, ולפמ"ש ל"ק דנוגע ה"ל כאלו מעיד על עצמו ואין שם עד עליו. משא"כ התם הוא אומר כן לחובתו. ומה שנוגע לחובתו נאמן משום הודאת בע"ד רק דנפ"מ לעשות דין בממונו ע"ז אמרי' דעל ממונו שם עד עליו כנ"ל: