משכן העדות קמז

דזה הפי' בתוס' מכות דע"כ הקרא דלא יקום ע"א דהיא לפסול. עדות מיוחדת ל"ק אממון משום דעד קם לשבועה. לאו כונתם דשבועה חשיב ממון דזה אינו דשבועה ל"ח ממון. ובאם שבועה הי' חשיב ממון הי' בעי' גם בשבועה עדות שיכול להזימה רק דכונתם כיון דעכ"פ מהני עדותן לענין שבועה. וממילא אמרו עדותן בתורת עדות גמור. ולזה מצרפינן עדותן אח"כ גם לענין ממון כיון דאיכא שני עדים כשירים. ודוקא בדנ"פ הי' יכולין לפסול עדות מיוחדת. דכיון דיהי' פסול ממילא לא ידעינן אם היא אמת כיון דאינם אומרים בתורת עדות. משא"כ לענין ממון כיון דעכ"פ איכא תועלת בעדותן לענין שבועה ממילא ידעי' דהיא אמת. ולפ"ז לענין עדות שיכול להזימה אמרי' ג"כ כיון דאמרו כן בתורת עדות ולזה מצרפינן עדותן אף דהיא עדות שאאי"ל כיון דמ"מ ידעינן דהיא עדות אמת. ומסתמא הם בחזקת כשרות. ולא יעידו שקר אף בלא עונש הזמה. ולכן מהני עדות מיוחדת לענין ממון אף דהוה עדות שאאי"ל. אמנם כל זה היכא דהם לא באו רק לענין שבועה דבזה הי' נאמנים לענין שבועה דהיא עדות שאאי"ל בזה אמרי' כיון דהם אומרים בתורת עדות נאמנים. משא"כ היכא דבאו ב' עדים לחייב ממון גמור. בזה הדר דינא ואמרי' דבעי' שיהי' עדות שאתה יכול להזימה. ובאם היא עדות שאאי"ל לא חשוב עדות כלל. וכיון דלא חשיב עדות ממילא לא ידעינן דהיא אמת דאמרי' כיון דהיא עדות שאאי"ל אינם אומרים בתורת עדות. ואזי אף אם מעידי' שקר [אין עוברים על לא תענה על כן] לא ידעינן אם העדות היא אמת דכיון דידעו דלא יועיל עדותן אינם אומרים בתורת עדות:

ולפ"ז י"ל דהיכא דהעידו העדים בעדות מיוחדת לענין שבועה בזה מצרפינן עדותן גם לענין ממון ואם גם דהיא עדות שאאי"ל. מ"מ ידעינן ע"פ שני עדים כשירים דהי' אומרים עדותן בתורת עדות גמור כיון דהי' נפ"מ בעדותן עכ"פ לענין שבועה. ואמרי' דודאי היא אמת. משא"כ אם מיד כשבאו להעיד בב"ד היא עדות שאאי"ל בזה אמרי' דהעדות לא מהני משום דהיא עדות שאאי"ל. דהיכא דהם מעידים מיד על ממון בעי' עדות שיכול להזימה דוקא ובזה לא ידעינן אם העדות היא אמת דאמרי' כיון דלא יועיל עדותן לענין ממון כיון דהתורה פסלה עדות היכא דהיא עדות שאאי"ל ממילא לא אמרו כן בתורת עדות ולא ידעינן אם העדות היא אמת. ועדיין יש לדון ולומר דהיכא דבאו שני עדים להעיד עדות בתורת עדות לענין ממון נימא אם גם דלא מהני עדותן לענין ממון משום דהיא עדות שאאי"ל מ"מ יהי' מהני עדות כל אחד מהם לענין שבועה עכ"פ דלענין זה הא לא בעי' עדות שילה"ז. וכיון דמהני עדותן לענין שבועה הדר הדין דהב"ד מצרף עדותן גם לענין ממון כיון דכל אחד אומר בתורת עדות כיון דידע דעכ"פ נפ"מ בעדותו לענין שבועה. ובאם נימא כן מיושב הגמ' בכתובות ל"ג הא דנתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה דכיון שהגיד דתמהו כיון דבל"ז יהי' עדות שאאי"ל ולא יתקיים העדות כלל ממילא דיכולים לחזור ולהגיד. די"ל דמ"מ בלא התראה הוה מהני עדותן עכ"פ לענין שבועה ממילא דמהני עדותן אח"כ גם לענין ממון. ונסתר מ"ש. אמנם בזה י"ל כמ"ש הרמב"ן בסוגי' דחוששין ללעז לדחות ההוכחה דעידי זנות בעי' דו"ח. וכתב דשם כיון דבאו לענין מיתה דהיא עיקר העדות נתבטל אח"כ העדות גם לאסרה משום עדות שבטלה מקצתה ב"כ עי"ש ה"ה בזה כיון דבאו לענין ממון נתבטל עדותן גם לענין שבועה מכח עדות שבטלה מקצתה ב"כ:

ובזה י"ל ג"כ הדקדוק של הנוב"י הנ"ל הא דדייק הגמ' בקרובין דפסולין גם לעדות ממון משום משפט אחד יהי' לכם משפט השוה ולא בכל מקום דגמרי' עדות ממון מעדות נפשות. די"ל דבכל מקום לאחר שהשוה הכתוב ד"מ לדנ"פ בכל הענינים כגון לענין דו"ח לא נעשה עול בהא דלא מוציאין ממון בעדותן ונימא דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת די"ל כמ"ש דלאחר דפסלוה רחמנא ממילא לא אומרי' בתורת עדות ולא ידעינן אם היא אמת. משא"כ בקרובים אם גם דהיכא דקרובים באו להעיד בזה אמרי' ג"כ כיון דהתורה פסלוה לא ידעינן אם היא אמת כיון דאינם אומרים בתורת עדות. מ"מ יהי' קשה בעדים הקרובין להדדי. והם עדות מיוחדת, וכל אחד לא ידע מחבירו, והעיד כל אחד מהם בפני ב"ד (אחר) לענין שבועה. בזה נימא כיון דכל אחד הי' מעיד עדותו בתורת עדות גמור וידעינן ע"פ שני עדים דהמעשה היא אמת. ובזה ל"ש דלא יאמרו בתורת עדות כיון דהם קרובין דזה אינו כיון דכל אחד לא ידע מחבירו וכל אחד בפני עצמו הוא עד כשר והי' מהני עדותו לענין שבועה ובזה הקו' במ"ע נימא דמ"מ ידעינן דהמעשה היא אמת. ולזה אמרי' משפט השוה לכם כיון דבדנ"פ לא מהני שני עדים שהם קרובים זה לזה ה"ה בד"מ לא מהני משום משפט השוה לכם [ויש לעיין בזה בדברי הרי"ף דכתב הטעם בעדים הקרובים הדדי משום דאין עד זומם נהרג בעדות אחיו ולא משום משפט השוה לכם. די"ל דהיא מטעם זה דמ"מ ידעינן דהיא עדות אמת בד"מ. אמנם דלפמ"ש יש לעיין דהיכא דבאו בעדות מיוחדת דבזה לא מחייבין מדין הזמה כמ"ש נימא דבזה הם כשירים כיון דבזה ליכא חיוב כאשר זמם כלל עליהם וצ"ע עוד בזה די"ל דע"ז קאי משפט השוה. וכיון דאם אינו עדות מיוחדת פסולים ה"ה בעדות מיוחדת פסולים. וזה כונת הגמ' במשפט השוה לכם] וי"ל בזה דברי הרמב"ם הנ"ל די"ל דמ"ש דעדות שאאי"ל אינו עדות בדנ"פ היא דבעדות נפשות ליכא שום צד שיהי' מוכשר עדות שהיא עדות שאאי"ל. משא"כ בד"מ משכחת שיוכשר עדות שאאי"ל. כגון באופן שהי' עדות מיוחדת. וכל אחד העיד בפני עצמו לענין שבועה דבזה מצרפינן עדותן אף דהיא עדות שאאי"ל. משא"כ היכא דמעידים על ממון בזה ס"ל לרמב"ם ג"כ דבעי' עדות שיכול להזימה:

והנה הנוב"י בסי' ע"ב הביא עוד שני ראיות דבממון ל"ב מה"ת כאשר זמם דוקא א' מהא דכתיב בקרא אם יקום והתהלך בחוץ ונכה המכה רק שבתו יתן והקשה הא היא עדות שאאי"ל דאם יוזמו לא יהי' צריכים ליתן לו השבת מכאשר זמם דיאמרו לחייבו מיתה באו דלא הוה ידעינן דיתהלך בחוץ. וכתב שם ובמה שנתחייבו מיתה לא מיקרי דין הזמה לענין ממון דכתיב יד ביד עי"ש. ולא אדע למה הוצרך לזה. ת"ל הא העדים אינם מחוייבים מיתה דהא לא נגמר דינו למיתה רק אם ימות. וכל זמן שלא מת לא הי' מחוייב גם אותו שהעידו עליו מיתה. אמנם אם נימא כדבריו קשה להיפך הא גבי מיתה ודאי בעי' עדות שיכול להזימה ואמאי יחייב מיתה אם ימות. הא אם יוזמו יאמרו העדים אנן לא באנו לחייבו מיתה רק לחייבו ממון באנו ליתן לו שבתו. דהי' סוברים דיקום ויתהלך בחוץ וע"כ דהיא כמ"ש תוס' סנהדרין הנ"ל כיון דהם יודעי' שאם ימות המוכה יומת גם המכה מתחייבו גם הם. ה"ה גם לענין ממון אמרי' כן כיון דהם ידעו דאם לא ימות יהי' צריך ליתן לו שבתו מחוייבים גם הם את שניהם מכאשר זמם הן עונש מיתה אם מת המוכה והן עונש ממון אם לא מת. ובלא"ה אין זה ראי' מוכרעת כמ"ש הנוב"י שם. עוד הביא ראי' מב"ק ד' פ"ח מקו' הגמ' לר"י זוממי עבד לא יהרוגו. ופי' התוס' וממילא דגם העבד יפטר משום דהיא עדות שאאי"ל. וע"ז תי' הגמ' דכתיב ובערת הרע. וע"ז הקשה הנוב"י למה לא פריך הגמ' קו' זו לענין ממון דמבואר במתני' אשה ועבד פגיעתן רעה נשתחרר העבד חייבי' לשלם. ובזה קו' הגמ' במ"ע הא ה"ל עדות שאאי"ל עי"ש. ובאמת ה"ל להקשות ביותר דבזה לא יהי' שייך תי' הגמ' ובערת הרע [רק לפמ"ש הוא הפי' בגמ' ובערת הרע דמשכחת שהרגו בפני ב"ד גם בממון י"ל כן] והנוב"י כתב שם דא"א כמ"ש תוס' ריש סנהדרין דהא דלא דנין גזילות וחבלות היא דוקא גזילות ע"י חבלות. משא"כ גזילות לחודא דנין. י"ל דמתני' איירי בתר תקנתא דרבנן דדנין ד"מ בלא דו"ח אף דהיא עדות שאאי"ל עי"ש בנוב"י. אמנם לפמ"ש נדחה זה דגם בזה"ז בעינן שיהי' העדות ראוי להזמה עכ"פ אם יוזמו יפסלו לעדות. ובזה לקו' הגמ' דעבד אינו אחיו ממילא לא עבר כלל על ל"ת ולא נפסל לעדות אף אם העיד שקר. ובזה יש לדון ג"כ דליכא אף מלקות. ואף אי הוה אמרי' דבמלקות מקיימינן כאשר זמם, ולפמ"ש י"ל דבממון הוה מלקות כאשר זמם. מ"מ גבי עבד י"ל