משכן העדות קנז

דא"כ יהי' מ"מ קשה מאי מקשי' מחמסנין דילמא בזה לא משמע להו אף איסור דרבנן. וי"ל מזה נראה דלא כהאו"ת:

והי' נ"ל דאפשר לומר דזה הוא החילוק דהיכא דאם באמת הוה ידע מן האיסור אז הי' פסול מן התורה כמו בחמסנים דאי הוה ידע שהיא איסור דאו' הי' פסול אף מה"ת. בזה אף דלא משמע להו מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן. כי אף דלא משמע להו מ"מ הא ודאי ישנם בני אדם שיודעים בטוב הענין כמו שהיא. ולכן חששו חכמים דילמא ידע מזה ופסלו אותו עכ"פ מדרבנן. משא"כ במקום דאף אם ידע באמת האיסור לא הי' פסול מה"ת רק מדרבנן בזה היא ספק אם פסול מדרבנן. כי דילמא לא ידע וכשר אף מדרבנן. לא גזרו בזה החכמים וכשר אף מדרבנן. והנה הא דמקשי תוס' ב"מ על עידי ריבית דהם פסולים דעברו על ל"ת כבר האריך בזה המ"ל הנ"ל אמאי יהי' פסולים הא ליכא בזה איסור מלקות עי"ש. ונ"ל די"ל באמת דקו' התוס' אינו רק דעכ"פ מדרבנן יהי' פסולין דעברו על איסור דאו' פסולין אן דליכא מלקות מדרבנן. ואף דלא הי' הכרזה י"ל כנ"ל דתוס' ס"ל כנמ"י דלאותו עדות ל"צ הכרזה. וע"ז תי' שפיר דאיירי בריבית דרבנן. ולא מיפסלו כיון דליכא חימוד ממון. משא"כ אם הי' ריבית דאו' הי' פסולין מדרבנן אף דלא מרויחי וכמ"ש המ"ל שם ועוד דלא משמע להו האיסור. ולכן אף מדרבנן לא הוה פסולין בזה. דהא אף אם באמת משמע להו מ"מ לא הוה רק פסולים מדרבנן. בזה ל"ה אף פסולים מדרבנן משא"כ מלוה בריבית וכן חמסנים. דאם הי' משמע להו הי' פסולים מדאו' דאף דליכא מלקות מ"מ הוה רשע דחמס בזה אף דלא משמע להו מ"מ פסולין עכ"פ מדרבנן. וכן י"ל חילוק זה בש"ע דמשו"ה פסק דעידי ריבית כשירים אף מדרבנן:

ועל דברי הנמ"י הי' קשה לי בסוגי' דהביא שם שיטה אחרת והוא דמלוה פסול מדאו' רק משום הלוה נקט המתני' מלוה בריבית דהיינו מלוה הבאה בריבית דלוה אינו פסול אלא מדרבנן. משום דלא משמע להו איסור דריבית אלא למאן דשקל עי"ש וקשה לי דהא לוה בריבית חשיב ג"כ רשע דחמס כמ"ש הרא"ש דהא רבא סבר דלוה בריבית פסול לעדות. ועי' במ"ל שכתב דלוה בריבית ודאי עבר על לאו דלפני עור אף אם יכול ללות לאחר בריבית כיון דגם האחר יהי' עובר ע"ז עי"ש וא"כ האיך שייך לומר דלוה לא פסול מדאו' משום דלא משמע לי' הלאו אלא למאן דשקל הא מ"מ עובר על לאו דלפני עור ויהי' פסול מדאו' דהא משמע דגם להלוה משמע דהמלוה עובר על לאו זה וכמ"ש הסמ"ע בטבח שיוצא נבילה מתחת ידו דהוא פסול אף דלא עבר רק על לפני עור דליכא מלקות מ"מ פסול דה"ל רשע דחמס ה"נ שייך בלוה:

ולכאורה הי' אפשר לומר דהנמ"י ס"ל דמשום לאו דלפני עור אינו נפסל לעדות. והא ראי' דהא התוס' ב"מ כתבו דמשו"ה לא הוה העדים פסולים משום דלא תשימון לא משמע להו אלא במלוה. ואמאי לא יהי' פסולים משום דל"ע. ודוחק לומר דאיירי במקום דל"ש לפני עור כמ"ש התוס' בסוף א"נ. גם על המחבר יהי' קשה דהשמיט העדים משום דלא נפסלו ואמאי הא משכחת לה שגם העדים יהי' פסולים באופן שלא הי' רוצה להלות לו אלא בשטר דוקא דאז הם פסולים מחמת לפני עור כמ"ש המ"ל דאף דהי' יכול להלות לו בפני עדים אחרים מ"מ הא גם הם הי' עוברים על לפני עור. והרא"ש בסוגי' על הא דאמר רבא לוה בריבית פסול לעדות כתב דגם הוא רשע דחמס דמחמת חימוד ממון עבר על הלאו דלא תשיך. משמע רק בשביל זה היא. ואמאי לא כתב דהוא פסול מחמת לפני עור. ועי' במ"ל שם דכתב לדעת המרדכי בהא דבר בניתוס דאמר לדידי אוזיף בריבית הפי' היא דלא שקיל דאל"כ הוא פסול מחמת נגיעה. והקשה המ"ל דא"כ מאי פריך הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול. הא הלוה כיון דלא עבר על לא תשימון רק על לא תשיך. א"כ אינו פסול רק בשעת נתינה. ותי' בקו' הגמ' היא דיהי' נפסל מחמת הלאו דלפני עור. וא"כ נראה לפמ"ש דלא כהמרדכי י"ל דמשום זה לא נפסל. והי' נ"ל קצת ראי' דע"כ דמחמת הלאו דל"ע נפסל ג"כ הלוה. לפמ"ש האו"ת ס"ק כ"ח על קו' הגמ' והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול דילמא פירושא אוזיף לי בריבית ועשיתי תשובה. ונאמן הוא בכך במיגו דהי' אומר סתם אוזיף בריבית ולא הי' אומר לדידי. ותי' דקו' הגמ' דמ"מ הוה תחילתו בפסלות עי"ש. ואם נימא דמשום לפני עור לא נפסל הלוה. קשה הא בזה הוה תחילתו וסופו בכשרות רק דנפסל בנתיים דזה הוה כשר. דהא המלוה פסול מיד בעת הלואה דעבר על לא תשימון ואז הלוה עדיין כשר. וא"כ י"ל דרבא פסלו משום דעבר המלוה על לא תשימון בעת הלואה. וא"כ בשעת ראי' העדות עדיין הי' הלוה כשר. וגם בשעת הגדת העדות הוא כשר לדברי האו"ת. אלא מזה נראה דגם משום לפני עור פסול הלוה וא"כ הוה שפיר תחילתו בפסלות דהא בעת שנפסל המלוה נעשה הוא ג"כ פסול וזה צ"ע קצת על הרא"ש דכתב דנפסל משום דל"ת. וא"כ הקו' הנ"ל על הנמ"י במ"ע:

והנה בעבירה דרבנן מבואר בתוס' ב"מ הנ"ל וכן הביא הרמ"א דעת י"א דבעי' חימוד ממון דבלא זה אינו נפסל. ועי' במ"ל הנ"ל שהאריך בזה היכא דעבר על איסור דאו' רק שהוא לאו שאין בו מלקות דגם בזה פסול עכ"פ מדרבנן בזה י"ל דנפסל מדרבנן אף דליכא חימוד ממון. דמתוס' ב"מ משמע כן וגם לפמ"ש בפי' דברי תוס' דמקשי' דהעדים יהי' פסולים דהיא דעכ"פ מדרבנן יהי' פסולים. מבואר להדי' דהיכא דהוא איסור דאו' פסולין מדרבנן אף בלא חימוד ממון. וקצת משמע כן מהא דכתב הרמ"א המגבי' ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן דהתם הוא ג"כ איסור של תורה רק דאין בו מלקות ואמאי הא ליכא חימוד ממון. [וקצת יש לעיין בזה הא הרמב"ם כתב דחייבי מיתות ב"ד פסולים ג"כ משום שהתורה קראו רשע. וא"כ גם בזה נהי דליכא אף לאו מ"מ התורה קראו רשע שנאמר רשע למה תכה רעך כמ"ש הסמ"ע וי"ל] גם בהא דכתבו המלוה מעות יתומים בריבית לא נפסל משום דקסברי מצוה קעביד בל"ז הא ליכא חימוד ממון. אמנם היכא דהאיסור הוא רק דרבנן נראה להלכה ג"כ דבעי' חימוד ממון כמ"ש התוס' ועי' במ"ל שם דנראה דמסיק כן להלכה:

וצל"ע בהא שכתבו בבא על ארוסתו או על ארמית בשם המרדכי דפסול ג"כ מדרבנן. והיא משום דליכא איסור דאו' רק דרבנן אמרו כלה בלא חופה אסורה לבעלה כנדה הא אמרי' בגמ' דבא על הערוה כשר להעיד משום דיצרו תוקפו. ועי' בהר"ן חמש שיטות דהטעם היא דר"נ ס"ל כרבא דבעי' רשע דחמס דוקא וזה לא הוה רשע דחמס משום דיצרו תוקפו ואף דלפי האמת בא על הערוה פסול היא משום דאנן קימ"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס. מ"מ בזה נראה דבא על הערוה ודאי לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו. ולפ"ז בבא על ארוסתו כיון דליכא רק איסור דרבנן ובזה בעי' רשע דחמס וזה לא הוה רשע דחמס כיון דיצרו תוקפו. ולשיטת דגרסי חשוד על העריות בזה י"ל דגם זה הוה רשע דחמס. משא"כ לגי' רש"י ואינך דקאי בשיטתו. גם כפי הנראה דבגוף הסברא לא פליגי וכולם סברו דזה לא הוה רשע דחמס. חוץ באם נימא כמ"ש הר"ן שם דזה הוה ג"כ רשע דחמס דעל בולמוס של עריות יהי' מעיד עדות שקר ה"נ י"ל בזה. ובאמת ברמ"א לא מבואר דין זה וצ"ע לדעתי:

והנה אם העדים כללו הריבית עם הקרן בשטר כתב המ"ל שם דגם בזה לא נפסלו. כיון דאיסור הריבית לא משמע להו. ואי משום דהא הם חשודין לאותו דבר להעיד שקר דהא הם מעידין שחייב לו יותר ממה שהלוה כתב המ"ל דמ"מ לא נפסלו דלא הוה רשע דחמס כיון דאינם רק רע לשמים ולא רע לבריות כיון דהלוה נותן לו מדעתו. ואינם רע לבריות ולכן לא חשוד להעיד שקר. אמנם הט"ז ביו"ד סי' ק"ס כתב להפך דזה הוה כחשוד להעיד שקר. ונ"ל הטעם דאף דלא הוה רע לבריות מחמת הלוה דיהיב לו מדעתו. מ"מ המה רע לבריות דהא יכול לבוא לידי טריפת לקוחות שלא כדין וראי' לזה י"ל דהא הר"ן והנמ"י מקשים ג"כ שם על הא דמוקדמים הא העדים פסולין ותי' די"ל דטעו בדרב אסי וכתבו שטר ללוה ואין מלוה עמו בשטר דלאו