משכן העדות קנא

לעדות הם כשירים כיון דבזה לא חשיב עדות מה שהעידו בפני הב"ד כיון דהם לא חשיבו ב"ד ופסולים הם להיות ב"ד, וה"ל כאלו לא העידו בפני ב"ד כלל. ואם גם דעכ"פ עשו איסור וחשיב כאלו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה דצריך ג"כ כפרה. ה"נ הא במחשבתו הי' להעיד שקר. זה אינו דודאי משום זה לא נפסל לעדות. ואם גם דצריך כפרה מ"מ לא חשיב רשע ובזה כשירים הם להעיד. כיון דגם אם העידו שקר. מ"מ לא חשודי' הם להעיד שקר. ולפ"ז י"ל גם בהא בסוגי' דחוששין ללעז דמשכחת לה שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם גם על עדות נפשות. והיא אם יתגלה אח"כ דהב"ד של ג' הי' פסולין לדין ממילא דלא נעשו העדים שהעידו בפניהם פסולים אף אם העידו שקר. וכשירים הם לכל עדות. וכיון דמשכחת לה הזמה נקבל עדותן כמ"ש תוס' הנ"ל בשתי כיתי עדים דאם הוזמו או מוכחשו ה"ה גבי ב"ד משכחת שיפסלו הדיינים מחמת רשעות וכדומה:

אמנם דכל זה היא דרך פלפול. ולזה ע"כ דצריכים לחלק הא דמבואר בסוגי' דעד זומם היכא דהעדים הי' פסולים בשעת הגדת העדות לא צריכים לשלם אח"כ מכאשר זמם זה הוא דוקא אם הי' פסולים מחמת עבירה. או אם מחמת עדות אחר. משא"כ היכא דנתגלה דהי' פסולים מחמת עדות זה בזה אמרי' כיון דהחיוב כאשר זמם בא להם מחמת דהעידו עדות זה בשקר. ואם גם דנעשו פסולים הא מה דנעשו פסולים הוא רק מכח העדות דהעידו בשקר בזה חייבים מכאשר זמם, וי"ל דמשו"ה לא ס"ל להריטב"א טעם של השר מקוצי. דאם גם דנתגלה אח"כ דהם פסולים לדין מ"מ הא לא נעשו פסולים רק מחמת דהעידו עדות שקר. ובל"ז הי' כשירים לדין. ולזה אמרי' דמחוייב כיון דאם לא העיד בשקר הי' כשר לדין ג"כ והיא כמו שכ' הרמב"ן והר"ן דנוכל לקבל העדות שנית. ואף דבזה יתגלה ג"כ דהי' פסולים מהגדה הראשונה. אבל מ"מ יש מקום למ"ש בישוב דברי הרז"ה דגם אם נימא כן הא גם בזה העיקר דנפסלים היא משום עדות זה. יש לחלק דהתם עכ"פ הי' אומרים עדות זה בפני ב"ד. ומשעה שהתחילו להעיד בפני ב"ד הוא התחלת העדות. משא"כ בעדות שבשטר קודם שבא השטר לפני הב"ד לא חשיב הגדה כלל ואין שם עדות ע"ז לכן אמרי' שפיר כיון דאיגלאי מילתא דפסולים הי' ל"צ לשלם אח"כ מכאשר זמם. וצ"ע עוד בכל זה. והאו"ת כתב בסי' ל"ד ס"ק... טעם אחר בהרז"ה והיא דאם הוזמו אז הדר ה"ל השטר מפי כתבם ולא חשיב עדות כלל. דהא עיקר הטעם דשטר ל"ח מפי כתבם היא כמ"ש הרז"ה ביבמות דהם נעשים שלוחו של לוה. ובאם הוזמו הא לא נעשו שלוחים והדר ה"ל מפי כתבם. והביא ראי' להרז"ה מהא דגיטין שאין בהם זמן כשירים הם מה"ת ואף דהיא עדות שאאי"ל וע"כ דהיא מטעם הרז"ה דבל"ז חשיב ג"כ עדות שאאילה"ז עיי"ש ובנתיבות ומ"ש בפ' הקודם דאין מזה ראי' וגם די"ל כדברי הש"ך דעכ"פ ראוי להזמה בעי' מיראת הזמה לענין בושה ושיפסלו לעדות. דמשו"ה בעי' בכל עדות אף במקום דליכא דין הזמה, וגם בעדות ע"א דו"ח. ובאם אומר איני יודע בדו"ח נתבטל העדות ג"כ כנ"ל בפ'... משום דעכ"פ בעי' שיראה קצת מעונש הזמה לענין הבושה:

ומה דהביא האו"ת עוד ראי' מסוגי' דעדים שאמרו בס"ד דרמב"ח דגם בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ג"כ לומר אנוסים היינו מחמת נפשות ואין בזה משום חוזר ומגיד וא"כ קשה הא הו"ל עדות שבשטר עדות שאאי"ל דאם יוזמו יאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות עיי"ש ומזה יהי' ראי' דל"ב יראת הזמה כלל אף לענין בושה דהא אם יאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות לא יפסלו אפי' לעדות ולא יהי' להם בושה. אמנם נ"ל דזה לק"מ דבלא"ה צריכים להבין לס"ד דרמב"ח דגם בכתב ידם יוצא ממקום אחר יכולין ג"כ לומר דאנוסין היינו מחמת נפשות האיך נוכל לדון כלל ע"פ עדות שבשטר דילמא יאמרו העדים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וכמו דהוכיחו דבשני עדים לא מהני אמתלא. דאל"כ האיך נוכל לדון ע"פ עדות העדים דילמא יתנו אח"כ אמתלא לדבריהם ה"ה בזה ניחוש דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וכמו כן יהי' קשה, לרמב"ח האיך נוכל לדון ע"פ הגט להתיר אותה להנשא דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. וצ"ל דל"ח לזה דהיא לא שכיח. אבל באמת לק"מ לפמ"ש דגם בס"ד דרמב"ח דס"ל דהעדים נאמנים לומר אנוסים היינו מ"נ לאו דנאמנים הם לגמרי דהא העדים בעצמם לא עדיפי מאלו באו שני עדים אחרים ואמרו דאנוסים הי' דג"כ אינם נאמנים לגמרי רק דנעשה תרי ותרי ה"ה אם הם בעצמם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות. אם גם דאין בזה משום חוזר ומגיד. מ"מ לא עדיפי מעדים אחרים. ולזה אינם נאמנים לגמרי רק דנעשה כתרי ותרי משום דחשיב ג"כ כאלו הי' עדים דלא הי' אנוסים משום אנן סהדי. ומשו"ה שפיר נוכל לדון ע"פ השטר. ולא חיישינן דילמא יאמרו אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות כיון דכל זמן שאינם אומרים כן אנן סהדי דלא הי' אנוסים ולא חיישינן שהם יאמרו כן כמו דלא חיישינן לפי האמת דילמא יבואו עדים אחרים ויאמרו דהי' אנוסים מחמת נפשות דמה"ת ניחוש שיבואו עדים אחרים להכחיש האנן סהדי ה"ה דלא חיישינן שהם בעצמם יכחישו האנן סהדי. ולפ"ז כיון דמה דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות צריכים להעיד דוקא בתורת עדות. ובל"ז אינם נאמנים להכחיש האנן סהדי דהיא כמו עדים. ממילא אם הוזמו ונפסלו לעדות. והם אומרים אח"כ אנוסים היינו מחמת נפשות. בזה בודאי אינם נאמנים להכחיש האנן סהדי. כיון דצריכים להעיד כן בתורת עדות. והם נפסלים לעדות זה משום דהם נוגעים בדבר דאמרו כן למען הציל נפשייהו מדין הזמה. ושלא יפסלו לעדות ולאחר הזמה ודאי אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות להכשיר נפשייהו. וממילא דנדחה ראי' האו"ת לשיטת הרז"ה. ובדברי האו"ת הנ"ל אמרתי הא דס"ד דרמב"ח דבשטר לא אמרי' כיון שהגיד. דהיא ג"כ מטעם זה. דהא כל שטר היא מפי כתבם. רק דבשטר כשר אמרי' כאלו נחקרה עדותן בב"ד. או כמ"ש הרז"ה כיון דהם שלוחו. ממילא בזה אמרו אנוסים היינו ולא נעשים שלוחו ממילא דהדר הו"ל השטר מפי כתבם. ולזה ס"ל דבכל מקום אמרי' כיון שהגיד. כיון דכבר העיד בב"ד לא יכול להיות חוזר ומגיד משא"כ בעדות שבשטר אם אמרו דהם הי' אנוסים ממילא לדבריהם לא העידו מעולם שום עדות דלפי דבריהם השטר הוא מפי כתבם. וס"ל לרמב"ח דל"ש בזה כיון שהגיד דהא לדבריהם מעולם לא העידו. אבל לפי האמת אמרי' דה"ל כאלו נחקרה ולא יכולין אף ע"ז לומר דמעולם לא העידו. [ובזה אמרתי דמשו"ה גם אם אמרו לא חתמנו אמרי' ג"כ כיון שהגיד וע"כ היא כן דגם באנוסים ה"ל כאמרו לא חתמנו דלדבריהם לא חשיב זה עדות כיון דהיא מפי כתבם] ועימש"ל בשער זה. מ"מ זה ברור דאין מזה שום ראיה להרז"ה:

ויש להביא ראי' להרז"ה מהא דהוה ס"ד בגמ' דכתובות ד' ל"ג דעדים זוממים צריכים התראה דוקא שיתחייבו מכאשר זמם. ולפ"ז ממילא לא נוכל לדין בעדות בלא התראה כיון דבעדות בלא התראה היא עדות שאאי"ל. ולפ"ז יהי' קשה האיך משכחת עדות שבשטר. הא העדות הי' בלא התראה ולא הי' מהני אף אם העידו עדותן בעל פה בפני הב"ד ואמאי יהני אם אמרו כן בשטר. הא ה"ל עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהי' מחוייבים מכאשר זמם כיון דלא הי' התראה. ויהי' מזה ראי' לשיטת הרז"ה דבעדות שבשטר בלא"ה לא שייך כאשר זמם. אלא די"ל להיפך דמזה ראי' נגד הרז"ה. והיא כמ"ש דאם לא הי' משכחת בעדות שבשטר דין הזמה כלל לחייבו משום כאשר זמם אז לא הוה מחלקינן בין עדות שבשטר לעדות בעל פה. והוה אמרי' דבכל עדות לא בעי' עדות שאתה יכול להזימה. דזה אינו מעכב. ולזה בס"ד דגמ' דבלא התראה לא מקיימינן כאשר זמם באמת בס"ד זו מוכח דלא בעי' עדות שיכול להזימה מהא דמהני עדות שבשטר. ומזה מוכח דנתקיים עדות אף בלא התראה אף דהוא עדות שאאילה"ז. ומתיישב בזה מה דתמהו על הגמ' דשם דאמרי' נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה ופי' רש"י כיון שהגיד ותמהו הא