משכן העדות קנו

שאין בו מלקות. ואף דלא סבל שום עונש מ"מ הא לא, נפסל משום איסור זה. ולכן נ"ל די"ל דזה הוא החילוק דבשלמא היכא דלא הוה רשע דחמס דאז אין פסולו מחמת דחשיד להעיד שקר רק מגזירת הכתוב דהוא רשע. ולכן כיון שלקה בב"ד דילפינן לה מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון דלקה הרי הוא כאחיך. וא"כ שוב לא נקרא יותר רשע וכשר להעיד. ואף דהי' בכפיית ב"ד מכופר לו האיסור שעבר ולא הוה יותר רשע וכשר להעיד משא"כ ברשע דחמס דפסולו הוא מחמת דחשוד להעיד שקר. בזה שפיר מחלק הטור כיון דהחזיר בכפיית ב"ד י"ל דלא חזר בתשובה שלימה בלבו ועדיין הוא חשוד להעיד שקר. ולכן פסול:

אלא דלפ"ז יהי' קשה על הה"מ דכתב שם על דברי הרמב"ם דמשו"ה נקט בעד זומם אע"פ ששלם. דאם הוזם בעדות דליכא חיוב ממון דחייבים מלקות דאז כשירים הם דכיון שלקו. ולפמ"ש זה ליתא דהא בעד זומם בל"ז דה"ל רשע פסולין ג"כ להעיד דהא הם חשודין לאותו דבר להעיד שקר. ממילא לא יהני אף דלקי. נהי דלא הוה תו יותר רשעים. מ"מ יהי' פסולין כיון דלקו בכפיית ב"ד חשודין הם להעיד שקר והוא כמו רשע דחמס דל"מ החזרה כמ"ש. ובאמת זה הי' קשה לי קצת על הגמ' בסוגי' דעד זומם דאמרי' שם אביי אמר למפרע הוא נפסל משעה דאסהידו ה"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ת"ל בל"ז יהי' פסולין מחשש דחשודים הם לאותו דבר להעיד שקר ולפמ"ש קשה ביותר דהא מטעם דה"ל רשע היכא דלקו כשירים הם אף בכפיית ב"ד. משא"כ להטעם דהם חשודין לאותו דבר פסולים גם אח"כ אף שלקו. ואפשר לומר דהה"מ קאמר הטעם דמשום זה פסולין הם גם לעדות נפשות. אף דלזה לא הוו חשודים דהם מעידים עדות שקר בד"מ דהיא קל ואינו חשוד לדבר, החמור להעיד שקר בדנ"פ מ"מ פסולים הם מגזירת הכתוב דאל תשת רשע עד וכנ"ל. משא"כ מטעם חשוד לאותו דבר הי' כשירים ולפ"ז הי' מקום לומר דעד זומם שלקה כשר להעיד עדות נפשות. דהא מטעם רשע אינו פסול כיון שלקה הרי הוא כאחיך וחשוד לא הוה להעיד עדות שקר בדנ"פ ושפיר י"ל כמ"ש הה"מ דמשו"ה נקט הרמב"ם ושלם דאז הוא פסול לכל העדות אף לעדות נפשות מטעם דעדיין ה"ל רשע דחמס דהא על האיסור לא סבל עדיין שום עונש כמ"ש הסמ"ע ועדיין הוא חשוד להעיד שקר, משא"כ במקום דלקו בזה הי' כשירים להעיד עדות נפשות. ולפ"ז יהי' דין מחודש באם הוזם בעדות אעפ"י שלקו מ"מ הם פסולין לאותו עדות שהם חשודין עדיין עליו להעיד שקר. ולפ"ז גם במומר אוכל נבילות לתיאבון בזה לא הי' מהני ג"כ אם לקה בב"ד דהא בל"ז דהוא מומר וחייב מלקות נפסל ג"כ מטעם רשע דחמס דחשוד להעיד שקר בשביל הנאתו, ואין זה משמע דכל כי זה ה"ל להראשונים לפרש וצע"ג:

גם י"ל כנ"ל דגם רשע דחמס פסול מגזירת הכתוב דהא חזינן דפסול להעיד גם לעידי נפשות. ובזה לש"ל דחשוד להעיד שקר משום ממון דהא אינו חשוד לדבר חמור והא דלא מהני החזרה בגנב וגזלן י"ל כמ"ש הסמ"ע כיון דלא סבל שום עונש על החטא ועדיין הוא חשוד ה"ל עדיין רשע דחמס. או די"ל דבאמת מה"ת גם גנב וגזלן מהני החזרה. רק דמדרבנן עדיין פסול מטעם שכתב הסמ"ע כיון דלא סבל עדיין שום עונש. ואף דעבר על איסור שאין בו מלקות. מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן ועי' במ"ל פ"ד ממלוה ולוה הנ"ל דבזה לא בעינן רשע דחמס. אף דבאיסור דרבנן בעי' רשע דחמס היינו היכא דעבר אאיסור דרבנן. משא"כ באיסור דאו' נפסל בכ"מ מדרבנן:

מ"מ מ"ש היא נכון ליישב דברי הש"ג הביאו הב"ש בסי' מ"ב ס"ק... דכתב בשם הריא"ז דאם קידש בפני גזלנין הוה קידושין מה"ת. ועי' בנוב"י הנ"ל מה שדחק בישובו. די"ל דהש"ג ס"ל דגם בגנב וגזלן מהני החזרה כיון שהחזירו מה שגנבו. והוא לאו הניתק לעשה העשה מנתק הלאו תו לא הוה רשע דחמס ושוב ליכא לפוסלו. רק דבזה מחלק הש"ג דלדבר שהוא חשוד בזה פסול הוא מה"ת ולא מהני החזרה כיון דהיא בכפיית ב"ד חשוד הוא עדיין לאותו דבר. משא"כ להעיד בדבר שאינו חשיד בו נהי כל זמן שלא החזיר ודאי פסול מה"ת מגזירת הכתוב דאל תשת חמס עד מ"מ לאחר שהחזיר כשר הוא מה"ת רק לדבר שהוא חשוד פסול מה"ת אף לאח"כ כמ"ש. והנה בגנב וגזלן מסתמא כיון דיודע מזה הב"ד תיכף כופין אותו להחזיר הגזילה ובזה כתב הש"ג דהם כשירים מה"ת וסיים שם דלא נפסל רק בדבר שהוא חשוד בו דהיא דלזה חשוד אף לאחר שהחזיר הגזילה כן י"ל אף שהיא דחוק קצת. והנה אם עבר על דאו' היכא דלא משמע לי' האיסור דלא נפסל כמבואר ברמב"ם ובש"ע. אך דבזה יש דעות מחולקים אם פסול עכ"פ מדרבנן. דתוס' ס"ל דעכ"פ פסול מדרבנן דכתבו בסוגי' ד' כ"ד ט"ב ד"ה ואלו דמלוה בריבית אינו פסול מה"ת משום דלא משמע לי'. הרי אף דלא משמע לי' מ"מ פסול עכ"פ מדרבנן והר"ן בחמש שיטות חולק ע"ז וכתב דאם נימא דלא משמע לי' אמאי יהי' פסול מדרבנן יהי' כמו קוברי מת ביו"ט ראשון דכשירים משום דסברו מצוה קעבדו. ואפי' מדרבנן כשירים הם. ועל התוס' י"ל כמ"ש המ"ל דהתם עדיף משום דסברי דהיא מצוה. ואפי' מדרבנן לא נפסלו. אמנם דדברי התוס' צ"ע מדבריהם ב"מ ע"ב ד"ה שטר שיש בו ריבית. דמקשי' הא העדים הם פסולים דעברו על ל"ת ותי' ב' תירוצים או דאיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלו משום דלא מרויחים. ובתי' הב' תי' משום דלא משמע להו האיסור. וא"כ קשה בתי' הב' יהי' העדים פסולים עכ"פ מדרבנן. ואין לומר כיון דלא פסולים אלא מדרבנן לא מיפסלו כיון דצריכים הכרזה. דזה ליתא. דא"כ למאי הוצרכו לתרץ בתי' הא' דאיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלו משום דלא מרויחים ת"ל דלא הי' הכרזה. אע"כ דתוס' ס"ל כהנמ"י בסוגי' דלאותו עדות ל"צ הכרזה. וממילא מוכח דהיכא דלא משמע להו כשירים אף מדרבנן וכבר תמהו ע"ז המפרשים ועי' במ"ל הנ"ל אמת כי מתוס' ב"ק ד' ס"ב ד"ה חמסן מבואר להיפך מדעת הנמ"י דמקשי' מב"מ ד' ה'. ותי' דכשר הוא לשבועה משום דעדיין לא הכריזו עליו עיי"ש והיא שלא כדעת הנמ"י דהא לאותו דבר פסול בלא הכרזה. וא"כ גם לשבועה לאותו דבר לא יהי' צריך הכרזה אמנם בתי' זה ע"כ צ"ל דס"ל כהנמ"י וא"כ הקו' במ"ע. וכן מקשי' באמת לפסק הלכה דקימ"ל דעידי ריבית כשירים הם והיא משום דלא משמע להו עכ"פ יפסלו מדרבנן כמו מלוה ולוה בריבית:

והאו"ת ס"ק י'. כתב דאין לדמות גזירת חכמים זה לזה וקצת מהם פסלו מדרבנן אף דלא משמע להו. וקצתם כשירים אף מדרבנן עיי"ש והיא, סברא בלא טעם. גם מתוס' כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא מוכח דלא כהאו"ת. דהא התוס' מקשי' דהא אמרי' בב"מ דלא תחמוד בלא דמי משמע להו. משמע דבאמת עובר אף דיהיב דמי והקשה המרש"א דמאי מקשי' דמ"מ כיון דלא משמע להם כשירים להעיד. ותי' דקו' התוס' היא דעכ"פ מדרבנן יפסלו כמו מלוה ולוה בריבית דאף דל"מ מ"מ פסולין מדרבנן. ולהאו"ת מאי מקשי דילמא בזה לא גזרו כמו בעידי ריבית. הן אמת שהאו"ת בס"ק י"א תי' תי' אחר על קו' המרש"א והיא דקו' התוס' היא דלאחר שתיקנו חז"ל לפסול אותם מדרבנן קשה יהי' פסול מדאו'. והיא דהא ודאי לאו זה דבר ברור דלא ידע באמת הדין רק דיכול לומר דלא ידע משום דהעולם טעו בזה. ומחמת חזקת כשרותו אמרי' דלא ידע. משא"כ היכא דעבר איסור דרבנן איתרע חזקתו ונפסל אף מדאו' עיי"ש. והיא דוחק דמ"מ נימא דלא משמע לי' אף לאיסור דרבנן. ועוד נ"ל דמתוס' הנ"ל כ"ד ע"ב ד"ה ואילו משמע דלא כדבריו דז"ל שם. אפי' למ"ד אסמכתא היא דאסמכתא לא קניא מ"מ אינו דאו' כיון שאינו סבור לעשות איסור לבוא לידי פסול דאו' עכ"ל משמע דמזה ידע עכ"פ שהיא איסור מדרבנן. רק דסבר שלא יבוא לאיסור דאו'. ויש להאריך עוד בזה בכונת דברי התוס' דלכאורה למה הוצרכו לזה ואין לומר דבאמת זה הי' קשה להו אם לא משמע להו האיסור אמאי יהי' פסול מדרבנן, וע"ז כתבו דהוא סבר דליכא איסור דאו' דוקא. ובזה יהי' ניחא די"ל עידי ריבית לא משמע להו איסור כלל משו"ה אף מדרבנן כשירים.