משכן העדות קסו

שבועה. ולפ"ז גם בנמצא קו"פ דעדות כולם בטלה. י"ל דגמרי' זה ממשפט אחד. וממילא מוכח דבנמצא קו"פ אין ממש בעדות הכשירים אף לענין שבועה. דהא בהא תלי' דאם נימא דחייב עכ"פ שבועה ע"פ עדות הכשירים ממילא יהי' מחויב ממון גמור דכיון דאיכא תועלת בעדותן ממילא צריך לדקדק בעדותן ולומר כן בתורת עדות ואזי ידעינן דהמעשה היא אמת. ואמאי לא יהי' מהני בד"מ. אע"כ מהך גופו מוכח דבנמצא קו"פ ליכא אף חיוב שבועה כלל וכלל ול"צ למש"ל דלרבי גמרי' תחילה ד"מ מדנ"פ בשלשה דעדותן בטלה לענין ממון ואח"כ גמרי' מהקישא דשנים לשלשה דעדותן בטלה אף לענין שבועה. רק בפשיטות דע"י משפט אחד ע"כ דליכא תועלת בעדותן אף לענין שבועה דאל"כ הי' מהני עדותן אף לממון כמו בקרובין. ולפ"ז מוכח שפיר דלפי האמת לרבי בנמצא קו"פ נתבטל עדותן לגמרי אף לענין שבועה. ומ"מ יש למצוא טעם להמורים בקידושין כיון דסגי' בע"א לא אמרי' כלל נמצא קו"פ. משום די"ל דדוקא בממון דהא בהא תלי'. דאם נימא דלא אמרי' לענין שבועה נמצא קו"פ עדותן בטלה לא יהי' נתבטל עדותן גם לממון. ולזה משום משפט אחד יהי' לכם אמרי' דגם לענין שבועה עדותן בטלה. משא"כ בכל מקום היכא דסגי' בע"א לא אמרי' כלל נמצא קו"פ דעדותן בטלה:

גם יש מקום לומר דזה תלי' במחלוקת הפוסקים אם הראי' לחודא פוסל אף אם לא בא לב"ד כלל. או אם אינו פוסל אא"כ בא לב"ד והעיד. דאי אמרי' דמשום ראי' לחוד בצירף הקו"פ נתבטל ג"כ העדות בזה י"ל כמ"ש דגמרי' ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד. ואין לומר דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת ע"פ הכשירים. ויהי' זה כמו מיגו או אומדנא דמהני ג"כ בד"מ. די"ל כיון דגזירת הכתוב היא דמשפט אחד יהי' לד"מ ובדנ"פ. וממילא דלא נעשה עול גם בד"מ דכיון דהכשר יודע מהפסול דהי' שם בשעת הראי' ונתבטל עדותו ממילא אינו אומר זה בתורת עדות ולא ידעינן אם המעשה היא אמת. משא"כ א"א דראי' לחוד אינו פוסל אם לא בא לב"ד. וא"כ אם העידו תחילה כשירים ולאחכ"ד בא הפסול להעיד ג"כ הא בזה נתבטל ג"כ עדותן של הכשירים למפרע. ובזה הקו' במ"ע אמאי יתבטל העדות בד"מ הא מ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת ע"פ עדות הכשירים דהי' מעידי' תחילה בלא הקו"פ. ואז הי' צריכים להעיד כן בתורת עדות גמור כיון דיכול להיות דיהי' בעדותן עדות גמורה. כי דילמא לא יבוא הקו"פ לב"ד. ואז ידון הב"ד ע"פ עדותן. וממילא אם העידו בשקר נפסלו לעדות. אף אם בא אח"כ הקו"פ לפני ב"ד. ונתבטל עדותן למפריע. מ"מ כיון דהם לא ידעו מזה הם חשודים להעיד שקר. וראי' לזה מהרמב"ם בפ"כ מהל' עדות הל' א' דכתב בעדים שהוזמו לאחר גמר דין ונמצא אחד מהם קו"פ נהי דאין נענשים כיון דבלא הזמה לא הי' מהני ג"כ עדותן מ"מ נפסלו לעדות עי"ש. והיא מטעם זה כיון דהי' גמר הדין ע"פ עדותן. וע"כ דהב"ד לא הי' יודעין דיש בהם קו"פ ממילא הם חשודין להעיד שקר. וכיון שכן ממילא הקו' במ"ע האיך נוכל למילף ממשפט אחד הא בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ובזה ידעינן ג"כ דהמעשה היא אמת כיון דצריכים להעיד בתורת עדות גמור. דדילמא לא יבוא הקו"פ אח"כ לב"ד, ולפ"ז י"ל דמשו"ה הריטב"א דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש דבאם אינו בא לב"ד אינו מבטל. וא"כ ממילא לא נוכל למילף ממשפט אחד כקו' האו"ת. כיון דידעינן דהמעשה היא אמת ע"פ הכשירים. ולזה הוצרך לומר דמתחילה גמרי' ממשפט אחד בשנים ואחד מהם קו"פ דעדות השני בטלה אף לענין שבועה. וכמ"ש והדר מקשינן שלשה לשנים והיא באמת גזירת הכתוב מכח ההיקש דשלשה לשנים. משא"כ לשיטת הסוברים דקו"פ פוסל בהראי' לחודא בזה י"ל דבפשיטות גמרי' ממשפט אחד דבזה באם נימא בד"מ נמצא קו"פ ממילא מתחילה לא יעידו כן בתורת עדות. ועדיין י"ל דהא הם צריכים להעיד בתורת עדות גמור כי דילמא יאמרו הקרובין לא נתכוונו להעיד. ואז לא יהי' נפסל עדותן. ולשיטת רח"כ דשואלין להכשירים בזה יש מקום לומר כן כיון דהם יודעין דהי' שם קו"פ וכונתם הי' להעיד וממילא לא יעידו בתורת עדות. ולקמן אדבר עוד מזה בעזה"י דלשיטת רח"כ שואלין להפסולין ג"כ. ואף אם הכשירים אומרים דכוונו להעיד עמהם מ"מ אם אין הפסולין כוונו להעיד לא נתבטל עדות הכשירים וא"כ גם לשיטת רח"כ צריכים להעיד בתורת עדות ובכל ענין ידעינן דהמעשה היא אמת ויש מקום לדברי הריטב"א לכל הפירושין דבנמצא קו"פ הקו' במ"ע אמאי לא יתקיים העדות ע"פ הכשירים כיון דידעינן ע"פ עדותן דגוף המעשה היא אמת וצריכים לדקדק בעדותן דדילמא יאמרו הפסולים דלא כוונו להעיד אע"כ מוכח דמגזירת הכתוב היא בנמצא קו"פ דעדותן בטלה אף דידעינן דהמעשה היא אמת. ובזה יש מקום לדברי הש"ך בסי' ל' הנ"ל במ"ש דאף אם יודע העד הכשר בעצמו דהעדות היא אמת אפ"ה לא יצרף עמו. דהיא מטעם כיון דכל ענין דנמצא קרוב דמבטל היא חידוש ולפמ"ש דכיון דלפי האמת דקו"פ מבטל לא אמרו בתורת עדות ואינם מדקדקים כל כך בעדותן. ממילא דנדחה דברי הש"ך דאמאי לא יהני מיגו דבזה ידעינן דהמעשה היא אמת:

ובזה הי' נראה לענ"ד ליתן טעם לדברי הרי"ף דס"ל דהיכא דלא הכיר בפסולו אינו פוסל. וכתבו כל הראשונים הטעם דס"ל הא דאמרי' בנמצא קו"פ עדותן בטלה היא מטעם כיון דנטפל להפסולין. ולכן אם הי' שוגגי' אינו פוסל ועימש"ל. ולענ"ד י"ל דזה היא הטעם דס"ל כיון דלא הכיר בפסולו ממילא בזה העידו הכשירים בתורת עדות גמור כיון דלא ידעו כלל דהי' שם צירף קו"פ. והי' סוברים דהם עדים גמורים. ובזה ודאי קשה מה בכך דנמצא אח"כ קו"פ ולא חשיבי עדים הא מ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת ולא גרע מאומדנא ומיגו דמהני ג"כ בד"מ. והרמב"ן הביאו הרא"ש הביא ראי' לדברי הרי"ף מתוספתא דתנן ר' אומר אף בד"מ. והוא לא ידע שיש להם קו"פ תתקיים העדות בשאר עדים עי"ש בהרא"ש בסוגי' דמכות מה דמפרש בתוספתא דהיא ל"ד ד"מ אלא אף דנ"פ. ולפמ"ש הדבר נכון דדוקא בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ומשו"ה בנמצא קו"פ והכשירים לא הי' יודעין מפסולין. דבזה כיון דהי' אומרים בתורת עדות גמור נהי דלא חשיבי עדים מכח הקו"פ מ"מ הא ידעינן דהמעשה היא אמת ומתקיים העדות על ידם. משא"כ בדנ"פ כיון דבעי' עדים דוקא י"ל אפי' אם לא הי' יודעים מפסולו. מ"מ נתבטל העדות. ואף דידעינן דהמעשה היא אמת אפ"ה בדנ"פ דבעי עדים דוקא ולא מהני אומדנא וכיוצא. אף דידעינן דהמעשה היא אמת. ובדיוק נקט התוספתא ד"מ דוקא. ולפ"ז ממילא אם בשעת הגדה הי' יודעים הכשירים מהפסולים אף דלא הי' יודעין מהם בשעת מעשה מ"מ נתבטל עדותן אפי' לדברי הרי"ף דבזה י"ל כיון דעכשיו ידעו מפסולם. וממילא אם יהי' הדין דיתבטל עדותן לא יעידו כן בתורת עדות ולא יהי' ברור דהמעשה היא אמת. ולכן אמרי' דיתבטל עדותן משום משפט אחד יהי' לכם משפט השוה וכמ"ש. וממילא דמיושב קו' הרא"ש על הרי"ף דאמאי לא שואלין להם ג"כ אם הכירו בפסולים כמו דשואלים אותם אם למחזי דהיכא דנודע להכשירים קודם הגדה בזה פוסלים אף אם לא הכיר בפסולם. והרי"ף לא כתב דינו רק היכא דלא הכיר בפסולם קודם הגדה בב"ד או היכא דנתנו לו שטר דזה חשיב ג"כ הגדה. וגם מהא דנתנו לו שטר ידעינן דהמעשה היא אמת. משא"כ היכא דהי' נודע מפסולם קודם הגדה בב"ד. י"ל דגם לשיטת הרי"ף נתבטל העדות גם בד"מ משו"ה ל"ק על הרי"ף אף א"א הפי' בגמ' היכא אמרי' להו דקאי על ד"מ אפ"ה ל"צ לשאול אותם אם כוונו להעיד. והש"ך בס"ס ל"ו השיג על מהר"מ אלשקר דכתב לשיטת הרי"ף אף אם ידע מפסולו רק דלא הי' ידע שעל ידו יתבטל עדות תתקיים ג"כ העדות. וע"ז השיג הש"ך דמה בכך דלא ידע שיתבטל עדותו כיון דהי' ידע בפסולו עי"ש. ולפמ"ש הדבר נכון כיון דעיקר הטעם היא דהיכא דלא ידע מפסולו ל"ש ביטול העדות בד"מ כיון דאז העידו בתורת עדות. וממילא ידעינן דהמעשה היא אמת. וממילא גם היכא דלא ידע שיתבטל עדותו העיד