משכן העדות קס

שחתם קודם שנעשה חתנו. היא היכא דהמסירה הי' קודם משא"כ אם בין החתימה למסירה נעשה חתנו לא מהני וה"ה בזה אף א"א דנפסל אחר החתימה מ"מ הי' פסול מהחתימה ואילך עי"ש. ול"ש ג"כ מ"ש. אבל מ"מ נ"ל די"ל כמ"ש הקצוה"ח ומטעם שכתבתי דכל זמן שהשטר לא יצא מתחת ידם לא נעשה שום איסור כי היכא דבמלוה ע"פ העדים לא עברו על לא תשימון כי דילמא לא יבוא צידי גביי' ה"נ קודם שנמסר השטר למלוה עדיין לא עברו על לא תשימון כי דילמא לא יבוא ג"כ לידי גביי' דהלוה לא ימסור השטר כלל למלוה. ועיקר הלא תשימון היא רק בעת שהלוה מסר השטר למלוה. וע"ז שפיר י"ל כמ"ש הקצוה"ח כיון דלא נפסלו רק מעת שנעשו רשעים. וא"כ בעת המסירה עדיין הי' העדים כשירים לגמרי דלא נפסלו רק לאחר המסירה דאז עברו על לא תשימון ומיושב קו' התוס' בתי' הקצוה"ח ול"ק מ"ש הנתיבות עליו. אלא דא"כ יהי' מוכח באמת מהתוס' דלא כהמרש"ך. אמנם דאין זה דבר ברור כ"כ דהעדים לא עברו מקודם על לא תשימון כי גם במלוה ע"פ אין הדבר ברור דלא עברו על ל"ת ועי' במ"ל שם [ואף דעדיין יש להבין דמ"מ יהי' קשה קו' התוס' כיון דע"כ צריך אתה לומר דעדים פסולין דהא בודאי עברו על לא תשימון וא"כ מנא ידעינן דהלוה לו ונכתב השטר בשליחות הלוה דילמא כתבו לאחר הזמן השטר למלוה שלא ברצון הלוה דהא ממנ"פ הם פסולין אף אם כתבו בשם הלוה. ע"ז י"ל ג"כ כמ"ש הקצוה"ח שם. דהא העדים לא נחשדו לשקר. ומשו"ה גם ברשע דאינו של חמס לא בעינן הוחזקו כתב ידם בב"ד עי"ש]:

ולפמש"ל דעיקר קו' התוס' היא לר"מ לשיטתו דס"ל דחשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה מקשי' התוס' ג"כ שפיר דהא לר"מ הטעם דפסול מחמת דחשוד להעיד שקר ובזה נפסל אף מאותו שעה שנעשה חשוד. אלא דא"כ קו' הנ"ל מב"ק במ"ע דהא ר"מ הוא התם דמחייב ע"י השליח וא"כ השליח יציל ואפשר לומר דהא רבא תי' שם זה ורבא לשיטתו ס"ל דבעינן רשע דחמס דוקא ושיהי' רע לשמים ורע לבריות וכנ"ל והתם לא הוה רע לבריות. ובזה ניחא ג"כ דבל"ז התם הוא חשוד לחלל שבתות וכנ"ל:

אמנם בעיקר הדין הנה מ"ש הקצוה"ח ראי' מחידושי הר"ן דתי' שם על השוחט בשבת דכיון דלא נעשה מומר רק בגמר השחיטה לכן בעת השחיטה עדיין כשר הוה ה"ה בזה אין זה ראי' דהתם שאני שיהי' מומר ודינו כנכרי שלא יהי' בכלל וזבחת. לזה בעינן דוקא שיהי' כבר מומר וכמ"ש הנתיבות. אמנם נ"ל ראי' להיפך. והיא מה שהקשה מהרש"ך גופו. מקו' התוס' חולין בהשוחט בשבת דמקשי' הא הוה מומר לחלל שבתות. ות"ל דלא הוה מומר אלא בגמר השחיטה. דהא קודם גמר השחיטה הוא מקלקל ומ"ש הקצוה"ח דהתוס' ס"ל בזה כהרמב"ם דחייב מיד כיון דהוא מקלקל ע"מ לתקן זה א"א לומר בכונת התוס' לפמ"ש התוס' בשבת ד' ק"ו דחובל וצריך לכלבו משו"ה פטור כיון דלא בא התיקון מיד. משא"כ בשחיטה בא התיקון מיד. דמוציאו מן איסור אבר מן החי כיון דאין זה תיקון גמור לזה צריך שיבוא מיד. ול"ד לקורע ע"מ לתפור דהתם כיון דהיא תיקון גמור ל"צ לבוא התיקון מיד. משא"כ בשחיטה דאינו תיקון גמור עיי"ש. ולפ"ז לשיטת התוס' ליכא למימר דמתחייב בהתחלת השחיטה משום מקלקל ע"מ לתקן. דהא צריך שיבוא התיקון מיד משא"כ הרמב"ם י"ל דלא ס"ל בזה כתוס' שבת, [ובמקום אחר הארכתי בזה. וגם י"ל ראי' דהא הרמב"ם פסק באמת דמפרכסת אסור לב"נ אף דהי' שחיטה מעליא כנודע. וא"כ בכ"מ לא בא התיקון מיד דהתיקון דמוציאו מן אבר מן החי נראה דהוא דוקא לנכרי. דהא לישראל לא הוה תיקון כיון דעדיין הוא אסור משום לא תאכלו על הדם]:

פרק ב' סנהדרין כ"ה בגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול. וכתבו אף די"ל דעכשיו חזר בתשובה. מ"מ הא הוה תחילתו בפסלות. ויש לעיין לפמ"ש תוס' דגם גזלן דאו' לא נפסל רק משעה שהעידו עליו בב"ד. דדוקא הכרזה לא בעי' אבל מ"מ קודם שהעידו עליו לא נפסל כמ"ש בסוגי' דעד זומם א"כ לא הוה תחילתו בפסלות דהא קודם שהעיד על עצמו דהוא פסול כשר הי' להעיד. אף אם באמת הוא פסול. נהי דבס"ד סבר דאדם משים עצמו רשע ונאמן על עצמו מ"מ הא גם אם עדים מעידים עליו לא נפסל רק מכאן ולהבא. ועכשיו חזר בתשובה. ולשיטת הסוברים דלאותו עדות גם בפסול דרבנן לא בעי' הכרזה י"ל דכ"ש היא דבפסול דאו' ודאי נפסל אף קודם שהעידו עליו בב"ד:

שם ע"ב בתוס' ד"ה סתם גבאי כשר דלא ידע למאן יחזיר ויש לעיין הא באמת בגזלן לא הוה רשע דהא בעינן דוקא לאו שיש בו מלקות. רק הא דפסול משום דהוא רשע דחמס. דעובר משום חימוד ממון. והחשש שיעיד עדות שקר ג"כ מחימוד ממון. וא"כ בזה כיון דשב בתשובה שלימה. וידעינן דלא יעבור עוד מחמת חימוד נהי דלא תיקן עדיין איסור גזילה. מ"מ הא בזה לאו מחמת האיסור פסול דהא הוא לאו שאין בו מלקות רק מחשד דיעיד שקר מחמת ממון. וכיון דשב ל"ש זה. דהא באמת רוצה להחזיר גוף הגזילה. ולהוציא הגזילה מתחת ידו רק דלא ידע למי יחזיר אמאי לא יהי' כשר. ואפשר לומר דהא באמת הא דליכא מלקות באיסור גזל משום דהוא לאו הניתק לעשה דיכול לקיים והשיב את הגזילה. משא"כ בזה דלא ידע למי יחזור. ולא יכול לקיים העשה. ממילא הדר ה"ל לאו שיש בו מלקות ויש לעיין בזה א"א קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו:

והנה לגי' המרש"ל והיא ג"כ שיטת הרמב"ם משמע דאינו מחזיק המעות לעצמו. וא"כ לא הוה רשע דחמס. ולא הוה גזלן גמור. ומשו"ה הוסיפו עליהם דמדאו' לא נפסלו רק דרבנן פסלוה משום דעבר על איסור דאו' וכמו בכל מקום באם עבר על איסור דאו' אף דליכא מלקות ולא חימוד ממון פסול עכ"פ מדרבנן. דדוקא באי' דרבנן בעינן חימוד ממון ולא באיסור דאו' והי' ניחא ג"כ דברי התוס' כיון דלא ידע למאן יחזיר ולא קיים האיסור דהשבת הגזילה מפסל עכ"פ מדרבנן אך דזה צ"ע דיפסל מדאו' דהוא ג"כ רשע דחמס אף דלא שייך חימוד ממון. מ"מ הא הוא רע לשמים ורע לבריות. והוה כעד זומם דפסול לכ"ע משום דהוא עד חמס משום דהוא רע לשמים ולבריות ועיקר רשע דחמס היא היכא דהוא רע לשמים ורע לבריות רק היכא דעבר מחמת חימוד ממון הוה כמו רשע דחמס, ועי' מש"ל בזה:

והנה הסמ"ע בסי' ל"ד ס"ק ע"א כתב דמשו"ה בגנב וגזלן אעפ"י שהחזיר לא חזר לכשרותו דמ"מ עדיין לא סבל שום עונש על שעבר הלאו דלא תגזול עיי"ש וצריך לומר אף דמשום לאו זה לא נפסל דהא היא לאו שאין בו מעשה. רק מטעם דחשוד לשקר משום ממון. וכיון דהחזיר ל"ש זה דמ"מ מדרבנן נפסל. ולקמן כתבתי עוד מזה:

ומדברי הסמ"ע מבואר דגם בגנב וגזלן אף אם מחזיר מ"מ עדן צריך תשובה לתקן גוף האיסור. דלא תיקן בזה רק העבירה שבין אדם לחבירו. אבל מ"מ צריך תשובה דהא בזה עבר ג"כ למקום כמו בכל האיסורין וע"ז צריך תשובה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה הל' א' שכתב שם וז"ל וכן החובל בחבירו ומזיק ממונו אעפ"י ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם עכ"ל. וכתב ע"ז הה"מ משנה בב"ק סוף החובל ד' צ"ג אעפ"י שנותן לו אינו נמחל עד שיבקש ממנו מחילה. ומ"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ"ע עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם לא כיון למשנה זו דדין זה מבואר לקמן בפרק ב' הל' ט'. רק דכונת הרמב"ם אעפ"י שהחזיר לו מה שהפסידו. וגם מפייסו שימחול לו כמבואר במשנה שם. לאח"כ צריך תשובה נגד החטא שחטא בינו לבין המקום דעדין לא תיקן חטא זה: