משכן העדות רח

אחד שהוא במעמד הקידושין ג"כ קרובו שם. ובזה כיון דכל אחד בעצמותו הוא עד כשר. י"ל דהוא מכוון להעיד משום דלא ידע אם גם קרובו מכוין להעיד. דדוקא היכא דהוא בעצמותו עד פסול בזה מסתמא לא כוון להעיד כיון דאין תועלת בעדותו. משא"כ בזה דהוא בעצמותו עד כשר. וי"ל כיון דידע דגם קרובו הוא וע"י כונתו להעיד יבטל לא מכוין ג"כ להעיד. וזה היא חשש רחוק דלא יהי' ידעו זה מזה בשעת ראי' [ולפמ"ש האו"ת בס"ק י"א דדעת הסוברים כשיטת רש"י ורשב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל י"ל ממנ"פ אם ידעו זה מזה לא יתכוונו להעיד. ובאם לא ידעו זה מזה הא לא ידעו מפסולו ואינו פוסל כלל] מ"מ לשיטת רש"י ורשב"ם בודאי ראוי ונכון ליחד עדים בשעת קידושין. כיון דבקל יכוין הקרוב להעיד דלא ידע דקורבתו פוסל. גם דיש לחוש לעדים הקרובין להדדי. ולא יעלה על לבם שגם קרובו יכווין ג"כ להעיד. אם לא דנימא כמ"ש הקצוה"ח וכמ"ש כיון דהא יכול לומר לשחוק נתכוונתי ידעינן דהיא לשם קידושין גמורים. ה"ל כאלו הזמין עדים כשירים. אמנם דמכל הראשונים לא נראה כדברי הקצוה"ח:

פרק י"ב הכנה"ג מסופק באותן הפסולים מדרבנן אם גם הם מבטלים משום נמצא אחד מהם קו"פ. והאו"ת בס"ס... כתב דודאי גם בנפסל מדרבנן מבטל את הכשירים וזה מוכח מדברי הריטב"א סוף פ' האיש מקדש דכתב דנוטל שכר להעיד אינו מבטל משום קו"פ כיון דאין פסולו אלא משום קנס משמע דדוקא כיון דלא נפסל רק משום קנס אינו פוסל אבל שאר פסולי עדות מדרבנן מבטלין עי"ש. ולענ"ד י"ל דעיקר טעמו דכנה"ג דפסול דרבנן אינו מבטל. היא כיון דקימ"ל דבעבר על איסור דרבנן לא נפסל אלא ברשע דחמס דוקא והיא דדוקא היכא דעובר משום חימוד ממון בזה הוא פסול לעדות משום דחשדינן לי' שכמו כן יעיד עדות שקר בשביל ממון. משא"כ באינו רשע דחמס לא נפסל. ולפ"ז בעבר על איסור דרבנן עיקר פסולו היא רק משום דחשדינן לי' דיעיד שקר. משא"כ אי הוה ידעינן דמעיד באמת לא הי' פסול לעדות כלל. ולפ"ז היכא דאיכא עדים כשירים המעידים עמו ידעינן דהוא מעיד באמת ע"פ עדות הכשירים. ממילא לא הוה עליו שם פסול דבאם הוא באמת גם עדותו היא עדות גמור. ועוד דהא רשע דחמס עיקר פסולו היא משום דיעיד עדות שקר בשכר. והוה כנוגע והא נוגע אינו מבטל משום נמצא קו"פ כמבואר במ"ל וממילא דגם הוא לא יבטל עדות הכשירים. ובזה נדחה ראי' האו"ת די"ל דדוקא בנוטל שכר להעיד דבזה אין פסולו מחמת דיעיד שקר כיון דע"כ איירי דנותן לו שכר בין אם יעיד לזכותו או לחובתו כמ"ש האחרונים דאל"כ הוא נפסל מדאו' משום נוגע וע"כ איירי באופן דליכא שום נגיעה. רק דפסולו היא משום קנס, ואף דהוא מעיד באמת אפ"ה קנסו אותו. ולזה הי' ס"ד דיבטל ואפ"ה כתב הריטב"א דאינו מבטל כיון דעיקר פסולו היא רק משום קנס. משא"כ בכל פסולי דרבנן דפסולייהו היא רק מחשש דיעידו עדות שקר בשכר בזה י"ל דאינו פוסל כיון דהיכא דאיכא כשירים ידעינן דהיא עדות אמת. ואף הפסול נאמן בעדות זה. ולפמ"ש דהיכא דאיכא עדים מבלעדי העד הנוטל שכר. והעד הג' נוטל שכר י"ל דבזה ליכא שום איסור. כיון דאינו מחויב לילך להעיד כיון דמבלעדו איכא ג"כ עדים ואינו בחיוב קרבן שבועת העדות ולא הוה רק כפירת דברים ול"ש בזה מה אני בחנם דהא בזה ליכא שום חיוב עליו לילך להעיד. וא"כ הא דכתב הריטב"א דאינו מבטל משום דכל עיקר פסולו אינו אלא משום קנס. ולא כתב בל"ז כיון דאיכא עדים כשירים המעידים יהי' מהני בלא עדותו ואז אין עליו החיוב דאם לא יגיד וליכא בזה שום איסור וכתבתי די"ל דאיירי היכא דליכא רק עד אחד עמו דבא להשמעינן דאינו מבטל ועדות עד השני קם לשבועה. ולפ"ז י"ל דבאופן זה בנפסל מדרבנן מבטל כיון דבזה לא ידעינן אם המעשה היא אמת כמ"ש בפ"א. ולזה כתב דדוקא לענין נוטל שכר להעיד דאינו אלא משום קנס אינו מבטל. אמנם דגם בע"א לענין שבועה י"ל דלא נפסל עדותו דעד השני לענין שבועה דכיון דאין פסולו אלא מחשד דיעיד שקר. הוה נוגע ואינו מבטל משום קו"פ:

ויש להביא קצת ראי' מדברי הירושלמי בר"פ זה בורר בהא דאמרי' שם בגמ' דפליגי באם צריך לברר אם לא. דכתב הירושלמי דאיירי דמעיד על העדים שהם פסולים. וכבר הכריזו עליהם דהם פסולי עדות. ועמד המפרש בזה מה דחקו להירושלמי להעמיד זה בבא לפוסלן בפסולי דרבנן ואיירי דמעיד שהי' הכרזה. ואמאי לא מוקי דפוסל אותם באיסור דאו' שיהי' פסולים אף בלא הכרזה. אבל לדברי הכנה"ג י"ל דהי' קשה לו אמאי לא יחשב נוגע בעדות דאם גם דאיכא כת אחרת שידעו ג"כ בעדות זה דילמא כת השני יהי' כונתם להעיד עם הראשונה ויתבטל גם עדותן משום נמצא קו"פ. והי' דוחק להעמיד דאיירי דלא ראו זא"ז [או לשיטת הרי"ף דאיירי דלא ידעו מפסולם דאמאי לא יחשב לנוגע דדילמא אחד מהם ידע מפסולו. ואם גם די"ל דא"כ הא יהי' שני עדים בלא עדותו וי"ל] אבל אי איירי בפסולי עדות דרבנן הא בזה לא נתבטל עדותן אף אם יהי' ידעו. ועימש"ל בשער א' בפ':

אמנם דאם נימא כן יהי' קשה לרבא דס"ל דבעי' רשע דחמס דוקא ולרבא עיקר פסולם היא רק מחשד דיעיד בשקר ויותר מזה לר' יוסי דס"ל דהוזם בד"מ כשר לעדות נפשות. וא"כ לר"י בודאי עיקר פסולו היא רק מחמת דהם חשודים להעיד שקר ואמאי נימא לר"י הדין דנמצא קו"פ. כיון דכל הפסול היא מחשד שיעיד שקר והוא בכלל נוגע ולא יבטל אע"כ דזה אינו. ומה"ת לחלק בין פסולי עדות דרבנן שהם כמו לר"י בפסולי עדות דאו'. וזה דוחק לומר כיון דזה הי' ביד חז"ל לתקן על האופן היותר טוב לתיקון העולם. ולכן בזה לא תקנו רק שלא יהי' נאמנים להוציא ממון בעדותן. אבל לא לבטל עדות הכשירים כיון דבזה ליכא שום חשש בעדות הכשירים בודאי הם מעידים באמת. ובזה הוא תיקון העולם שלא לבטל את עדות הכשירים:

פרק י"ג נוגע אינו מבטל עדות שאר העדים משום נמצא קו"פ כמבואר במ"ל בפ'... מהל"ע. ולכאורה י"ל בטעם הדבר כיון דעיקר פסולו של נוגע היא רק מחמת דחשדינן לי' דיעיד שקר משא"כ אי הוה ידעינן דמעיד באמת הוה כשר להעיד. וכיון דבזה ידעינן דהמעשה הוא אמת ע"פ העדים הכשירים וידעינן דגם הנוגע הוא מעיד באמת. וממילא דאינו מבטל עדות שאר העדים. אלא דזה אינו דהא גם ברשע דחמס ולר' יוסי דעיקר פסולו הוא רק מחמת דחשיד להעיד שקר ואפ"ה מבטל וכנ"ל בפ"א. גם י"ל בהי' שני עדים ואחד מהם נוגע בזה לא ידעינן אם המעשה היא אמת ונתבטל עדות הכשר על ידו ואינו מחייב אף שבועה. וכיון דבשנים נתבטל עדות דעד השני אף לענין שבועה כ"כ בשלשה ואחד מהם נוגע מבטל את עדות שאר העדים משום נמצא קו"פ מההקש דשלשה לשנים. אלא הטעם דנוגע אינו מבטל משום דנוגע ה"ל כבע"ד ואינו בגדר עד (והוא) ממקיימי הדבר ולכן אינו מבטל. ולפ"ז לשיטת הראב"ד דס"ל דנוגע הוא כקרוב ולא כבע"ד ממילא די"ל דגם נוגע מבטל. והנוב"י הקשה ע"ז מקו' הגמ' הרוג יציל אמאי לא פריך הגמ' מלוה ולוה יצילו דבזה ל"ש תי' הגמ' ממקיימי הדבר כיון דלגבי ממון לא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ולא הוה כבע"ד רק שם עד עליו. אמנם כבר כתבתי דאשתמיט מיני' דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין ד' י' דכתב דהא דאמרי' שם אדם קרוב אצל ממונו לא אמרי'. ופי' הראב"ד דכל העדות נתבטל משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ היא דוקא לעשות דין בממונו דע"ז לא הוה כבע"ד רק הוה כקרוב. משא"כ אם אומר נכסי' אלו שלי או אינם שלי בזה ה"ל כבע"ד ממש. ומשו"ה אמרי' בגיטין בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי פ"ד עי"ש:

ויש לעיין לסברת הראב"ד דלעשות דין על ממונו לא ה"ל כבע"ד ממילא באם מעיד על עבדו שהרג את הנפש עם