משכן העדות קפ

היוצא ממ"ש דהיכא דהוזם אחד מהעדים נתבטל כל העדות אפי' לשיטת הרי"ף היכא דהעידו כולם בתוכ"ד. ואף דלא הכיר בפסולו כיון דהי' צירוף הגדה ובנמצא קו"פ אם נתודע הפסול לב"ד בשעה שהעידו. י"ל דבזה ל"מ צירוף. כיון דהב"ד לא מקבלין עדות הקו"פ. ותו לש"ל דזה יחשב צירוף. וראי' לזה ממ"ש הרי"ף דהשטר כשר דתלינן דלא ידעו מפסולו. והשטר חשיב כאלו העידו תוך כ"ד. אלא הטעם דבזה כיון דאין הב"ד מקבלין עדות הפסולין דהא מבטלין השטר ול"ח צירוף בשעת הגדה כלל. רק אם הב"ד קבלו העדות דקו"פ וגמרו הדין על פיהן צע"ק. וממילא לפמש"ל דהיכא דלא נתבטל הראי' יכולין להעיד מחדש. דלא נתבטל רק ההגדה. ה"ה בזה אמרי' כן דבאם הוזם אחד מהן יכול להעיד אח"כ שנית:

פרק ה' ועתה אבוא לבאר באיזה ענין קו"פ פוסל דעת הרשב"ם ב"ב בסוגי' דעד נעשה דיין דבראי' בעלמא נעשה עד אם כוון להעיד בשעת מעשה אף דלא בא לב"ד הוא עד לענין אין עד נעשה דיין כמו דאמרי' דבראי' בעלמא אם כוון להעיד מבטל משום קו"פ. כ"כ הוא עד לכל דבר גם לענין אין עד נעשה דיין. והתוס' שם תמהו ע"ז דא"כ לר"י דס"ל בראי' בעלמא נעשה עד אף אם לא כוון להעיד. ממילא לא יהי' אף עד הרואה נעשה דיין. וא"כ לא נימא לר"י לא תהא שמיעה גדולה מראי' גם יהי' קשה דר"י אדר"י דהא ר"י פסק כר"י וס"ל דעד הרואה נעשה דיין עי"ש בתוס' ונ"ל לישב זה ע"פ דברי האו"ת הנ"ל בפ"א דכתב בהא דמחולקים רבי ור"י היא דר"י ס"ל דמדמינן שלשה לשנים מגזירת הכתוב כמו בשנים נתבטל כל העדות דהא ע"א כמאן דליתא דמי כ"כ בשלשה וממילא דגם בלא כוונו להעיד נתבטל כל העדות. כמו בשנים דנתבטל עדות השני. ורבי ס"ל דבשנים היא מצד הסברא דנתבטל כל העדות כיון דהם עדות אחת. וצריכים זה לזה. רק בג' הו"א דלא יהי' נתבטל כל העדות כיון דאין השנים צריכים לג'. ולזה מקשינן לשנים. וס"ל דמצד הסברא היא דוקא. בכוונו להעיד דאז חשובים עדות אחת כמו שנים עי"ש. ולפ"ז י"ל קו' הב' דתוס' על פי' רשב"ם דמקשי דמה"ת ניליף לענין אין עד נעשה דיין מנמצא קו"פ הא בנמצא קו"פ דנתבטל כל העדות היא מגזירת הכתוב עי"ש ולפמ"ש י"ל דראי' הרשב"ם היא מרבי דס"ל דבעי' כוונו להעיד דוקא. וא"כ ע"כ דאינו מצד גזירת הכתוב דא"כ בכל ענין יתבטל העדות וע"כ דהיא מצד הסברא דבכוונו להעיד חשובים עדים. ובלא כוונו להעיד לא חשיבי עדים. ולזה הביא ראי' דגם לענין אין עד נעשה דיין אמרי' אם כוון להעיד אינו נעשה דיין. ותו ל"ק לר"י כלל כיון דלר"י היא מגזירת הכתוב גבי נמצא קו"פ ולכן אין ללמוד מזה כלל לענין אין עד נעשה דיין:

אמנם בעיקר הדין חולקים התוס' על הרשב"ם וס"ל דגם לענין נמצא קו"פ לא נתבטל כל העדות מחמת הקו"פ אם לא בא לב"ד להעיד דוקא. והא דפריך הגמ' הרוג יציל. אף דהרוג לא בא לב"ד. היא דהא דצריכים לבוא לב"ד היא שיהי' ממקיימי הדבר דהפי' ממקיימי הדבר היא ג"כ באופן שבאו לקיים הדבר בב"ד. ולכן בס"ד דגמ' דלא ידע עדיין מהא דמקיימי הדבר. אז הי' מבטלין אף אם לא בא לב"ד. והא דמה יעשו שני אחים לא יבואו לב"ד י"ל משום דפעמים לא ידעו זה מזה ויעיד אחד אעפ"י שכבר העיד אחיו בב"ד. ואף דיעיד לאחכ"ד היא משום דלענין קו"פ לא בעינן תוכ"ד כיון דהי' להם צירוף בשעת הראי' ל"ב שיהי' להם צירוף בשעת הגדה רק דצריכים לבוא לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר ולכן פוסל אף אם העיד לאחכ"ד ומזה הביא ראי' דתוס' לא ס"ל כשיטת הרי"ף בפ' הקדום רק דאפי' אם לא ידעו מפסולו פוסל ג"כ. דהא כיון דע"כ איירי דלא ידעו זה מזה. וא"כ הא לא היכיר בפסולו. כיון דבשעת הראי' לא הי' יודע כל אחד מחבירו ובשני אחין כל אחד בפני עצמו הוא עד כשר. ועי' בתוס' בסוגי' ובסנהדרין ד' ט' ד"ה בזמן. וב"ב ד' קע"ד ד"ה אבל. וכ"כ הרא"ש בסוגי'. וכן דעת הר"ן והריטב"א בסוגי'. והביא דכן דעת הרמב"ן והרשב"א. וכן מבואר ברמב"ן בסוגי' דב"ב בהדי'. וכ"כ שם הנמ"י עי"ש. רק דהם כתבו טעם אחר דהא דבעינן שיבואו לב"ד היא דמסברא דבכוונה לחודא בלא המעשה שיבוא לב"ד ויתקיים מחשבתן אינו פוסל דמחשבה אינו פוסל בלא המעשה. ועי' בב"י בסי' ז'. וז"ל הרמב"ן ב"ב ד"ה שלשה שאם לא העידו למה פוסלין אחרים. והלא אין נעשין עדים עד שיעידו וכו' ובודאי שזה דעת נוטה שאין מחשבה פוסלת לכשירים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל עי"ש. ולטעמא דתוס' גם לר"י דס"ל דלא בעינן כוונו להעיד. מ"מ בעינן שיבוא עכ"פ לב"ד דוקא שיהי' מקיימי הדבר. וכמבואר בהדי' בתוס' דגם לר"י בעינן שיבואו לב"ד דוקא. משא"כ לטעם דרמב"ן דמחשבה לחוד אינו פוסל ממילא לר"י דלא בעי מחשבה כלל. ואף אם לא כוון להעיד פוסל ג"כ. ממילא די"ל דלא בעינן שיבוא לב"ד כלל לר"י. וע"כ צ"ל כן דאל"כ יהי' קו' התוס' מקו' הגמ' הרוג יציל במ"ע. הא ההרוג לא בא לב"ד. ואין לומר דבס"ד דגמ' לא הוה ידע מהא דמקיימי הדבר דהא לרמב"ן לאו מטעם זה צריך לבוא לב"ד. וע"כ דהוא ממקיימי הדבר אף אם לא בא לב"ד. אבל בזה ניחא דהא קו' הגמ' היא לר"י כמ"ש רש"י. דס"ל דלא בעי' כוונה להעיד. ולר"י לא בעינן ג"כ שיבוא לב"ד. וכן לא קשה מהא דמה יעשו שני אחין דהא אם נימא דלא בעינן כוונה לא יהי' צריכים ג"כ לבוא לב"ד. וממילא דלסברת הרמב"ן לא צ"ל בהא דמה יעשו שני אחין כתי' התוס' דלא ידעו זה מזה. רק דשפיר ידעו זה מזה דלהא לא חיישינן כלל. שלא יהי' ידעו זה מזה. רק דאם נימא דלא בעינן כוונה אז יהי' פוסלין אף אם לא יבוא להעיד בפני ב"ד. וממילא דל"ק קו' האו"ת ס"ק... דמקשה לשיטת התוס' דלא ידעו זה מזה. א"כ הקו' במ"ע דעדיין יכוונו להעיד עי"ש דלסברת הר"ן י"ל דידעו זה מזה. ואז לא יכוונו להעיד. וגם דאם יכוונו להעיד לא יבואו אלא אחד להעיד בב"ד שלא יתבטל העדות. ולקמן אדבר עוד מזה בעזה"י. ומעתה לענין דינא ליכא פלוגתא בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ן. דלכ"ע הראי' לחודא אינו פוסל אף אם כוון להעיד רק אם בא לב"ד ג"כ רק דמחולקים הם בטעם הדבר דלשיטת התוס' היא משום שיהי' ממקיימי הדבר. ולשיטת הרמב"ן דמחשבה לחודא אינו פוסל:

והא דתוס' לא ס"ל טעם דהרמב"ן היא משום דעיקר הוכחת התוס' היא דבעינן תרתי שיכווין להעיד ויעיד בפני ב"ד היא. דאל"כ האיך מצאנו ידינו בגיטין שנותנו במעמד קרובין. ותוס' מקשים קו' זו גם לר"י משום דגיטין היא כדיני נפש ת. וע"ז תי' דכל זמן שלא בא לב"ד אינו מבטל והוצרכו לזה דגם לר"י בעינן שיבוא להעיד בב"ד דוקא. וא"כ ממילא ל"ל טעמא דהרמב"ן דא"כ לר"י לא הי' בעי' שיבוא לב"ד. ויהי' הקו' מגיטין וקידושין במ"ע לר"י. ולזה הוצרכו לטעם משום ממקיימי הדבר צריכים לבוא לב"ד דמשום טעם זה גם לר"י צריכים לבוא לב"ד. או דס"ל דמה דלא נזכר בפלוגתא שבין רבי ור"י בגמ' לא פליגי, וכמו שהקשה הרא"ש על שיטת הרי"ף דס"ל דלא הכיר בפסולו אינו פוסל הא זה לא נזכר בגמ'. וממילא גם בזה אם בעינן שיבוא לב"ד אם לא הא זה לא נזכר ג"כ דמחולקים בזה. ומשו"ה הוצרך לחדש דגם לר"י בעינן שיבוא לב"ד אמנם הרמב"ן לא הקשה קו' זו דהאיך מצאנו ידינו בגיטין לר"י רק לדידן דנוהגין כן משום דלר"י ל"ק דילמא באמת לר"י לא הי' מניחין קרובין בשעת גיטין וקידושין. או דהי' מיחדין עדים לגיטין. רק מקשים לדידן דאנו נוהגין כן ואנן קימ"ל כרבי משו"ה תי' שפיר דלרבי הי' צריכים לבוא לב"ד דוקא. ואף דזה לא נזכר בגמ' אין זה קו' לרמב"ן דהא רמב"ן ס"ל ג"כ כשיטת הרי"ף דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל אף דזה לא נזכר ג"כ בגמ'. והא דלא ס"ל להרמב"ן טעמא דתוס' היא משום דהא התוס' מקשי' מהא דמה יעשו שני אחין לא יעידו. ותי' דפעמים לא ידעו זה מזה. וממילא דמוכח דלא כהרי"ף. ומשו"ה הרמב"ן והרשב"א דס"ל כשיטת הרי"ף ע"כ ל"ל בהא דמה יעשו שני אחין דלא ידעו זה