משכן העדות קפג

הדבר. וכ"כ הנתיבות בס"ק ט'. ואדרבא בזה ל"ק קו' האו"ת הנ"ל דכיון דידעו זה מזה בשעת הגדה לא יכוונו להעיד שלא לבטל העדות. והנהו דכתבו דתוס' חולקים על הרי"ף היא דס"ל זה לדוחק דבשעת הראי' יהי' יודעין זה מזה דא"כ ל"ש הלשון דמה יעשו ב' אחין כמ"ש הש"ך ס"ק ח' דבקל יעשו דלא יעיד רק אחד ויודיעו זה לזה מי שילך להעיד בב"ד. ולזה ע"כ דגם בשעת הראי' לא יהי' יודעין זה מזה. ובזה נ"ל לישב ג"כ הא דכתב הש"ך דהשלישי מצרפן דהוא ידע מפסולן דגם בזה י"ל דבאופן זה דהשלישי יודע משניהם ל"ש ג"כ מה יעשו כיון דהוא יודע משניהם מוטל עליו להודיע להם לכל אחד תיכף בשעת הראי' שאחיו ראה וידע ג"כ העדות. ושלא ילכו לב"ד כי אם אחד מהם. וצריך לעשות זה לקיים ובערת הרע. אע"כ דהחשש היא דגם הג' לא יהי' יודע משניהם כי יהי' הרבה עדים בדבר. כגון אם יהי' ד' עדים כל אחד מהשני עדים כשירים יהי' יודע מאח אחד. והכשירים יהי' רואין זא"ז. ואז חשיב צירוף גמור דחשיב עדות אחד כיון דסגי' במקצתם רואין זא"ז. ומ"מ לא יעלה על לבם להודיע להם שלא יעידו רק אחד. כיון דכל אחד לא ידע מחבירו וסבר שגם האח הוא עד כשר להעיד. וממילא דיעידו אח"כ כולם לפני ב"ד. ובזה חשיב שפיר לא ידע מפסולו כיון דגם אותן העדים דמצרפין לא ידעו מפסולן. ואמאי יהי' פוסל. אבל מ"מ אין זה קו' על הרי"ף. ואדרבא בזה מיושב היטב להרי"ף כמ"ש די"ל במקום דיהי' יודע מפסולו כגון שהג' יהי' יודע מהשני אחין בזה ל"ק מה יעשו דיודיע להם שלא ילכו שניהם להעיד. ובאם לא יהי' ידוע גם להג' מפסולן באופן שיהי' הרבה עדים. בזה כיון דבעינן כוונו להעיד. ממילא בעינן ג"כ שיהי' יודע מפסולן. ולא יתבטל העדות כלל אף אם באמת יכוונו להעיד גם האחין כמ"ש האו"ת כיון דלא ידעו זה מזה. מ"מ גם אם יתכוונו לא יתבטל העדות ג"כ כיון דלא ידעו מפסולן. ומה דהביא רבי ראי' דבעינן כוונו להעיד היא דלפ"ז אינו פוסל אם לא ידעו מפסולן. כמ"ש האו"ת. ולפ"ז ממילא ליכא ראי' כלל מהרי"ף דחולק על שיטת התוס' והרא"ש. די"ל דגם להרי"ף בעינן תרתי:

וקצת ראי' היא להיפך דגם הרי"ף ס"ל דבעינן תרתי. לפמ"ש המר"י בי רב לפרש דברי הש"ע בסי' א' במ"ש וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים כל מי שיודע לו עדות יבוא ויעיד. והעידו כשירים ופסולין לא נתבטל עדות הכשירים שלא הי' כוונתו אלא בראוי' להעיד. והיא תמוה דלא יהי' כונתו אלא בראוי' להעיד. מ"מ כיון דבאו לב"ד נתבטל ג"כ העדות. ועי' בהאחרונים מ"ש בזה. אמנם החליטו כולם כפי' הר"י בי רב דזה היא לשיטת הרא"ש דס"ל דבעי' תרתי שיבואו לב"ד ג"כ וכיון דהם לא באו רק מצד הכרזה אינו פוסל וקצת יש להוסיף לסברת רמב"ן דס"ל דבעינן שיבואו לב"ד לקיים מחשבתן. וא"כ בזה הא משום מחשבתן לא באו לב"ד רק משום דהכריז עליהם שיבואו לב"ד הרי לא באו משום מחשבתן. רק אם כונת הנתבע הי' שיבואו הי' פוסל ג"כ. ולזה קאמר דגם כונתו הי' רק בראוים להעיד. ואף דהרא"ש לא ס"ל טעמא דהרמב"ן. אפשר לומר דהרא"ש ס"ל ג"כ טעמא דהרמב"ן דלרבי דבעינן כוונו להעיד צריכים לבוא לב"ד דבשביל מחשבה לחודא לא נפסל. והא דהוצרך להא דיקום דבר היא דמשו"ה גם לר"י צריכים לבוא לב"ד כי הרא"ש ס"ל לדוחק דיהי' מחולקים רבי ור"י אם צריכים לבוא לב"ד כיון דזה לא נזכר בגמ'. אבל לרבי בל"ז ממקיימי הדבר צריכים ג"כ לבוא לב"ד דמחשבתן לחודא אינו פוסל. ואם גם דזה דוחק מ"מ לשיטת הרשב"ם ודאי קשה. אם גם דכונתו הי' להכשירים הא מחמת הראי' נתבטל כל העדות ולענ"ד הי' אפשר לומר עוד דהא יש לדקדק קצת על הא דלא הי' כונתו אלא בראוי' להעיד הא כיון דהוא הי' שם בשעה שקבלו הב"ד עדות של הקו"פ ושתק מסתמא הי' כונתו גם על הקו"פ. ומזה נראה דהקבלת עדות הי' שלא בפניו. וכן נראה מסתימת לשון הש"ע. ואף דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ול"ח קבלת עדות כלל שלא בפניו כמבואר בסי' כ"ח מ"מ כיון דהוא הרשה לב"ד שיקבלו עדות שלא בפניו מהני. ולפ"ז שפיר קאמרי' דכונתו לא הי' אלא בראוי' להעיד. אבל הקו"פ לא הי' כונתו כלל. וחשיב כאלו לא הרשה לב"ד לקבל שלא בפניו וממילא דל"ח קבלת עדות כלל כיון שהי' שלא בפני הבע"ד. והוה כלא העידו בב"ד כלל. ולא נתבטל העדות כלל. ועימש"ל בפ' הבא. יהי' הטעם שיהי' ע"כ הא דמצוה להחרים היא רק לשיטת התוס' והרא"ש וממילא הרי"ף דכתב ג"כ הא וכן מי שמצוה להחרים כדברי הש"ע ע"כ דס"ל ג"כ דבעינן תרתי שיבוא לב"ד ג"כ. ועי' באו"ת ובנתיבות ובקצוה"ח שכולן כתבו העיקר כפי' המר"י בי רב:

ובהרמב"ם לא נתפרש ג"כ היכא ס"ל וכולם תפסו שיטתו כשיטת רש"י ורשב"ם דראי' לחודא פוסל וזה צ"ע דמנ"ל הא. ובכל מ"ש בפ"ה כפי הנראה יותר מסתבר דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דז"ל שם בהל' ה'. וכיצד בודקים את העדים כשיבואו לב"ד. ועי' בב"מ בסי' מ"ב. וצ"ל בפשיטות מדסתם הרמב"ם בהל' ד' בד"א בזמן שכוונו להעיד ולא כתב ג"כ שיבואו לב"ד. משמע דלא צריכים לבוא לב"ד. וגם בהא דכתב מה יעשו ב' אחין לא כתב דלא יהי' יודעין זה מזה. ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' דס"ל כשיטת הרשב"ם דז"ל הרא"ש על הא דמה יעשו שני אחין כי כל הרואה דבר ערוה מחוייב הוא להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ובאים בערבוביא זה אחר זה בפני ב"ד ואין אח זה יודע שכבר העיד אחיו בב"ד עכ"ל. ונראה דהרא"ש בא לישב דמספק לא יעיד כי דילמא הי' שם קרובו וגרם הוא שיתבטל העדות על ידו לזה כתב דמחוייב הוא להעיד משום ובערת הרע. ולפ"ז ממילא בד"מ ל"ש זה דמה יעשו ב' אחין. דבד"מ לא יעידו עד כי יתבע אותם להעיד לו. וקודם התביעה לא מוטל עליהם להעיד. ואפי' משבועת העדות פטור עד שיתבע אותם, ולזה לא יעידו עד שיתבע אותם הבע"ד להעיד לו מסתמא הוא לא יתבע את שניהם שלא יתבטל העדות. ומשו"ה נקט רבי דוקא בדנ"פ מה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש. כיון דבזה הם מחוייבים להעיד. ולפ"ז הרמב"ם דהוסיף בהא דמה יעשו ב' אחין גם בד"מ וז"ל מה יעשו ב' אחין וכו' או כשחטף חפץ מידו וכו' ובזה קשה לא יעידו עד שיתבע אותם כי מסתמא יתבע אותם להעיד לו. אלא מזה נראה דס"ל דראי' לחודא פוסל ג"כ. אמנם כל זה אין ראי' מוכרעת. דבפשיטות י"ל דהבע"ד לא יהי' ידע מהם כלל. שהי' רואין את זה מרחוק שחטף ממנו חפץ זה. ומסתמא היא כן שחטף ממנו שלא בעדים ולזה יבואו ג"כ לב"ד להציל את העושק. ובל"ז לפמ"ש בטעמא דרמב"ן דהא דצריכים לבוא לב"ד היא דבכונה לחודא בלא מעשה לא נפסל ממילא אי אמרי' דלא בעי' כונה אז יהי' הראי' לחודא פוסל ג"כ ולזה כתב הרמב"ם שפיר דמה יעשו גם בד"מ דאם נימא דלא בעינן כונה לא יהי' צריכים לבוא לב"ד ג"כ:

וקצת ראי' היא להיפך דהנה לשיטת התוס' והרא"ש ניחא הא דאמרי' מה יעשו שני אחין. ולמה נקט דוקא בעדים שיהי' קרובין להדדי. ולמה לא נקט מה יעשו קרובין שראו בא' שהרג את הנפש. ובאם יהי' קרובין לנרצח דבזה ודאי לא ירצו לבטל את העדות. וגם אם הי' קרובין להרוצח ג"כ הא קרובין לא נחשדו לעשות איסור. ושלא יהי' מקויים על ידם ובערת הרע. והוה מצי למנקט ג"כ מה יעשו קרובין דא"א דלא בעינן כונה להעיד אזי בכל ענין יתבטל העדות. אבל אי בעינן כוונו להעיד. אזי לא יתכוונו להעיד. ומסתמא היא כן דקרובים אינם מכוונים להעיד כיון דידעו שלא יהי' תועלת בעדותן גם אם יכוונו להעיד בכיוון לבטל עדות בזה נראה לענ"ד דלא נתבטל העדות כלל דבעינן דוקא שיהי' כוונו להעיד לקיים הדבר דאז אם הי' טועין בדבר דהי' סוברים דיהי' כשירים להעיד משא"כ אם היו יודעין דהם פסולין להעיד וכוונו להעיד לבטל העדות. בזה לא הוה ממקיימי הדבר ולא נתבטל עדות כלל. אבל לשיטת התוס' והרא"ש ניחא דקרובין כיון דידעו דליכא תועלת בעדותן מסתמא לא יבואו לב"ד שלא לבטל העדות לקיים ובערת הרע. ואם באמת ירצו לבטל העדות כגון אם יהי' קרובין להרוצח גם בכונה להעיד עדיין יאמרו דכוונו להעיד. ומשו"ה לא הוה מצי למנקט מה יעשו קרובין דכך יעשו לא יבואו