משכן העדות קפא

מזה. והקו' במ"ע. ולזה ס"ל הטעם דבעי' שיבואו לב"ד היא דמחשבה לחודא אינו פוסל. ממילא אם נימא דלא בעינן כוונו להעיד כר"י אז יהי' פוסל אף אם לא יבואו לב"ד:

ודעת רש"י כפי הבנת התוס' בסוגי' מדבריהם דגם לענין נמצא קו"פ בעינן ג"כ שיעידו בב"ד תוך כ"ד דוקא. ומה שנראה לענ"ד בישוב דברי רש"י היא כשנדייק בדברי הרמב"ן ב"ב קי"ג ד"ה שלשה במ"ש וז"ל ובודאי שזה דעתי נוטה שאין מחשבה פוסלת לכשירים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל משמע מדבריהם דאם העידו הכשירים בלא הפסול ואח"כ בא הפסול לבדו להעיד בב"ד בלא הכשירים אינו פוסל. ודלא כמבואר בש"ך בס"ק ז' דכתב דאף אם הכשירים העידו בב"ד בלא הפסולין ולא ידעו כלל שיבואו אח"כ הפסולין להעיד בב"ד. אם באו אח"כ הפסולין נתבטל ג"כ עי"ש. אמנם מדברי הרמב"ן נראה דצריכים לבוא לב"ד להעיד כאחת זה עם זה. וכן ראיתי בחידושים בש"מ דב"מ שהובא כן בשם הר"י הזקן בס' המכריע למס' מכות דמבואר בהדי' בבאו בזא"ז לא נתבטל העדות עי"ש וס' זה אין בידי לעיין בו. ונראה לענ"ד הטעם דס"ל בהא דשואלין להקו"פ אם כוונו להעיד היינו שבשעת ראי' העדות הי' כוונתם שיעידו אח"כ עם הכשירים שע"י זה חשיב צירוף כיון דהי' כוונתם להעיד עם הכשירים הם עדות אחת. משא"כ אם אמרו שבשעת העדות הי' כונתם להעיד בלא הכשירים זה לא חשיב כוונו להעיד. דכיון דלא הי' אז כונתם להעיד עם הכשירים לא חשיב צירוף ע"י כונה זו ואינם מבטלין עדות הכשירים. ולפ"ז לדברי הרמב"ן דס"ל בטעמא דצריכים לבוא לב"ד משום דמחשבה לחודא אינו פוסל אם לא נתקיימה מחשבתם. ממילא דצריכים להעיד ביחד זה עם זה. ואם העידו הפסולין בלא הכשירים הא לא נתקיימה מחשבתן דהא בשעת העדות כוונו להעיד עם הכשירים. ואח"כ העידו בלא הכשירים. ומשום מחשבה לחודא להעיד בלא הכשירים הא לא נתבטל העדות. ומשו"ה צריכים דוקא להעיד ביחד זה עם זה דוקא לטעמא דהרמב"ן, ולפ"ז י"ל דגם רש"י ס"ל טעמא דרמב"ן וממילא דצריכים לבוא לב"ד ביחד להעיד. ויש להוסיף דרש"י ס"ל דבד"מ דקימ"ל שומעין דבריו של זה היום. ובאם יבוא חבירו למחר מצרפין עדותן. ומשו"ה אם באו לב"ד להעיד ביחד פוסל אף אם לא העידו בפני ב"ד. משא"כ בדנ"פ דצריכים להעיד דוקא בתוכ"ד בזה אף אם באו להעיד ביחד אם לא העידו תוכ"ד הרי לא נתקיימה מחשבתן. דהא מחשבתן הי' להעיד ביחד. וכיון דהעידו לאחר כ"ד מעדות הכשירים. הא הב"ד מחלקי' עדותן לשנים. ולא מצרפינן עדותן לעדות הכשירים. וממילא חשיב ג"כ לא נתקיימה מחשבתן. ומשו"ה אינו פוסל. ולפ"ז הא דכתב רש"י דבעינן תוכ"ד היא דוקא בדנ"פ דבזה לא מצרפינן עדותן אם העידו לאחכ"ד וחשיב שני עדות. ממילא לא נתקיימה מחשבתן. משא"כ בד"מ דהב"ד מצרף עדותן אפי' אם העידו לאחכ"ד. בזה לא צריכים להעיד כלל תוכ"ד. ולפ"ז אף אם נימא דלא צריכים להעיד ביחד בב"ד כלל. וכדברי הש"ך מ"מ י"ל דזה היא דוקא בד"מ דשומעין דבריו של זה היום. ובאם יבוא חבירו למחר מצרפין. ומשו"ה אף אם הפסול בא אח"כ מ"מ מתקיים מחשבתו שהי' כונתו מתחילה להעיד עם הכשירים. דמה בכך דבא לב"ד להעיד בלא הפסולין. מ"מ כיון דהב"ד יצרף עדותן להיות עדות אחד. משו"ה אף אם העיד בלא הכשירים חשיב כאלו העיד עמהם כיון דהב"ד יצרף עדותן. משא"כ בדנ"פ דבעי' דוקא שיעידו תוכ"ד. ובאם העיד לאחכ"ד מעדות הכשירים חשיב שני עדות. ואין לו צירוף כלל בעדות הכשירים. וממילא דלא נתקיימה מחשבתן כלל ולא נתבטל העדות מחמת הכונה לחודא כמ"ש הרמב"ן:

ולפ"ז דעיקר טעמא דרש"י דבעינן תוכ"ד היא כמ"ש הרמב"ן שיהי' נתקיימה מחשבתן שהי' להם בשעת הראי' להעיד עם הכשירים. ממילא דלר"י דפוסל אף בלא כונה כלל דלא בעינן ג"כ שיעידו בב"ד כלל. וממילא דל"ק קו' התוס' על רש"י מהא דמה יעשו שני אחין כמ"ש האו"ת דאם נימא דלא בעינן כוונו להעיד אז יהי' פוסל אף אם לא יבוא לב"ד כלל וגם קו' הגמ' הרוג יציל היא שפיר כפי' רש"י דהיא לר"י דלא בעי' כונה להעיד ולדידי' לא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד. ותו לק"מ על הרמב"ן שם וז"ל ומיהו כשנזמו הכשירים לעדות נראי' הדברים כדברי רש"י ז"ל ורש"מ תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולין לעולם לדין ואפי' הי' שם עדים אחרים עי"ש. [ויש להאריך עוד בהנ"ל בפ"ב דהא דאמרי' בדנ"פ אם העיד לאחר כ"ד לית להו צירוף היינו דהראשון לא יכול להצטרף עם השני. משא"כ השני אית לי' צירוף עם הראשון. ולפ"ז בשני אחין הבא באחרונה אית לו צירף עם הראשון ופוסל ג"כ]:

ולפ"ז י"ל ג"כ דזה הוא נפ"מ לדינא בין שיטת התוס' והרמב"ן דלשיטת הרמב"ן צריכים להעיד דוקא ביחד הקו"פ עם הכשירים. משא"כ אם העידו הכשירים בלא הפסולין אינם מבטלין כמ"ש ולשיטת התוס' הא דצריכים לבוא לב"ד היא רק שיהי' ממקיימי הדבר אף אם באו אח"כ בלא הכשירים מ"מ הם ממקיימי הדבר ומבטלין. וכמ"ש תוס' בשני אחין דפעמים לא ידעו זה מזה. ויעיד אחיו אעפ"י שכבר העיד אחיו בב"ד. ובזה הא לא באו ביחד ואפ"ה פוסל. וכן נראה מקו' התוס' ד"ה לאסהודי דמקשים דא"כ לא יהרג אדם מעולם. דהקרובין יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן. ובאם נימא דהיכא דמעידין בלא הקרובין לא נתבטלו הא יכולין להרוג ע"פ הכשירים ויעידו בלא הפסולין. ודוחק לומר בקו' התוס' דיבואו תמיד עם הכשירים. דמקו' התוס' נראה דיש לחוש דילמא יבואו קרובין אח"כ ויאמרו לאסהודי אתינא ולפ"ז לדברי הרמב"ן דצריכים לבוא כאחת ל"ק קו' התוס':

והנה הרמב"ן דייק בלשונו דאינו פוסל אם לא בא לב"ד והעיד דמבואר מדבריו אם בא לב"ד להעיד ולא העיד אינו פוסל. והוא מטעם דכיון דלא העיד אם גם דכונתו הי' להעיד מ"מ הא להרמב"ן משום כונה לחודא לא נפסל אם לא נתקיים מחשבתו. וא"כ מה בכך דבא לב"ד מ"מ כיון דלא העיד לא נתקיים מחשבתו. וכן הביאו בהדי' בשם הרמב"ן. עי' בכנה"ג אות ט' דקודם שהעיד אם אומר שכונתו הי' להעיד משתקין אותו דה"ל עד הרואה ואינו פוסל עי"ש. ולטעמא דתוס' י"ל דמיד שבא לב"ד ורצונו להעיד אף אם משתקין אותו מ"מ כיון דבא להעיד ה"ל ממקיימי הדבר ופוסל. ויש להביא ראי' לזה מקו' התוס' הנ"ל דלא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתינא. ובאם נימא דאינו פוסל אא"כ מעיד עדותו בפני ב"ד אין זה קו' כ"כ ול"ש בזה דלא יהרג אדם מעולם. דהא מסתמא ניכר לב"ד קרוביו. ובאם יבוא קו"פ לפני ב"ד להעיד הי' משתקין אותו כדי שיתבטל העדות לקיים ובערת הרע מקרבך. ועי' בכנה"ג אות כ"א דז"ל נ"ב דוקא שהעיד. אבל אם בא לב"ד להעיד ולא העיד לא נתבטל עדותן. ואפי' את"ל דנתבטל וכו' אם הב"ד לא הי' יודעין דאחד מהם קו"פ ושלחו בעד כולם ובאו להעיד ולא העידו לא נתבטל העדות וכו' אמר המאסף נ"ל להכריע מדברי הרא"ש שכ' או שכוון לראות כדי להעיד ולא העיד אינו פוסל. ואם איתא דאפי' שלא העיד אלא כל שבא לב"ד להעיד פוסל הל"ל או שכוון לראות כדי להעיד ולא בא להעיד פוסל עכ"ד מבואר בהדי' דכל שלא העיד אף אם בא לב"ד אינו פוסל. וכ"ש אם בא רק מכח הכרזה. ולפ"ז קשה לי טובא מדברי הירושלמי בפ' שבועת העדות הנ"ל דכ' דלמ"ד נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה. אם השביע עשרה עדים וכפר הראשון בזה הראשון חייב וכולן פטורין. דכיון דכפר הראשון נעשה חשוד ופסול לעדות מחמת השבועה. וממילא אף אם יעידו אח"כ הכשירים לא יהי' מהני עדותן כיון דנתבטל מחמת נמצא אחד מהם קו"פ עי"ש והא שם כיון דכפר דלא ידע לו העדות ממילא לא העיד עדותו בפני ב"ד. ובאופן זה אינו מבטל. דראי' לחודא אינו פוסל אלא דוקא אם העידו ג"כ בב"ד. ומכ"ש שם דלא בא מעצמו רק מכח שבועת עדות שהשביע שיעיד לו באופן זה לא חשיב כלל ממקיימי הדבר. ויהי' מזה קו' גדולה לשיטת התוס' והרמב"ן. וראי' לפי' רשב"ם ודעמו דסברו דמחמת ראי' לחודא נתבטל העדות ג"כ ולא בעינן הגדה בפני, ב"ד כלל