משכן העדות קעג

משא"כ אם הי' יותר משני עדים. בזה האחרונים לית להו צירוף רק אם העידו תוכ"ד וכמ"ש וצ"ע. היוצא מזה דלשיטת הר' ישעי' גם אם העידו לאחכ"ד רק דאמרו דראו זא"ז וכונתם היא להעיד חשיב ג"כ צירוף בשעת הגדה. ובאם הוזם אחד מהם או שנים נתבטל כל העדות. משום דהוה כנמצא קו"פ ובזה נתבטל אף אם לא העידו תוכ"ד. ממילא דלא הי' להם צירוף בשעת הראי' ובשעת הגדה. אפ"ה כיון דבאו ביחד ואמרו דבאו להעיד וראו זא"ז בשעת מעשה חשיבי כאלו העידו תוכ"ד. כיון דהב"ד מצרפין להיות נחשב כחד עדות. ולקמן אבאר עוד שהרבה מגדולי הראשונים ס"ל ג"ב בזה כהר' ישעי' דבאם כוונו בשעת העדות אף דלא כוונו בשעת הראי' מבטלין ג"כ:

והרמב"ם בפ"ד מהל' עדות הל' א' כתב וז"ל עידי נפשות וכו' וצריכים להעיד כאחד. ובב"ד אחד. וכתב הכ"מ אפשר שהוציא מדאמרי' בפ' ז"ב ר"נ אומר [בד"מ] שומעין את דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין את דבריו וכו' משמע דבדנ"פ כ"ע מודים דצריכים להעיד כאחד וכו' עי"ש ולענ"ד י"ל דגם מסוגי' מוכח כן מהא דאמר רבא והוא שהעידו כולם תוך כ"ד דבזה חשיבי עדות אחת. ורבא קאי לענין הזמה כמ"ש תוס'. והחילוק כיון דבהזמה לא מתחיל עדותו רק בשעת הגדה צריכים שיהי' להם צירוף תוכ"ד. ולזה י"ל דס"ל לרמב"ם מסברא בשלמא אי אמרי' דצריכים להעיד דוקא תוכ"ד ניחא דמשו"ה אם העידו שנים ואחר זמן העידו שנים והב"ד גמרו הדין על ידם. דבזה הב"ד מחלקין אותם לשני עדות. ולא צירפו זה לזה כלל. ולכן הוה שתי כיתות לכל דבר. משא"כ אם נימא דלא בעינן תוכ"ד גם בדנ"פ יהי' קשה להיפך אם גם דהעידו לאחכ"ד. מ"מ כיון דהב"ד צירפו אותם השני כיתות לכת אחת. יהי' חשיב ככת אחת. ואף אם הם לא ידעו זה מזה. מ"מ כיון דהב"ד ידעו משניהם יצרפו אותם לעדות אחת. כמו אם לא ידעו זה מזה בשעת הראי' רק דהמתרה רואה אותם מצטרפין. ואף דיש לחלק דשם מיד בשעת הראי' המתרה רואה את שניהם. ולזה הוא מצרפן. משא"כ בזה בשעת הגדת העדים דכת הראשונים לא ידעו הב"ד מכת השני' כלל. ולכן אין להם צירוף. כיון דגם הב"ד לא ידעו מכת השני' עדיין יש מקום לומר דמ"מ יהי' נחשב כחד הגדה כיון דהב"ד צרפן. וגם דעכ"פ יהי' לכת השני' צירוף עם כת הראשונה. כיון דבשעה שהעידו כת השני' כבר העידו הראשונים, ואז כבר יודעין הב"ד מכת הראשונים. וא"כ אם גם דהכת הראשונה אין להם צירוף עם הכת השני'. מ"מ נימא דהכת השני' אית להו צירוף בהכת הראשונה. ובאם הוזמו הכת השני' לא יהי' נהרגים עד שיוזם כת הראשונה ג"כ. ועימש"ל בפ'... אם בעינן שיהי' רואין אלו את אלו דוקא דהיינו שכל אחד יהי' לו צירוף עם השני. או אם סגי דאחד מהם רואה את השני אף אם אין השני רואה אותו. דאי אמרי' דבעי' רואין אלו את אלו י"ל נהי דהכת השני' אית להו צירוף עם כת הראשונה. מ"מ כיון דהכת הא' לית להו צירוף עם כת. השני' לא חשיבי כעדות אחת דגם בשעת הראי' בעינן דוקא שאותן שני עדים שיש להו צירוף ביחד ידעו זה מזה דוקא דבלא"ה לית להו צירוף כלל:

אמנם באמת אי נבין להיפך דגם בדנ"פ יש לומר אם גם דבעינן שיעידו כאחת מ"מ לא בעינן שיעידו כולם תוכ"ד דוקא, רק אם באו ביחד לב"ד להעיד. ואמרו דבאו להעיד על מעשה אחת. אף אם לא העידו אח"כ תוכ"ד. אפ"ה י"ל דחשיב להו צירף. ובמה דנקט הרמב"ם וצריכים להעיד כאחת היא רק שיבואו בפעם אחת לב"ד ויאמרו דבאו להעיד. ולא שיבוא אחד היום וחבירו למחר. וגם בת"ק דר"נ דס"ל דגם בד"מ אין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד כמבואר בסנהדרין ד' ל' הי' נ"ל דלא בעינן הגדה תוכ"ד דוקא רק שיבואו בפעם אחת להעיד בפני ב"ד. דאל"כ יהי' קשה על הא דאמרי' שם במאי קמיפלגי איבעית אימא סברא מר סבר ע"א כי אתי לשבועה קא אתי לממונא לא אתי ואידך אטו כי אתי בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא מצרפינן להו ה"נ ליצרפינהו עי"ש ובאם נימא דלת"ק דר"נ בעינן דוקא שיעידו תוכ"ד מאי קאמר לי' אטו כי אתי בהדי הדדי בחד פומא קמסהדי. הא בזה חשיבי כאלו מסהדי בחד פומא דכיון דמעידים בתוכ"ד. וממילא בזה לא נגמר העדות דעד הראשון עד לאחר עדות דעד השני וכל זמן שלא גמר עד השני עדותו גם הראשון יכול לחזור מעדותו. ועדות שניהם נגמר כאחד. וא"כ בשעת גמר עדות השני. אז נגמר ג"כ עדות דהעד הראשון ואז ידע מעדות דהעד השני. ולזה אף אם דמתחיל' הגדה דעד הראשון לא ידע עדיין מעדות דעד השני מ"מ כיון דהשני התחיל מתוכ"ד מעדות דהעד הראשון. ואז עדיין הי' בידו לחזור מעדותו. ממילא כיון דהעד השני התחיל להעיד וחשיב עדות אחת. ויכול העד הראשון לחזור כל זמן דהעד השני יכול לחזור. ממילא נגמר עדותן כאחד דהא גם העדות היא באותו שעה דתו לא יכולין לחזור כנ"ל. וזה היא כאחד. ול"צ לומר שהב"ד מצרף עדותן. ולזה נראה לענ"ד דגם לת"ק דר"נ אם באו כאחת אף דלא העידו תוכ"ד. ובזה בשעת העדות דהעד השני תו לא יכול הראשון לחזור. וממילא גמר עדותו לגמרי. אפ"ה מצרפין הב"ד. ומשו"ה ס"ל לר"נ דאף בבא אחד היום והשני למחר שומעין ג"כ את דבריו. וכיון שכן ממילא אם גם דהרמב"ם פסק בדנ"פ כת"ק דר"נ מ"מ לא בעינן שיעידו תוכ"ד דוקא רק אם באו בבת אחת ואמרו שכוונו להעיד ולא באו למיחזי מצרפים הב"ד לעדות אחת לכל דבר ואמרי' גם בזה אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו כולם. והא דאמרי' בסוגי' והוא שהעידו כולם תוך כ"ד היא דוקא היכא דלא אמרו מתחילה שבאו לאסהודי בזה ל"ח צירוף רק בהעידו תוכ"ד. משא"כ אם מתחילה אמרו דכונתם היא להעיד בזה אף אם לא העידו תוכ"ד הם ככת אחת לכל דבר וכמ"ש הר' ישעי' כנ"ל דאם אמרו שכונתם היא להעיד הם כת אחת גם לענין הזמה:

והרמב"ן הביאו הריטב"א בסוגי' ד' ו' על קו' הגמ' אלא מעתה בדנ"פ תציל. דפי' תציל את הזוממין ואת הנדון. וז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל דאפי' בעדות צרופה ל"ל הכין שאם נמצא כת אחת זוממת למה תפסל חברתה. הרי אפשרי שאלו הן זוממין שלא הי' שם ואלו מעידין אמת ואי מפני שנמצא אחד מהם קו"פ זו אינה טענה שכיון שהוזם שלא הי' שם אינו מהם. אלא הנכון דקו' הגמ' היא על העדים עכ"ל מבואר מדבריו דאף בהעידו תוך כ"ד ס"ל לרמב"ן דלא נתבטל עדותן באם הוזמו כת אחת משום קו"פ. ואפי' בעדות צרופה. אמנם נפלאתי אמאי לא הביאו דברי תוס' בסוגי' ד"ה הרי אלו הנ"ל שחולקים על דברי הרמב"ן וכתבו בהדי' דבעדות צרופה אם הוזם כת אחת אמרי' נמצא אחד מהם קו"פ דעדות כולם בטלה. והי' נ"ל דאפשר לומר דלענין דינא ליכא פלוגתא בין שיטת התוס' לרמב"ן. ואקדים דברי, הנמ"י בפ' אחד ד"מ מ"ש לדחות שיטת הרשב"ם דס"ל דבראי' בעלמא נעשה עד לפסול משום נמצא קו"פ וז"ל ולדבריו צריך לעיין במה שנהגו העולם וכו' וכן בקידושין יש שם קרובים הרבה וכו' אלא ודאי דאין כונה להעיד פוסלת. ואע"ג דודאי משעת הראי' נעשה עד הקישא דב' וג' דאמרי' מה שנים נמצא אחד מהם קו"פ עדותן בטלה אף ג' כן לא איירי אלא ממקיימי הדבר כלומר בשעה שהם מקיימי הדבר שמעידין עליו אבל בשעת הראי' לא איתקוש. ולמחזי אתיתי דאמרי' התם לאו בשעת ראי' העדות קאמר אלא עכשיו כשבא להעיד אם באו כולם כאחד כדי להעיד ולהצטרף אלו עם אלו עדותן בטלה. ואפי' חזרו אח"כ הכשירים והעידו בפני עצמן עדותן בטלה דומי' דשנים. אבל אם באו לראות אין צירוף לזה עם זה וכשר וכו' עי"ש ולקמן אבאר את דבריו. וכעת אדבר ממה שכתב דאפי' אם חזרו הכשירין והעידו שנית בלא הפסולין לא מהני ג"כ משום דמקשינן דומי' לשנים. ועי' בסמ"ע סי' מ"ה סעיף י"ג ובט"ז בסי' ל"ו מ"ש על שטר שנמצא קו"פ מ"ש בזה. והא דלא מהני הגדה שנית בלא הפסולים. צ"ל משום דע"י הצירוף הראי' אם העידו אח"כ ונעשים ממקיימי הדבר נתבטלו הראי' למפרע. וממילא דלא מהני הגדה שנית. ובל"ז כיון דקו"פ מבטל אף אם העידו אחכ"ד. והאיך יהי' מהני הגדה שנית. דגם אם יעידו שנית יתבטל עדותן ג"כ מחמת הקו"פ שהעיד מכבר בפני ב"ד. אמנם הא תינח היכא