משכן העדות קפט

נאמן בעדות אשה. ותמהו ע"ז הא כתב הסמ"ע דבהכחשה בחקירות נתבטל עדותן לגמרי אף לענין שבועה. דלפמ"ש י"ל דשם איירי דמעידים לאחכ"ד. ובזה לא נתבטל עדותן מחמת דה"ל אין הפסול ידוע דיכול להיות דהראשון הוא הכשר. ולא נתבטל העדות מחמת השני. כיון דגם השני הי' אז כשר. ושם בהעידו לאחכ"ד הם כשתי כיתי עדים. דהא אין צריכים זה לזה כיון דבעדות אשה גם ע"א נאמן ול"ש בזה עדות שבטלה זה בטלה כולה כיון דנאמן ותנשא לא נתבטל עדותו כלל ועמש"ל בשער:

ולפ"ז אם הי' שלשה עדים והי' מעידים לאחכ"ד ועד האחרון מכחיש לשנים בזה מתקיים העדות השנים הראשונים כיון דבשעה שהעידו העדים הראשונים עדיין לא הי' נפסל העד הג' ג"כ. והא דהכחשה בחקירות פוסל אף לאחכ"ד היא אם העד המוכחש העיד תחילה דנעשה פסול [ואדבר עוד מזה דהא באמת מבואר בתוס' דהיכא דמכחישין זא"ז לא אמרי' נמצא אחד מהם קו"פ כלל. והנה בירושלמי דיבמות ונזיר בהא דפליגו ב"ש וב"ה קאמרי' לא נחלקו רק בכלל. אבל בפורט ד"ה דיש בכלל חמש שתים. זה אומר שתים וזה אומר חמש חשיב כלל. זה אומר חדא תרתי תלת חשיב פרט עי"ש. וזה מסברא דפרט עדיף מכלל כיון דעל שנים ליכא הכחשה ביניהם כלל. דכת זו אומרת דהי' אומר אחת ושתים. וכן הכת השני' שמעידים על חמש אומרי' ג"כ דהי' אומרים אחת ושתים. רק דמוסיפין. ולכן בזה אמרי' דנתקיים העדות עכ"פ על הא דליכא הכחשה. אמנם בירושלמי דסנהדרין הגי' להיפך. דפליגו רק בכלל. אבל בפרט לכ"ע נחלקה עדותן עי"ש. והתוס' בנזיר תפסו לעיקר כגי' זו. ועי' בקרבן העדה. דמאיזה סברא יהי' נחלקה עדותן בפרט. יותר מבכלל. ולזה נראה לענ"ד דאפשר לומר דהא בירושלמי מבואר דב"ש וב"ה פליגו בשתי כיתי עדים דוקא אבל בכת אחת גם לב"ה נחלקה עדותן וע"כ משום דגם ב"ה ס"ל דאחד מהם הוא פסול בודאי. ולפ"ז קו' התוס' דמקשים לב"ש ודברי הירושלמי קשה לב"ה. ולפ"ז י"ל בתי' זה דהיכא דמוכחשים אהדדי לא אמרי' נמצא אחד מהם קו"פ וי"ל דזה הוא דוקא בכלל. דהא הכחשה היא בעיקר העדות דכת זו אומרת דהי' אומר שתים וכת זו אומרת דהי' אומר חמש. וכיון דמכחישין זא"ז בעיקר העדות לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. משא"כ במונה דהיא בפרט בזה בגוף העדות לא מכחישין זא"ז דלתרווייהו אמר אחת ושתים. רק דמכחישין זא"ז על דבר אחר שאינו מעיקר העדות המעידים בשוה בזה אמרי' לכ"ע נחלקה עדותן. דבזה הקו' במ"ע אף דכת אחת הם כשירים. מ"מ כיון דכת אחת הם פסולין נתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ ואין לומר כיון דמכחישין זא"ז לא אמרי' נמצא קו"פ דזה אינו רק אם מכחישין זא"ז בעיקר העדות והיא דוקא בכלל ולא במונה כן נראה לענ"ד בדברי הירושלמי. ולפ"ז י"ל דהא דכתבו התוס' דהיכא דמכחישין זא"ז לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה היא דוקא היכא דאיכא הכחשה בגוף הדבר כגון שם בכלל. ואף דבמעות ל"ש זה. מ"מ י"ל כמ"ש הר"ן בחידושיו דמנה של זה אינו כמנה של זה. משא"כ היכא דמכחישין זא"ז בחקירות. ובגוף העדות לא מכחישין זא"ז י"ל דנתבטל עדותן גם לתי' זה וצ"ע] ובשני כיתי עדים המכחישין זא"ז בחקירות והעידו לאחכ"ד בזה י"ל דמתקיים ג"כ גוף העדות. ואף אם שניהם כוונו להעיד כאשר הוא מסתם בכשירים כמ"ש הנתיבות מ"מ בזה לא נתבטל העדות מחמת נמצא אחד מהם קו"פ כיון דבזה אין הפסול ידוע כי דילמא הראשונים הם הכשירים. ועימש"ל בשער... על דברי המרש"א והמרש"ל בסוגי' דחוששין ללעז. ועדיין צ"ע בזה שכתבתי דאם הוא ספק אם נתבטל העדות משום קו"פ לא נתבטל העדות. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין עוד בזה:

ויען כי הארכתי בסוגי' דחוששין ללעז בענינים הללו. והוא שייך לשיטת הנ"ל ולזה אציג פה הפלפול אקוה שימצא המעיין דברים נכונים ראוים לאמרם בעזה"י:

פרק ז' בסוגי' דחוששין ללעז בסנהדרין מחולקים רש"י ור"ת שיטת רש"י דכולי סוגי' קאי להפסידה הכתובה דהבעל הביא עדים דזינתה להפסיד לה הכתובה. ולשיטת ר"ת דקאי לענין מאה כסף דהבעל הביא עדים שזינתה והוכחשו. או לא כוונו עדותן בדו"ח וצריך ליתן ק"כ כמבואר בתוס' שם ד"ה מוציא שם רע. ובתוס' בד"ה והביא האב עדים עי"ש. ובדברי התוס' מבואר. דבאם הביא הבעל עדים וחזר והביא האב עדים והכחישו לעידי הבעל. מחוייב הבעל ליתן ק"כ. דהא התוס' מפרשים הא דריב"ז דהוכחשו בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות. דלרבנן דפליגי על ריב"ז וס"ל דהכחשה בבדיקות אינו פוסל איירי דעידי האב הכחישו לעידי הבעל ומשו"ה צריך ליתן ק"כ. אמנם בחידושי הר"ן בסוגי' מבואר להיפך. דבהכחשה מעדים אחרים ליכא חיוב ק"כ דשתי כיתי עדים המכחישין זא"ז ה"ל תרי ותרי. ועדיין יאמר הבעל שעדיו הם אמתיים ואין לחייבו ק"כ אע"כ איירי כשהוכחשו מחמת עצמן ושלא ידעו לכוין עדותן. דבזה כיון דנתבטל עדותן נראה כמשקר ובזה צריך ליתן ק"כ עי"ש בחידושי הר"ן. וממילא דקו' התוס' על הא דהוכחשו בבדיקות על פי' הר"ת לשיטת הר"ן במ"ע:

עוד מחולקים רש"י ותוס' בהא דחוששין לכבודן של הראשונים דרש"י ס"ל דבדינא אחריתא ל"ש כבודן של הראשונים. ותוס' ד' ח' חולקין ע"ז וס"ל בדינא אחריתי שייך ג"כ כבודן של הראשונים. ולזה תמה המרש"א בתוס' ד"ה רבה אמר דפי' דאיכנף הבעל כ"ג לעידי הזמה הא בל"ז בעינן ג"כ משום כבודן של הראשונים דעידי הבעל. עוד הקשה המרש"א לרבה האיך יפרש הא דתבעו ממון בג'. הא בעינן כ"ג משום כבודן של הראשונים. ולזה יצא המרש"א לחלק דבי דינא אחריתי דהוא לנפשות שייך כבודן של הראשונים אף בדינא אחריתי. משא"כ היכא דאינו נוגע לנפשות רק לממון בזה ל"ש בדינא אחריתי כבודן של הראשונים. ובהזמה אף במקום דל"ש בזה נפשות כגון בהוזמו קודם גמר דין אפ"ה שייך כבודן של הראשונים. כיון דבשם הזמה איכא נפשות. ומשו"ה כתבו תוס' לקמן דאף קודם גמר דין איכא כבודן של הראשונים. מ"מ יש לאוקמי הא דתבעו ממון בג' בהביא האב עדים והכחישו לעידי הבעל. דבזה איכא דינא אחריתי ואינו נוגע לממון. והא דפי' התוס' דאכנף הבעל כ"ג היא באמת לאו דוקא עי"ש. במרש"א והדוחק מבואר. גם לשיטת הר"ן בר"ת קו' המרש"א במ"ע דהאיך מוקים בהא דתובעו ממון דל"ל דאיירי דהביא האב עדים להכחיש עידי הבעל דהא בזה ליכא ק"כ כלל. אמנם בחידושי הר"ן בד"ה דכ"ע כתב וז"ל ולשיטת ר"ת ז"ל נפרש כגון דאכנף לדיני נפשות שהי' אומר הבעל שיביא עדים שזינתה תחתיו ובאו העדים והעידו כן אלא שהכחישו זא"ז בחקירות ואיבדור ובא האב לפני הג' הנשארים שידונו לו דין ק"כ שיש לו על הבעל עכ"ל מבואר מזה ג"כ דלא כמרש"א. דהא בזה היא ג"כ בדינא אחריתי דמתחילה הי' הבעל תובע ועתה האב תובע ק"כ ואפ"ה שייך בדינא אחריתי כבודן של הראשונים. ובזה ליכא חיוב מיתה ג"כ. וממילא דל"ל בהא דתובעו ממון כפי' המרש"א דאיירי דהאב הביא עדים להכחיש עידי הבעל דהא גם בזה שייך כבודן של הראשונים ואם גם דיש לומר דדוקא היכא דהחיוב ממון דהיא הק"כ נמשך מהדין הראשון של הכ"ג בזה שייך כבודן של הראשונים גם בדינא אחריתא כיון דהחיוב דק"כ היא מכח שהכחישו העדים אצלם בדו"ח חשיב דין אחת דגם הם הי' יכולין אז לדין ע"ז דהבעל מחויב ליתן ק"כ. ולכן גם בזה איכא כבודן של הראשונים. משא"כ היכא דהחיוב דק"כ בא מכח דינא אחריתא כגון היכא דעידי הבעל כוונו עדותן. והאב הביא עדים להכחיש עידי הבעל. ובזה החיוב דק"כ היא מכח עידי האב והיא דינא אחריתי ובזה ל"ש כבודן של הראשונים ולפ"ז י"ל גם להר"ן הפי' בהא דתובעו ממון כמ"ש המרש"א אמנם דל"צ לזה. די"ל בפשיטות בהא דתובעו ממון לפי' הר"ן קאי על תביעת הבעל אם לא תבע מתחילה רק ממון ולא כניף