משכן העדות קצב

הכא כיון שעיקר העדות היא בדנ"פ אעפ"י שיוצאין ממנה ד"מ כשם שבטל העדות לדנ"פ כך היא בטל לענין ד"מ היוצאין ממנה עכ"ל ולפמ"ש יהי' עדיין הקו' במ"ע על תי' אביי ואידך אמוראי דאיירי דהעידו דהתרו בהו סתם. וזה העידו בפני ב"ד של ג'. ולר"מ לא חיישינן ללעז כיון דס"ל דעל התראה סתם ליכא מיתה ולפ"ז הא בעדות זה ליכא נפשות כלל דהא על התראה סתם ליכא חיוב מיתה כלל לר"מ. וגם לא העיד רק בפני ב"ד של שלשה. וממילא דלא העידו כלל לענין מיתה. כיון דלענין מיתה לא מהני עדות בפני ב"ד של ג'. ועיקר עדותן לא הי' רק לאסרה עליו ולהפסיד לה הכתובה. ובזה הקו' במ"ע כיון דבד"מ לא בעינן דו"ח. אמאי יתבטל עדותן משום שלא כוונו דבריהם בדו"ח בשלמא אי אמרי' דקבלת עידי הבעל הי' בפני ב"ד של כ"ג כיון דלא ידענו האיך יפול הדבר בזה י"ל כיון דקבלת עדות הי' בפני ב"ד של כ"ג משום דביאתם לב"ד הי' משום דינ"פ אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה. משא"כ אי אמרי' דלא הי' בפני ב"ד של כ"ג כלל קשה בזה הא לא העידו כלל לענין נפשות כיון דלא העידו בפני ב"ד של כ"ג. ויותר מזה לתי' ר"פ דלא התרו בהו כלל ובאשה חבירה דר"מ סבר דאשה חבירה צריכה התראה. דבזה כיון דלא הי' התראה כלל אז לר"מ דמצריך גם באשה חבירה התראה לא העידו לנפשות כלל. ובזה הקו' במ"ע הא לא הי' עדותו רק לממון ולאשרה. ולזה מהני עדותן אף אם לא כוונו עדותן בדו"ח:

ונראה לענ"ד לישב דברי הרמב"ן בטוב טעם ודעת. דהנה בהא דכתב הרמב"ן דלא כוונו עדותן בדו"ח. י"ל בשני אופנים. או דהי' הכחשה גמורה בין העדים בדו"ח. או די"ל דהי' אומרים לא ידענו על החקירות דבזה נתבטל ג"כ עדותן היכא דבעי' דו"ח והחקירות היא משום עדות שאי אתה יכול להזימה. ואיני יודע פוסל כמבואר בר"פ הי' בודקים. והנה לפי האמת קימ"ל דגם בד"מ דלא בעי' דו"ח מ"מ אם הוכחשו ממש בחקירות עדותן בטלה. דדוקא אם לא בדקו אותם כלל בחקירות או דבדקו אותם והי' אומרים לא ידענו בחקירות לא נתבטל עדותן. משא"כ היכא דהוכחשו ממש בחקירות בזה נתבטל עדותן גם בד"מ כמבואר בסי' ל' ובש"ך ס"ק... דלא כהראב"ן. ולפ"ז יהי' קשה על הא דתמהו על שיטת ר"ת דאיירי דלא כוונו דבריהם בדו"ח. הא לענין לאוסרה לא בעינן דו"ח. הא י"ל לשיטת ר"ת איירי בהכחשה גמורה דהכחישו זא"ז ממש בדו"ח. וזה פוסל גם בד"מ. וממילא דנתבטל עדותן לגמרי:

ולישב את זה אקדים דבר אחד. דלאביי ולאידך אמוראי בהא דחיישינן ללעז שיבאו עדים אחרים ע"כ הא דחיישינן לעדים אחרים היא שהעדים אחרים הי' להם צירוף עם אותן עדי' בשעת ראי' דבשעת מעשה ראו זא"ז. משא"כ שיהי' חשש שיבואו עדים אחרים שלא ידעו הני עדים מהם דלא ראו אותם בשעת העדות ולא הכירו בהם את זה ס"ל דלא חיישינן. וע"כ צ"ל כן דהא הטעם דלא חיישינן דילמא יבואו עדים אחרים שהי' התראה ממש לכל התירוצים היא. דאם הי' התראה ממש אז הי' אותן העדים יודעים מזה. והא תינח אם לא חיישינן לעדים אחרים שלא הי' יודעים מהם אותם העדים. משא"כ אם ניחוש לעדים אחרים שלא הכירו בהם אותן העדים שהעידו עתה בזה יהי' קשה אמאי לא ניחוש דילמא העדים אחרים התרו בהו ממש רק הם לא ידעו מזה כיון דלא ראו אותם אע"כ דלזה ל"ח שיהי' עדים שלא הכירו בהם בשעת מעשה. ועוד ראי' לזה מתי' רבינא דאיירי דנמצא ביניהם קו"פ. ור"מ דס"ל בג' כר"י דקו"פ מבטל אף אם לא כוונו להעיד. והנה לר"י דס"ל דקו"פ פוסל אף אם לא כוון להעיד היא דוקא היכא דראו זא"ז בשעת מעשה דאז הי' להם צירוף וחשיב עדות אחת. משא"כ אם לא ראו זא"ז בשעת ראית העדות בזה ודאי גם לר"י אין הקו"פ פוסל. בפרט בנ"ד דעדות מיוחדת פסול והוה שני עדות דהא ר"י לא פליג על המתני' דמכות ד' ו' ע"ב בזמן שאין רואין זא"ז הוה שתי עדות. וזה ברור. ולפ"ז יהי' קשה אמאי לא ניחוש לכת אחרת שיבואו אח"כ להעיד ויאמרו דלא ראו. ולא ידעו בשעת הראי' כלל מהקו"פ דאז אינו פוסל ויתקיים העדות בהכת אחרת שיבואו אח"כ. וממילא דיבוא לידי נפשות גם לר"מ וניבעי' כ"ג משום לעז. אע"כ דלזה לא חיישינן לדילמא יבואו עדים אחרים שלא ראו זא"ז בשעת מעשה דזה היא דבר רחוק. ומסתמא ידעו זה מזה. ולכן לר"מ בג' דאף אם יבואו כת אחרת הא גם עדותן יהי' נתבטל משום נמצא קו"פ דפוסל כל העדים:

ובזה הי' נ"ל לישב דברי המרש"ל בתוס' ד"ה בפלוגתא דב"ז דכתב בפי' דברי התוס' במ"ש א"נ איירי דיש לבעל שני כיתי עדים המכחישין זא"ז בבדיקות תו ליכא למיחש לר"מ לעדים אחרים דאפי' יבואו יהי' מוכחשים מאלו בבדיקות וכו' עכ"ל ופי' המרש"ל דאיירי דאותן העדים לא התרו בהם כלל דאל"כ קשה הא לרבנן נתקיים עדותן. ול"ל דאיירי דהי' הכחשה גמורה מעידי האב דבזה לא חיישינן לעדים אחרים שיהי' ג"כ מוכחשים מעידי האב. ולזה כתב דאיירי דעדים האלו לא התרו כלל רק לרבנן חיישינן דיבואו עדים אחרים ויעידו דהי' התראה גמורה. ולר"מ לא חיישינן לעדים אחרים כיון דיהי' מוכחשים בבדיקות. ותמה המרש"א עליו הא לכולי אמוראי לא חיישינן לעדים אחרים דיעידו יותר מהראשונים. ולפמ"ש י"ל דהמרש"ל ס"ל הא דכתבו תוס' דהבעל הביא שני כיתי עדים שהוכחשו זא"ז בבדיקות. ולמה לא כתבו בפשיטות דהבעל הביא ד' עדים. ומהם הכחישו שנים מול שנים בבדיקות. מזה נראה דאיירי דהי' שני כיתי עדים דלא הי' להם צירוף בשעת ראי' כלל דלא ראו זא"ז וכמו דדייק הירושלמי במתני' דשבועת עדות הבאתי' בש"א פ"ג. עי"ש והטעם י"ל דהוצרכו התוס' לזה דהי' שני כיתי עדים דבאם הי' כת אחת אשר הי' להם צירוף בשעת ראי' וכעת הי' להם ג"כ צירוף בשעת הגדה כיון דבאו בבת אחת. בזה יהי' קשה לר"מ אמאי לא חיישינן לכת אחרת. ואי דאותן הכת הבא אח"כ יהי' מוכחשים מאחת מהשני הכיתות. זה אינו דודאי אם שני כיתי עדות מכחישין זא"ז. ובאחת מהשני הכיתות נמצא אחד מהם קו"פ. דודאי מתקיים העדות דכת אחרת. דלא הוה עדות מוכחשת מכת זו כיון דעדות מכת זו נתבטל מחמת הקו"פ. ולפ"ז אם נימא דהעדות דהביא הבעל הם כת אחת שראו זא"ז בשעת מעשה וא"כ ממילא דעכשיו כיון דשנים מהם הם פסולין בודאי דנתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. ממילא דמתקיים העדות דכת אחרת הבאים אח"כ דל"ל דהם מוכחשין מכת זו דהא כל העדות הראשונים נתבטל משום נמצא קו"פ. וממילא דלא חשיבי מוכחשים כלל. ולזה הוצרכו התוס' להא דבאו שתי כיתי עדים והי' מכחישין זא"ז בבדיקות. דבזה לא נתבטל עדותן משום קו"פ כיון דלא הי' להם צירוף כלל בשעת הראי' וממילא דהכת שיבואו אח"כ יהי' מוכחשים מאחת מאלו הכיתות. ולפ"ז כתב המרש"ל שפיר דחיישינן שיבואו כת אחרת שהתרו בהם. ואף דלכולי אמוראי ל"ח לכת אחרת שיעידו יותר מהראשונים היינו משום דמסתמא אמרי' דהי' רואין אותם. ומסתמא הי' יודעים מהם אם הי' התראה ממש. אבל לתי' רבינא כיון דחזינן דהבעל הביא שתי כיתי עדים דלא הי' יודעים זה מזה שפיר יש לחוש דילמא הי' עוד כת דלא הי' יודעין זה מזה. ועימש"ל עוד בישוב דברי המרש"ל:

ולפ"ז יש להקשות לשיטת ר"ת דאיירי דהעדים הכחישו זא"ז בדו"ח וטעמא דרבנן דחיישינן ללעז שיבואו עדים אחרים ויעידו ג"כ על המעשה ולא הכחישו זא"ז בדו"ח. כיון דלזה ל"ח שיבואו עדים אחרים שלא הי' להם צירוף בשעת ראי'. וכיון דהעדים אחרים הי' להם צירוף בשעת ראי' עם כת זו, ממילא אף אם יבואו כת אחרת ויעידו כאחד מכת זו מ"מ הא גם אם הי' ג' עדים ואחד הכחיש לשנים בדו"ח נתבטל ג"כ כל העדות כמבואר לקמן במתני' דהי' בודקים. וא"כ גם עדות דכת הב' יהי' בטל ג"כ מכח הכחשה דכת זו בדו"ח. ואם גם דהאחרונים החליטו דהא דנתבטל כל העדות בהוכחשו זא"ז בדו"ח היא דוקא אם העידו תוכ"ד. משא"כ אם העידו לאחכ"ד לא חשיב עדות אחת. ומתקיים העדות ע"פ אותן השנים דמכחשי להג' כמבואר בנתיבות בסי' ל' ס"ק ב'. ולפ"ז באותן הכת שיבואו אח"כ. כיון דודאי