משכן העדות קפד

להעיד לב"ד. משא"כ בעדים הקרובין להדדי בזה ודאי יבואו כיון דסברו דהם עדים כשירים דכל אחד לא ידע שהעיד חבירו. אמנם לשיטת רש"י ורשב"ם קשה אמאי לא נקט קרובין כיון דבראי' לחודא נתבטל העדות. וצ"ל הא דנקט ב' אחין היא דבזה אחד מהאחין הוא אחד מהעדים כגון בשני אחין ואחד מן השוק ראה עמם העדות. ואז צריכים אחד מהאחים לעדות. וכמ"ש רש"י והר"ן דמה יעשו שני אחין ואחד מן השוק וכו'. ולפ"ז הרמב"ם דנקט בלשונו ב' אחין שהי' בכלל העם הרי דמבלעדי האחין ישנם ג"כ עדים הרבה. ובזה קשה אמאי נקט דוקא אחין ולא קרובין אבל א"א דשיטת הרמב"ם כתוס' והרא"ש ניחא:

ויש לעיין בהרמב"ם בפ' י"ב מהל' סנהדרין הל' ב' דז"ל ובין שהתרה בו אחד מן העדים. ובין שהתרה בו אחר בפני העדים אפי' אשה או עבד וכו' הרי זה נהרג עכ"ל. וזה מבואר בסוגי' דאם הקו"פ התרו בו ודאי מבטלין ועימש"ל בפ'... ולפ"ז אם נימא דגם עבד מבטל את העדים משום נמצא אחד מהם קו"פ יהי' קשה אי הרמב"ם ס"ל דבכל ענין נתבטל אף אם לא בא לב"ד אמאי לא יתבטל כל העדות משום נמצא אחד מהם קו"פ. כיון דהתרו בו. ויהי' ראי' דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש דהיכא דלא בא לב"ד אינו מבטל. וי"ל דהעבד לא בא לב"ד. אמנם אם נימא כמ"ש האחרונים. דעבד אינו מבטל משום קו"פ. כיון דאינו בגדר עדות ליכא ראי' ואדרבא קצת ראי' להיפך. מהא דנקט דוקא אשה ועבד ולא קרובין. די"ל דבקרובין נתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. וי"ל דמשו"ה לא נקט קרובין דמסתמא המתרה בו בא גם לב"ד דמסתמא היא כן:

ולפמ"ש בש"א פ"ג בהא דמבואר בשבועת העדות דאם הי' שתי כיתי עדים וכפרו שניהם הראשונה חייבת ופריך הגמ' הא הוה רק כפירת דברים, ותי' דאיירי דכת שני קרובין בנשותיהן. ונשותיהן גוססין. ומחולקים רש"י ור"ת דפי' רש"י היא דהעדים הם קרובין להדדי. ור"ת פי' דהם קרובין להתובע או להנתבע. ואמרתי דרש"י לשיטתו דס"ל כשיטת הרשב"ם דבראי' לחודא נפסל פי' שפיר דאיירי דהעדים הם קרובין להדדי ועל קו' המפרשים אמאי יתחייב העד הראשון מכת הראשונה הא הוה רק כפירת דברים כיון דאיכא עדיין שני עדים ע"א מכת הא' וע"א מכת הב' זה אינו דהא נתבטל העדות דכת הב' בראי' לחודא משום נמצא אחד מהם קו"פ. ולא נוכל לצרף אף אחד מהם. [והא דלא נתבטל גם עדות דכת הראשונה מחמת כת השני' משום נמצא קו"פ. הא מבואר שם בירושלמי דאיירי בשני כיתות עדים באופן דלא הי' להם צירוף] והוצרך לפרש דהעדים הם קרובין להדדי. ולא כפי' ר"ת דקאי על הבע"ד דהם קרובין להתובע או להנתבע. דא"כ לאיזה ענין הוצרך הגמ' להא דהי' העדים קרובין דמבואר דשניהם הי' קרובין. הא סגי באחד מכת השני הוא קרוב לבע"ד. ואי דא"כ אמאי יחייב העד, הראשון מכת הראשונה הא איכא שני עדים ע"א מכת השני' דא"א כיון דנתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ בראי' לחודא. ואף אם הקרוב לא יבוא לב"ד יתבטל ג"כ עדות דעד השני כיון דהם כת אחת. ולזה פי' רש"י דהעדים הם קרובין להדדי. והא דנקט ונשותיהם גוססין הא סגי' באחת להגדיל החידוש כמ"ש שם הריטב"א. משא"כ לשיטת הר"ת דס"ל בראי' לחודא לא נפסל רק אם בא לב"ד. ממילא ל"ל כפי' רש"י דהעדים הם קרובין להדדי. דא"כ הקו' במ"ע אמאי יתחייב העד הראשון מכת הראשונה הא איכא מבלעדו עוד שני עדים עד השני וע"א מכת השני כיון דעדיין לא נתבטל עדותן דכת השני ג"כ כיון דעדיין לא בא לב"ד. ולכן פי' דהם קרובין לבע"ד. והוצרכו להא דשניהם הם קרובין דאם אחד מהם הוא קרוב אז העד השני ראוי להצטרף עם ע"א מכת הראשונה ויהי' קשה אמאי יהי' העד הראשון חייב והוא נכון. ולפ"ז הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' י"א דכתב ג"כ כפי' ר"ת וז"ל היתה הכת השני' קרובין להתובע או לנתבע בנשותיהם ממילא כיון דהרמב"ם נקט כפי' ר"ת ע"כ דס"ל דראי' לחודא אינו פוסל כשיטת התוס' והרא"ש. ועי' בכנה"ג אות... דהביא בשם הרבה מחברים דס"ל ג"כ דשיטת הרמב"ם כתוס' והרא"ש:

גם לפמ"ש האו"ת בס"ס ל"ו על הא דכתב הרמ"א על דברי המחבר כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד הוא דהיכא דלא הכיר בפסולו לכ"ע אינו פוסל אא"כ העיד עמו בב"ד. דלשיטת התוס' והרא"ש בלא"ה אינו פוסל אא"כ העיד עמו בב"ד. ואותן דחולקים וס"ל דראי' לחודא פוסל ס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל דעיקר הטעם דחולקים על הרי"ף היא מכח הקו' דמה יעשו שני אחין דקשה לא יעידו. וצ"ל דלא ידעו זה מזה. ומוכח דלא כהרי"ף. משא"כ אותן השיטות דס"ל דראי' לחודא פוסל מסתמא ס"ל כהרי"ף עי"ש. ולפ"ז לפמש"ל דהרמב"ם ע"כ חולק על הרי"ף. והיא מהא דס"ל בפ' ח"י מהל' עדות דגם בשתי כיתי עדים שהעידו לאחכ"ד והוזם כת אחת דנתבטל ג"כ עדות דכת השני' משום נמצא קו"פ. והא בהזמה תמיד לא ידעו מפסולו כנ"ל. וכתבתי דהרי"ף מודה היכא דהי' להו צירוף בהגדה בתוכ"ד בזה פוסל אף אם לא ידעו מפסולו עי"ש. וממילא הרמב"ם דס"ל בהוזם כת אחת נתבטל עדות דכת השני' אף אם העידו לאחכ"ד דבזה לא הי' להו צירוף בהגדה. ואפ"ה נתבטל עדותן אף דלא ידעו מפסולן. וע"כ דהרמב"ם חולק על הרי"ף וס"ל דגם בלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. וממילא דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש לדברי האו"ת רק דלענ"ד אין דבריו מוכרחים. מ"מ בזה יתיישב יותר הראי' שהבאתי מהרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הנ"ל דהנה יש מקום לומר אם דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם דבראי' לחודא נפסל אפ"ה הוצרך לומר הפי' בגמ' דהעדים הם קרובים לתובע ונתבע דאם הם קרובין להדדי יהי' קשה אמאי יתחייב העד הראשון דכת הראשונה הא עד הב' יכול להצטרף עצמו עם ע"א מכת השני' ואי דנתבטל כל העדות דכת השני' משום נמצא קו"פ. י"ל הא התוס' בסוגי' דשבועות העדות כתבו על תי' הגמ' דהי' כת השני' קרובין בנשותיהן דאיירי דבשעת הראי' הי' רחוקים דאל"כ בלא"ה הא כת השני' הם פסולין לעדות דבעינן תחילתו בכשרות עי"ש. וכמ"ש בשער... ובשער הנ"ל ולפ"ז לשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דלא ידעו בפסולו אינו פוסל. והסכימו האחרונים. דממילא היכא דהי' כשר בשעת הראי' ונפסל אח"כ אינו פוסל דהא לא ידע מפסולו. ולפ"ז הי' מקום לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם. והא דפי' דתרווייהו הם קרובין לבע"ד הא בזה סגי' בע"א. ולמה לא פי' דהם קרובין להדדי היא דא"כ הקו' במ"ע אמאי יהי' הראשון חייב הא יכול להצטרף עצמו עם ע"א מכת הב' כיון דלא נתבטל העדות משום קו"פ כיון דהי' כשר בשעת הראי' ולא ידע מפסולו. ולזה הוצרך להא דשניהם הם קרובין לבע"ד. אמנם אי אמרי' דהרמב"ם חולק על הרי"ף וס"ל דאף היכא דלא הכיר בפסולו פוסל ג"כ. ולקמן אבאר דל"צ אף לבוא לב"ד לאותן השיטות. דס"ל דראי' לחודא פוסל. ממילא ע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש מהא דפי' דהם קרובין לב"ד:

ובזה הי' מקום ג"כ ליישב דברי הרמ"א דכתב על דינו של הרי"ף כיון דהעיד הפסול עמו בב"ד. די"ל דודאי אם הי' שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף בודאי היינו פוסקים כותי' רק כיון דלא נתפרש בהרמב"ם היכן דעתו נוטה ולזה היא ספק כמאן קימ"ל. ומשו"ה אם העיד הפסול עמו בב"ד דוקא בזה האופן פוסל. משום דזה מוכח מהרמב"ם דבאופן זה פוסל מהא דמפרש דהעדים הם קרובין לב"ד. וממנ"פ חדא מינייהו מוכח מדבריו או דמוכח דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דבעי' תרתי. ומשו"ה הוצרך להא דשניהם הם קרובין לבע"ד. ובאם ס"ל כשיטת רש"י ורשב"ם ע"כ הא דהוצרך להא דשניהם קרובין לבע"ד משום דס"ל כשיטת הרי"ף היכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל. ומשו"ה היכא דלא העיד עמו בב"ד אינו פוסל ממנ"פ. כי חדא מינייהו מוכח מהרמב"ם. או דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש. או דס"ל כשיטת הרי"ף דהיכא דלא ידע מפסולו אינו פוסל. ולכן אם לא ידע מפסולו. ולא העיד עמו בב"ד. בזה בין לשיטת הרי"ף ובין לשיטת הרמב"ם לא נתבטל העדות הכי פסקינן. רק אם העיד עמו בב"ד בזה יש מקום לומר דהרמב"ם חולק על שיטת הרי"ף