משכן העדות קנה

דיהי' פסול מה"ת אף דליכא מלקות מ"מ הא גם בעד זומם ליכא מלקות אפ"ה פסול משום דהתורה קראו רשע:

עוד הקשה שם הא דפריך הגמ' וכ"ת בעדות אשה אקילו בה רבנן והא אמר ר"מ גזלן דאו' פסול לעדות אשה. והקשה הא י"ל דוקא גזלן פסול דהוא רשע דחמס דמשום חימוד ממון חשוד למשקר. משו"ה גם לעדות אשה פסול מחשש דמשקר. משא"כ רשע דאינו של חמס דאינו פסול רק מגזירת הכתוב ולא מטעם דמשקר משו"ה בעדות אשה דגם עבד ואשה כשירים גם הוא כשר. ולפמ"ש לא יהי' קשה דגם בהרגתיו הוה רשע דחמס ואף די"ל דמ"מ ברשע דחמס כזה דאינו עושה מחמת חימוד ממון לא חשוד לשקר. משא"כ היכא דעושה מחמת ממון מ"מ אין זה קו' די"ל בזה דהוא איסור גדול וחמור דהרג את הנפש והוא חיוב מיתה וגם הוא רע לשמים ולבריות ודאי חשוד להעיד שקר וכ"כ בהר"ן הנ"ל דמשו"ה בא על הערוה פסול גם לרבא אף דלא הוה רשע דחמס כיון דהיא איסר חמור. אלא דזה ליתא. דא"כ למאי הוצרך הנמ"י להא דגם לרבא הוא פסול מחמת רשע דחמס. ת"ל דחשוד למשקר. ועוד דא"כ קשה על הש"ע דמבואר בסי' נ' דרשע דאו' פסול גם לעדות אשה והוא דמוכח כן מר' מנשה דס"ל הרגתיו פסול הא י"ל בזה הוא פסול מחמת דחשוד למשקר. משא"כ היכא דלא חשוד דילמא באמת כשר כמו עבד ואשה. ועוד אמאי לא פריך הגמ' שם בפשיטות ת"ל הא הוה חשוד. ול"צ לזה הטעם דאל תשת רשע עד ודוקא בפלוני רבעני צריך לזה כיון דאינו רע לבריות. ולזה נ"ל דהתם ל"ש לומר שיהי' פסול מחמת דחשוד למשקר דהא התם דאמר הרגתיו יהי' נאמן במיגו דלא אמר דהוא הרגו רק דאיש אחר הרגו ולזה ודאי אינו משקר. ועוד דאם נימא דמשקר ולא הרגו ממילא לא חשוד כלל. אע"כ דפסול כיון דאמר דהרגו גזירת הכתוב היא דאל תשת רשע עד ואף דידעינן דהמעשה היא אמת. וא"כ קו' במ"ע, ומזה היא ג"כ ראי' למ"ש דגם רשע דחמס אינו מטעם חשוד למשקר וצ"ע עוד בזה:

והנה לפי האמת דקימ"ל בעובר עבירה שיש בו מלקות פסול מה"ת. לאו הטעם דמשום דקימ"ל כר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוא חשוד לכל התורה דהא באמת אנן לא קימ"ל בזה כר"מ. והיא באמת קו' התוס' שם ד"ה אימר דהא אנן לא קימ"ל כר"מ. ואמאי יהי' פסול לכל התורה. ותי' דדוקא לענין עדות פסול מגזירת הכתוב אל תשת רשע עד עי"ש. ובזה קשה לי על המחבר סעיף ה' הביא ב' דעות בשבועה דלהבא י"א דאינו נפסל ובב"י הביא דהיא דעת רש"י בשבועות עיי"ש ולא זכיתי להבין דרש"י כתב זה דוקא לענין שבועה דאם הוא חשוד לעבור על שבועה דלהבא לא נפסל לשבועה לשעבר משום די"ל דיצרו תוקפו. והא תינח לענין שבועה. משא"כ לענין עדות הא מ"מ כיון דעבר על שבועה לשעבר ה"ל רשע דחייב מלקות ופסול. ואף די"ל דלא נחשד להעיד שקר. הא בכל מקום אינו חשוד להעיד שקר רק דפסול מגזירת הכתוב. ה"נ בזה הא מ"מ הוה רשע גמור וחייב מלקות כמו במומר אוכל נבילות לתיאבון דפסול נימא ג"כ דיצרו תוקפו. ולבו אנסו לאכול נבילות וע"כ הטעם דפסול או משום דהוא רשע. או דחשוד להעיד שקר להנאתו כמ"ש רש"י. וכי היכא דאמרי' דיצרו אנסו לאכול לעבור השבועה או לאכול נבילות דבזה לכ"ע פסול. ורש"י י"ל דלא כתב כן רק לענין שבועה. וצ"ע ועי' ב"ח והסמ"ע והש"ך שהביאו באמת בשם הריב"ש להכריע מטעם זה דפסול. אלא דלא ידעתי לחלק בין זה לאוכל נבילות לתיאבון וראיתי בנוב"י הנ"ל להקשות על הא דאמרי' החשוד על הערוה כשר לעדות לשיטת המפ' דבא על הערוה כשר משום דיצרו תוקפו. ואמאי הא מ"מ ה"ל רשע ופסול מגזירת הכתוב וכתב שם לישב די"ל באמת משום דיצרו תוקפו כ"כ ל"ח אף רשע. והא דנדון בסקילה ושריפה היא משום דהי' התראה ושוב לא מיקרי אנוס עי"ש מ"מ בעובר על השבועה לאכול בזה ודאי ל"ל דהוא אונס כמו באוכל נבילות לתיאבון. גם על דברי הנוב"י יש להשיב דא"כ למאי הוצרכו התוס' והרא"ש לדחוק בהא דאמרי' לעיל לרצוני ה"ל רשע דעל הרביעה אין יצרו תוקפו כ"כ ואמאי לא תי' בפשיטות דהא מיירי שבא לחייב הרובע וע"כ דהי' התראה ומסתמא גם העדים התרו אותו ושוב ל"ח אונס. ועי' בר"ן חמש שיטות לסנהדרין מ"ש באמת די"ל דר"נ ס"ל כרבא. רק דזה קשה לי לפמ"ש דלר"י ודאי גם רשע דחמס כשר להעיד רק לדבר שחשוד בו. א"כ יהי' קשה הא התוס' כתבו לעיל ט' ע"ב ד"ה לרצוני דמקשי' אע"ג דרבא בעי' רשע דחמס ותי' דזה הוה רשע דחמס כיון דעובר להנאתו ע"ד קונו כ"כ יעיד שקר. הרי דבל"ז לא הי' פסול להעיד כי אף דחשיד ארביעה. מ"מ לא יעיד שקר. וא"כ ממילא לר"י דס"ל דגם רשע דחמס כשר להעיד בדבר שאינו חשוד בו. ממילא אף אם הוא חשיד ארביעה. מ"מ כשר הוא להעיד לעדות בדבר שהוא רע לשמים ורע לבריות, וא"כ יהי' קשה על הא דפי' תוס' שם בקו' הגמ' מכות נרבע יציל דהיא מנרבע לרצוני משום דהוה רשע, הא קו' הגמ' שם לא הוה רק לר"י כמ"ש רש"י ותוס' דלרבי ל"ק דס"ל דבעינן כוונו להעיד רק לר"י קשה ולר"י לשיטתו לא מקשה הגמ' מידי דהא באמת כשר להעיד ויש לישב:

והא דרשע דחמס דפסול אף במקום דליכא איסור מלקות לכאורה הי' מקום לומר כי גם זה היא מגזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ם הנ"ל דכתיב כי יקום עד חמס באיש. ולא מטעם דחשוד לשקר דהא באמת לא קימ"ל כר"מ דחשוד לדבר אחד לאו חשוד לכל התורה. וחשיד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור. וא"כ גם בזה נהי דחשוד לאיסור קל משום הנאתו מ"מ לא יהי' חשיד לדבר חמור. אע"כ דגם בזה אין פסולו רק מגזירת הכתוב וכתוס' הנ"ל ב"מ ד' ה' דכתבו דגזלן כשר לשבועה דדוקא לעדות פסול מקרא דאל תשת רשע עד. וגם דהא קימ"ל חשיד אממון לא חשיד אשבועה מה"ת משום דממון איתא בחזרה משא"כ שבועה. וה"נ לא יהי' חשוד לעדות שקר דחמיר כשבועה דליתא בחזרה אע"כ דפסול מגזירת הכתוב. ואף במומר אוכל נבילות לתיאבון דל"ש דאיתא בחזרה. מ"מ לא יהי' חשוד להעיד באיסור חמור כמו עדות דינ"פ. וכדומה. אם לא מגזירת הכתוב וכמש"ל:

וכן הי' נראה מלשון רש"י בסוגי' דכתב ד"ה ה"ז מומר דכיון דמשום ממון קעביד ה"ל כרשע דחמס ופסול לעדות. הרי דלא כתב דפסול משום דחשוד להעיד שקר גם בשביל ממון רק דהוה רשע דחמס דפסול מגזירת הכתוב. אלא דבאמת לא נראה כן. וז"ל הנמ"י על הא דאמרי' בסוגי' דשבועות שוא פסול. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא וכו' ולאביי לא הוה טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרחמנא פסלי' וכו' וכתיב אל תשת רשע עד אבל בשאר איסורים דל"ש עדות דאפי' ע"א כשר ואפי' אשה ליכא למיפסלי' עכ"ל הרי דרשע דחייב מלקות דאינו פסול מחשש דמעיד שקר רק מגזירת הכתוב. משו"ה כשר במקום דלא בעינן עדות משא"כ רשע דחמס דפסולו דחשוד להעיד שקר פסול גם לעדות אשה דדוקא גזלן דרבנן כשר לעדות אשה. ועי' בקצוה"ח סי' נ"ב דהביא ג"כ דברי המישרים דמבואר כן. אמנם מתוס' הנ"ל מבואר להיפך. ובאמת יהי' קשה קצת על התוס' אמאי יהי' גזלן דאו' פסול לעדות אשה כיון דאין פסולו דיעיד שקר אפשר לומר דדרשי' בזה טעם המקרא. כיון דבכל מקום בעי' דוקא איסור שיש בו מלקות. משא"כ ברשע דחמס ע"כ דהתורה פסלה לעדות מטעם דחששו דיכול להיות דיעיד שקר משום ממון ואי דבכל מקום לא חשיד מ"מ לענין עדות החמיר הכתוב לפסול אותו משום זה ודוחק:

ובזה הי' נ"ל לישב דברי הטור. דכתב על הרמב"ם הא דאמרי' בחייבי מלקות דכיון שלקו הם כשירים להעיד דדרשינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך. ובגנב וגזלן ועד זומם לא מהני אף שהחזירו הגניבה והגזילה. ושילם עד הזומם הממון שהוזם עליו דהטעם היא משום דבכפיית ב"ד ישלמו פסולי עד שישלמו מעצמם ועדיין קשה דהא גם מלקות לוקין אותו בכפיית ב"ד ואפ"ה חזר לכשרותו והסמ"ע ס"ק ע"א כתב הטעם דאף שחזרו מ"מ הא לא סבלו שום עונש על שעברו הלאו דלא תגזול. ולפמ"ש גם זה ליתא. דהא באמת בשביל הלאו לחוד אינו פסול דהא הוה לאו