משכן העדות קעו

להם צירוף גם בשעת הגדה. מ"מ הא מבואר בהר' ישעי' הנ"ל דבשני עדים כיון דצריכים זה לזה חשיב צירוף אף אם לא העידו תוכ"ד. וה"ה בזה כיון דהי' שני עדים. ובכל ענין יתבטל. ולפ"ז י"ל דאם הי' שלשה עדים ואחד מהעדים יודע שאחד מהם הוא עד שקר בזה יש לו להצטרף עמו אם יעידו לאחכ"ד דבזה לא יהי' לזו צירוף הראי' ולא צירוף הגדה. וי"ל ובזה צ"ע היכא דלא הי' להם רק צירוף הגדה אם מהני הגדה שנית בלא הפסולים פרק ד' דעת הרי"ף בתשו' וכן בפסקיו דאף בראו זא"ז בשעת הראי' רק דלא הכיר הכשר בפסולו של הפסול אינו פוסל ג"כ ומתקיים העדות בהכשירים. וז"ל הריטב"א מכות תוך ד"ה למיחזי אתיתן ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתן כי לפי התוספתא שכתבתי לעיל וכדעת רבי' אלפסי ז"ל אם הכשירים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אין נפסלים אלא לכל אלו העדים שנמצא לנו בהם קו"פ אנו שואלין למחזי אתיתן או לאסהודי אתיתן וכי אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל וכו' עי"ש מבואר מדבריו דשיטת הרי"ף היא כדעת רח"כ בתוס' בסוגי' בד"ה לאסהודי אתיתי דתוס' מקשים דא"כ לא יהרג אדם מעולם דהקרובין יבואו ויאמרו דכוונו להעיד ופי' רח"כ דאמרי' לעדים כשירים לאסהודי עם הפסולין אתיתי או למיחזי אתיתי בלא הפסולין וכו' עכ"ל ולזה גם הרי"ף ס"ל דבעינן שגם העדים הכשירים יתכוונו להעיד עם הפסולין דוקא. ולכן אם הי' שוגגים דלא ידעו הכשירים בהפסולין. דאז הצירוף הי' טעות דבאם הי' יודעין דהם פסולין לא הי' מצטרפו עמהם להעיד ס"ל להרי"ף דבזה לא נתבטל עדותן מכח הצירוף כיון דהצירוף הי' בטעות. ועימש"ל בפ"א בדברי הרי"ף:

ובדברי התוס' צל"ע דעדיין קו' התוס' יהי' קשה לר"י דס"ל אף בלא כוונו להעיד נתבטל ג"כ עדותן וא"כ לא יהרג אדם מעולם דהקרובים יבואו להב"ד. והי' נ"ל דאפשר לומר דהא בהא תלי' דלתי' רח"כ ל"ק ג"כ לר"י. והוא דלדברי רח"כ אף אם הקרובין כוונו להעיד עם הכשירים מ"מ לא חשיב צירוף להיות עדות אחת רק אם הכשירים כוונו להעיד עם הפסולין. ובין הכשירין ובין הפסולין צריכים להתכוין להעיד זה עם זה. ממילא גם בעדות מיוחדת אמרי' כן. בדאיכא שני עדים ואחד ראה לחבירו רק חבירו לא ראה אותו חשיב ג"כ עדות מיוחדת. דבעינן דוקא שיהי' רואין זא"ז. ובאם א' ראה חבירו וחבירו לא ראה אותו אם גם דזה הרואה את חבירו אית לי' צירוף בחבירו. מ"מ חבירו אין לו צירוף עמו וחשיב עדות מיוחדת ובגמ' בסוגי' ד' ו' אמרי' אם הי' רואין את המתרה או המתרה רואה אותם מצטרפים. מבואר בגמ' אם המתרה רואה אותם אף דהם אינם רואים את המתרה אפ"ה מצרף הוא אותן להיות צירף. וא"כ ממילא מוכח דגם בשני עדים אם אחד רואה את חבירו אף דחבירו אינו רואה אותו חשיב צירוף דאל"כ נהי דהמתרה אית לי' צירוף עם העד מ"מ הא העד אין לו צירוף עם המתרה כיון דאין העד רואה את המתרה. והרמב"ם בפ"ד הל' א' כתב וז"ל הי' זה המתרה רואה את העדים והעדים רואין אותו אעפ"י שאין רואין זא"ז מצרפין ועי"ש בכ"מ דאף דבגי' שלנו היא או הם רואין את המתרה. מדברי הרמב"ם נראה דהי' גורס הי' רואין את המתרה והמתרה רואה אותן עכ"ד. וי"ל דהיא מטעם זה כיון דבב' עדים בעינן דוקא שיהי' רואין זא"ז דוקא ולא מהני אם אחד רואה חבירו ואין חבירו רואה אותו. כ"כ לא מהני אם המתרה רואה אותו. כי יהי' המתרה כגוף העד לצרף עמו. מ"מ הא אין להעד צירוף עם המתרה. והנה הש"ך בס"ק ה' הקשה על קו' התוס' דהא אין הפסולין נאמנים לומר דהי' שם בשעת הראי' אם לא דהעדים מעידים על זה דהי' שם עי"ש ובזה י"ל דמ"מ מספיקא לא נוכל להרוג את הנפש. כי דילמא האמת עם הפסולין דהי' שם ונתבטל העדות. ועימש"ל בפ'... מ"מ זה קשה על דברי התוס' נהי דהי' שם. מ"מ הא הכשירים לא ראו את הפסולין. ולא הי' להם צירוף בשעת הראי', וע"ז ודאי נאמנים הכשירים שלא ראו את הפסולין. וראיתי בנתיבות שעמד בזה עי"ש. ולזה י"ל דבקו' התוס' לא בעינן שיראו זא"ז רק דסגי אם אחד רואה חבירו אף דאין חבירו רואה אותו. וזה מוכח מגי' הגמ' או המתרה רואה אותם. וא"כ מקשי' תוס' שפיר דא"כ הקרובין יבואו ויאמרו דכוונו להעיד עם הכשירים דהם ראו את הכשירים וחשיב עדות צרופה אף אם אין הכשירין רואין את הפסולין. וי"ל דע"ז תי' שפיר דרח"כ ס"ל דהכשירים בעינן שיהי' להם ג"כ צירוף עם הפסולין. כיון דבעינן שיהי' להם צירוף זה עם זה דוקא. וממילא דבעי' ג"כ בכל עדות להיות שניהם רואין זא"ז דוקא. וממילא דל"ק גם לר"י. דאף אם הקרובין יבואו מ"מ ל"ח עדות צרופה כיון דהכשירים לא ראו את הפסולין. וממילא דלפ"ז לכל השיטות אף לאותן דחולקים על שיטת רח"כ וס"ל דשואלין רק להפסולין בלבד. מ"מ י"ל דבזה ס"ל דבשעת הראי' בעינן דוקא שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא וממילא לענין קו"פ בעינן שיהי' הכשר יודע בהקו"פ שראה אותו והקו"פ הי' ידע בהכשר:

וכן נראה מדברי הריטב"א שהקשה על המתני' דקתני בזמן שרואין זא"ז הרי הם עדות אחת. והקשה כיון דרואין זא"ז האיך שייך הזמה הא עידי הזמה מוכחשין מכת הב' שאמרו שראו שם בשעת העדות. ותי' או דסגי בזה אם אמרו דראו אותם בראי' כוללת וכבדדמי או דהרגישו רק בהם דהי' שם. או דסגי' בע"א דל"ב רק מקצתם רואין זא"ז עי"ש ואמאי לא תי' בפשיטות דאיירי דכת שהוזמו הי' אומרים דהם ראו את הכת שלא הוזמו והכת שלא הוזמו לא הי' מעידים כן לכתחילה שראו ג"כ את הכת שהוזמו, ולכן עדות צרופה חשיב. כיון דהכת שהוזמו היו אומרים שראו אותם. ולאחר הזמה לא הוה כת הב' מוכחשין מזה נראה ג"כ דבעינן דוקא שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא. וכמו כן בשתי כיתות שיהי' נחשבים לכת אחת. צריכים שיהי' השני כיתות רואין זא"ז דוקא. ול"מ אם כת אחת רואה כת הב'. אם אין כת הב' רואה אותם. ועוד ראי' ממס' סנהדרין ד' ס"ז במסית דאמרי' שם אמר לשנים הן עדיו. ואם אין שם אלא אחד מכמינן לו עדים. וקשה אמאי צריכים להכמין לו שני עדים הא סגי' בע"א דהניסת יכול להצטרף עמו וראיתי בבעל קרבן העדה על הירושלמי שהביא בשם הפ"ח כיון דעדים עומדים אחורי הגדר ובבית אפל. וממילא דאין הניסת רואה את העד. ולכן אין מצטרפין דהיא עדות מיוחדת דבעינן ג"כ שיהי' שניהם רואין זא"ז דוקא עי"ש ועימש"ל בשער:

ובזה י"ל מה דהי' קשה לי לר' יוסי דס"ל דקו"פ בכל ענין פוסל אף בלא כוון להעיד מקרא דכתיב גבי מסית כי יסיתך אחיך וכו' ובזה קשה אחיו יציל דהוא קרובו. ובזה ל"ש דהוא מעושי הדבר דהא באמת הניסת נעשה עד על המסית. וכעת ראיתי שכונתי בקו' זו לדעת הגדול רבינו ע"א בספרו בסי' רי"א. ובסי' רי"ב כתב דל"ל דאיירי באופן דהניסת לא ראה את העדים. די"ל כיון דלר"י לא בעינן כוונה להעיד כ"כ אם לא ידע מהצירוף הראי' פוסל ג"כ עי"ש. ולפמ"ש יהי' מוכח מסוגי' אף לדידן דקימ"ל כרבי לא בעינן שידעו מהצירוף. מהא דאמרי' או המתרה רואה אותם מצטרפים. והא בזה לא ידעו מהצירוף. אמנם א"א דבעינן שיהי' רואין זא"ז דוקא. ובל"ז ל"ח צירוף י"ל דאם גם דהעדים הי' רואין את הניסת. מ"מ כיון דהניסת לא ראה את העדים לא מצי הניסת להצטרף עם העדים ומשו"ה אינו פוסל לר"י דאם גם דר"י לא בעי כוונה להעיד. מ"מ בעינן עכ"פ שיהי' עדות צרופה שיהי' כשירים להעיד אם הי' כשרים ובאם הקו"פ לא הי' לו צירוף עם הכשירים שלא ראו אותם ודאי אינו מבטל בדנ"פ. ועדיין יש לעיין לפמ"ש הריטב"א הנ"ל דבהא שיהי' רואין זא"ז סגי' בראי' כללית. או אם הם מרגישים שהם שם. אף דלא ידעו בתורת עדות עי"ש ולפ"ז עדיין קשה אם דלא ראה הניסת את העדים. מ"מ כיון דמכמינן לו העדים וממילא דידעו מזה שהעדים עומדין אחורי הגדר. ממילא חשיב צירוף גמור והו"ל כאלו ראה גם הוא את העדים