משכן העדות רי

שער ז' בענין נוגע פסול לעדות בעזה"י בסי' ל"ז. יבואר מאיזה טעם נוגע פסול להעיד:

פרק א' הסמ"ע והש"ך ס"ק א' הביאו דברי הע"ש דכתב הא דנוגע פסול לעדות לאו מטעם דחשיד לשקר אלא דהוה כמו קרוב. ודחו דבריו. ולקמן בעזה"י אכתוב טעמא וסברתו. וכעת אכתוב לישב קו' שמקשי' עליו. הנה הנוב"י בסי' כ"ז באהע"ז הקשה עליו לדבריו יהי' הקו' במ"ע מלוה ולוה יצילו כקו' הגמ' במכות ד' ו'. דבשלמא שם מתרץ הגמ' שפיר במקיימי הדבר הכתוב מדבר דעל עצמו אינו בגדר עדות. אבל לגבי ממונו כיון דהוא בגדר עד כמו שכתב הראב"ד בסנהדרין ד' י' דמשו"ה בפלוני רבע שורי אמרי' עדות שבטלה מקצתה. משום דהוא בגדר עד רק דהוא פסול. וא"כ הקו' במ"ע יצילו. מזה מוכח דהטעם בנוגע היא משום דחשיד למשקר א"כ אין זה עדות שבטלה מקצתה בשלמא בנמצא קו"פ. דבזה אפי' אם ידעינן דהמעשה היא אמת אפ"ה הוא פסול לעדות. א"כ ה"ל בטילת העדות. אבל גבי נוגע כיון דהוא אומר באמת אזי הוה עד כשר עיש"ה:

ומתחילה אשוב על דבריו. דאפי' א"א הטעם משום דחשוד למשקר אפ"ה קשה מלוה ולוה יצילו. כמו שהארכתי לעיל בסי' ל"ו ובסי' ל"ד. דהא גבי רשע דחמס. ובפסול דרבנן אמרי' ג"כ נמצא קו"פ עדותן בטלה. ובפסול דרבנן לכ"ע בעינן רשע דחמס דאינו פסול רק מחשד דיעיד שקר. וגם לר' יוסי מבואר בסנהדרין כ"ז דלא נפסל רק היכא דחשוד לעדות שקר. ומשו"ה הוזם בד"מ כשר לדנ"פ. ואפ"ה אמרי' בנמצא קו"פ עדותן בטלה. וגם לפמ"ש תוס' בסנהדרין ד' ט' דהרוג יציל היא משום שונא. ועי' שם במרש"ל ובמרש"א. ובשונא ודאי פסולו היא רק משום דחשוד להעיד שקר. וא"כ אפי' אי אמרי' דנוגע הוא משום דחשוד למשקר עדיין הקו' במ"ע:

ובזה ניחא ג"כ הא דמקשי' ב"ב ד' מ"ג על קו' הגמ' ולסתלקי בי תרי הא ה"ל תחילתו בפסלות. ולמה לא תי' בפשיטות דהא בזה אין פסולו רק משום דחשוד למשקר. וכיון דסופו היא בכשרות ותו לא חשוד למשקר. וממילא דידעינן דהמעשה בעצמותו היא אמת ממילא דלא הי' פסול אף מתחילה ועי"ש בש"מ. ויש להעמיס זה בדבריו. אמנם התוס' וכל הראשונים לא תי' כן די"ל דהיא מטעם זה דהא גם ברשע דחמס. וכן בפסול דרבנן פסול ג"כ תחילתו בפסלות כנ"ל בסי' ל"ד. ובזה אין פסולו רק משום דחשיד למשקר. לזה צריכים לתי' אחר על קו' זו:

ובעיקר הקו' שהקשה הנוב"י אשתמיט מיני' דברי הר"ן בסנהדרין ד' י' ד"ה מהו דתימא. דלאחר שהביא דברי הראב"ד הנ"ל כתב וז"ל ואמרי' נמי בפ"ק דגיטין עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוין לך נאמן על השחרור ואינו נאמן על הנכסים דפ"ד ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. שמה שמעיד על מתנות הנכסים אינו נקרא עדות דאע"ג אדם קרוב אצל ממונו ל"א היינו לעשות דין בממונו וכו' ולפיכך זה העדות אינו כמעיד לעצמו אלא כמעיד על, קרובו. ועדותו בטלה לגמרי. אבל אם יאמר אני מעיד שנכסים אלו שלי או שאינם שלי זה ודאי מעיד אצל עצמו ול"ש בו עדות כלל ואמרי' פ"ד עיש"ה. ולפ"ז י"ל דד' הראב"ד היא ממש כדברי הע"ש דאם נימא דנוגע לא פסול רק משום דחשיד למשקר. ומשו"ה לחובתו נאמן הא התם גבי רבע שורי הא בזה אינו מעיד על עצמו כלל רק על ממונו. וע"ז אינו רק מחמת נוגע. וכיון שהוא מעיד על השור לחובתו אמאי לא יהי' עד כשר. כיון דהוא מעיד לחובתו. מזה מוכח דנוגע בלא הטעם דחשיד למשקר הוא ג"כ פסול משום דהוא קרוב. ומשו"ה אינו מעיד אף לחובתו. ומ"מ ל"ק מלוה ולוה יצילו. דבזה ודאי הוא מעיד על עצמו ואינו בגדר עד כלל כתי' הגמ' ממקיימי הדבר הכתוב מדבר. וברור היא דהנוב"י לא ראה דברי הר"ן שכתבתי:

ובזה י"ל קו' הש"ך ס"ק ל"ב שהקשה על תוס' ושאר הראשונים דמקשי' קו' זו דה"ל תחילתו בפסלות על קו' הגמ' דבני עיר שנגנב להם ס"ת. ופריך הגמ' ולסתלקי בי תרי. ולמה לא מקשי' אהא דשותפין מעידים זה לזה דתי' הגמ' דכתב לי' דלפמ"ש ניחא. דהא הראב"ד תי' באמת דמשו"ה לא בעינן בזה תחילתו בפסלות משום דהוא בעל דבר ואינו בגדר עד. והש"מ כתב שם על קו' הגמ' על הך דשותפי' דפריך נוגעים בעדותם הם דהיא לאו דוקא דהכא בעלי דברים הם ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות עי"ש. ולפ"ז י"ל דבזה לא הי' קשה להו הא הוה תחילתו בפסלות דע"ז ודאי י"ל כתי' הגמ' במכות הנ"ל במקיימי הדבר הכתוב מדבר. וא"כ גם בזה דילפינן דבעינן תחילתו וסופו בכשרות היא דוקא היכא דהוא עד מתחילה. משא"כ הבע"ד אין עליו שם עד כלל. ומשעה שנעשה עד הוא כשר. משא"כ על הא דבני עיר שנגנב להם ס"ת בזה ל"ל דהוא מעיד על עצמו דהא הס"ת אינו שלו והיא של הקדש. רק דהוא נוגע. ובזה אינו כבע"ד. רק דשם פסול עליו מתחילה. ומקשי' שפיר הא ה"ל תחילתו בפסלות ותי' דבפסול ממון ל"א זה. או כתי' הרמב"ן:

ועי' בש"מ דפי' קו' הגמ' וכי מסלק נפשי' מי מסתלק דלא כפי' רשב"ם. דהיא משום קנוניא רק דע"כ מוכח דהסילוק דאח"כ ודאי ל"מ משום דמתחילה הי' פסול. ולפמ"ש באמת קשה מאי פריך הגמ' דילמא בזה ל"מ משום דה"ל תחילתו בפסלות. משא"כ לעיל בשותפים. דהם בע"ד. ואפשר לומר דבאמת זה היא תי' הגמ' שאני ס"ת דלשמיעה. והוא דבס"ד דגמ' הי' ס"ל דהא איירי בכל ענין ומשמע אף דס"ת הי' שלהם ממש. וכל אחד נתן מעות לקנות בעדו ס"ת שיהי' מוקדש לכך. ואם רוצה ליסע לעיר אחרת צריכים ליתן לו דמי חלקו. ובזה פריך הגמ' שפיר הא הם בעלי דברים ומעידים ג"כ על עצמם. וע"ז תי' הגמ' שפיר שאני ס"ת דלשמיעה היא עשוי'. וסתמא היא מוקדש לכך רק דהם נוגעים לא מהני הסילוק לאח"כ משום תחילתו בפסלות רק באמת קימ"ל דגם בנוגע ל"א תחילתו בפסלות:

ובעיקר הדבר אם נוגע פסול אף לחובתו משום דה"ל קרוב או אם נימא דלחובתו נאמן נראה לי דזה תלי' בשני התירוצים ברש"י בסנהדרין ד' י' על הא דפלוני רבע שורי דאמרי' אדם קרוב אצל ממונו לא אמרי' ופי' רש"י דגם השור נהרג. והקשה הא דאמרי' נרבע ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט. ותי' ב' תירוצים תי' אחד התם דלא הי' אחר עמו ועוד דדוקא אם מעיד על הרובע מי הוא בזה נאמן על השור מטעם מיגו משא"כ התם דלא מעיד על הרובע ול"ש מיגו עיש"ה ואם נימא דהתם הטעם משום שלא הי' אחר עמו משמע דאם הי' אחר עמו הי' נאמן על השור אף בלא מיגו. וצ"ל הטעם כיון דבזה לא מעיד על עצמו כלום רק על ממונו. ובזה לחוב נאמן דהא בזה אין פסולו רק מחמת נגיעה דחשיד למשקר וזה ל"ש היכא דמעיד לחובתו. משא"כ אם נימא הטעם משום מיגו דבל"ז אינו נאמן אף אם אחר הוא עמו יהי' קשה אמאי הא הוא לחובתו יהי' נאמן לגמרי. וצ"ל דמ"מ אף לחובתו הוא פסול כמו קרוב. ומשו"ה אינו נאמן רק מחמת מיגו. והנה אנן קימ"ל דדוקא מחמת מיגו נאמן כמבואר ברמב"ם בפי"ב מהל' עדות ממילא מוכח בזה כהעיר שושן. דאף לחובתו פסול משום קורבא. ועל קו' הש"ך מהא דפריך הגמ' וכיון דאסהיד לי' דלוי היא י"ל כמ"ש האחרונים דבזה כיון דאמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים. ולא מצי אח"כ להוציא מלוי ממילא חשיב סילוק ומהני. ועי' באו"ת ובקצוה"ח ס"ק ט'. ולקמן אכתוב עוד מזה בעזה"י:

ובזה נ"ל לישב באמת קו' הראשונים דמקשי' הא ה"ל תחילתו בפסלות. דהא הרמב"ן תי' על קו' זו דלא אזלינן בתר הממון רק למי שמעיד עליו. ולאחר שסילק עצמו למה שהוא מעיד עכשיו מעולם היה פסול. ואף דלממון זה היה נוגע אפ"ה לא אזלינן בתר הממון עי"ש. והנהו דלא תי' כן היא משום דהם ס"ל דאזלינן ג"כ בתר הממון. והנה באמת הקשה הש"ך לעיל בסי' ל"ד ס"ק כ"ח למאי צריך לסלק עצמו בל"ז נימא פלגינן דיבורא