משכן העדות קמב

משום כאשר זמם כמ"ש תוס' שם בתי' אחד והיכא דהם פטורים מכאשר זמם ליכא עליו גם חיוב מלקות. דעיקר החיוב מלקות היא רק משום כאשר זמם. מ"מ נ"ל דהא תינח לתי' הריטב"א דמשכחת החיוב מלקות בעידי גלות משום כאשר זמם באופן שיהי' מחוייבים מכאשר זמם כגון דלא אמר שבפניהם הרגו. בזה י"ל דהיכא דאמר שבפניהם הרגו דלא נוכל לקיים כאשר זמם פטורים גם ממלקות. משא"כ בס"ד דריטב"א דלא משכחת עדים לחייבו גלות רק אם אומר שבפניהם הרגו. ממילא בזה אי אמרי' דהתורה חייבה גם באופן זה מלקות ע"כ המלקות יהי' משום ל"ת. ואף דיש לדחות את זה מ"מ לענ"ד כונת הריטב"א היא כמ"ש דכיון דהודה שהוא הרגו שוגג בפניהם לא עברי על לא תענה כלל. כיון דאין זה רעה אצלו. ורצונו שיעידו לו כן. ולכן אף אם היא שקר מ"מ כיון דלא היא לרעתו דהוא חפץ בזה ליכא ל"ת:

ובדברי הריטב"א יש לעיין די"ל דהא דאמרי' בסוגי' דב"ק היכא דהודה לדברי העדים הוה העדות עדות שאאי"ל היא דוקא בענין ממון ולא במיתה וכדומה דאף אם מודה לפני ב"ד שהרג הנפש בפני פלוני ופלוני בהתראה באופן דחייב מיתה ואח"כ העידו העדים כדבריו בזה מחויב הוא במיתה וכבר פלפל בזה האו"ת בסי' ל"ח [ע"ש במ"ש על תוס' בגלות ולא ראה דברי הריטב"א הנ"ל] דאל"כ כל אחד יערים כן לומר בפני ב"ד שהרגו בפני פלוני ופלוני. ולפמ"ש יש לחלק בפשיטות די"ל דהא דאמרי' בגמ' אם מודה הוא שבפני העדים גנב וטבח הא דחשיב עדות שאי אתה יכול להזימה אינו משום דהודאת בע"ד לחובתו היא כק' עדים דע"ז יש לפקפק עפמ"ש דהודאת בע"ד היא משום מחילה. ויש לעיין לשיטת הירושלמי בכתובות פ' א"נ דבקנס לא יכול למחול עי"ש [א"ה ד"ז צ"ע רב] רק הטעם היא כמ"ש דלא חייבים מכאשר זמם אף. אם העידו בשקר כיון דלא גרמו לו רעה בעדותן דרצונו הי' להעיד לו כן ולא הי' עוברים על ל"ת ובזה יובן היטב דברי היש"ש שהביא שם האו"ת דכתב אם הודה לאחר עדותן חשיב עדות שיכול להזימה. והאו"ת מדחה את דבריו דגם אם מודה לדבריהם לאחר שהעידו נימא ג"כ דלא יהי' מחוייבים מכאשר זמם מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא אומר שהעידו באמת. ולפמ"ש הדבר נכון. דדוקא אם אומר תחילה שבפניהם גנב בזה לא גרמו לו רעה בעדותן. משא"כ אם כבר העידו כן ואז גרמו לו רעה חשיב עדות שיכול להזימה דבאם יוזמו יהי' חייבים משום כאשר זמם. ואי דמ"מ יהי' פטורים מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא אומר דבאמת העידו י"ל דבזה משכחת יכול להזימה אם יתן אמתלא למה הי' אומר, כן וכ"ש לפמ"ש דקנס לא יכול למחול. וכיון דלפמ"ש דעיקר הטעם הא דל"ח עדות שיכול להזימה דהיא כיון דלא גרמו לו רעה בעדותן י"ל דדוקא בדבר שבממון דבזה יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ויכול ליתן מתנה לחבירו אף אם העדים העידו בשקר מ"מ לא עברו על ל"ת כיון דרצונו היה להעיד לו כן ויכול לחייב עצמו ליתן לו קרן וכפל. משא"כ אם העידו העדים שהוא חייב מיתה בזה ל"ל דהא רצונו הי' שיעידו לו דאם גם דרצונו היא בכך מ"מ אסור להם להעיד ולגרום לו מיתה. כיון דגם לו אסור לאבד עצמו לדעת. וכיון שכן ממילא מחוייבים העדים אח"כ משום כאשר זמם דהא הי' איסור לגרום לו מיתה אף אם רוצה. ולפ"ז הי' מקום לומר דגם לענין גלות אמרי' כן כמ"ש הריטב"א שם בא"ד דהא דאינו גולה ע"פ עצמו היא שהרי יש חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום והרגו גואל הדם עי"ש. וממילא דאסורים להעיד לו גם אם ירצה כיון דע"פ עדותן שהוא הרגו אם יצא חוץ לתחום יכול לבוא לידי חיוב מיתה ויש להאריך עוד בזה דגם בהא דב"ק אם גם דלענין הממון יכולים הם להעיד עליו מ"מ לענין זה שהוא רשע שגנב בזה היא איסור. וגם הוא מוזהר ע"ז שלא להוציא שם רעה עליו. וכדאמרי' חציף מאן דמפרסם חטאו. מכ"ש שיאמר דחטא והוא לא חטא. וכעת לא עיינתי בזה. מ"מ מדברי הריטב"א נראה דהיכא דמודה ליכא חיוב מלקות כלל. דאם הי' חייב מלקות הא בגלות חשיב מלקות עדות שיכול להזימה וע"כ דהיא מטעם שכתבתי דבזה לא עברו כלל על ל"ת כיון דעשו רצונו להעיד לו כן. וכ"ש בהא דב"ק דהוא דבר של ממון דיכולין להעיד עליו אם ירצה:

ולפ"ז י"ל ג"כ בהרמב"ם כמ"ש דאם גם דהרמב"ם ס"ל דבממון לא בעינן עדות שיכול להזימה לענין זה שיהי' חייבים דוקא מכאשר זמם מ"מ לענין זה בעי' שיהי' העדות ראוי להזמה שבאם יוזם יהי' לו בושה. ויהי' נפסל לעדות. דהא משו"ה בעי' בממון דו"ח כמ"ש ולכן בהא דב"ק לפמ"ש אם יוזמו לא יפסלו לעדות ג"כ ולא יהי' בזוין כלל דאף אם העידו שקר מ"מ לא עברו על ל"ת כיון דהוא הי' רוצה את זה שיעידו לו כן ולחייב אותו לשלם לו הקרן עם הכפל. וכיון דלא יהי' להם עונש כלום ע"י עדותן בזה חשיב עדות שאאי"ל וזה פסול גם בד"מ דזה מוכח מהא דהוצרך התורה דו"ח גם בד"מ ובאמרו אינו יודע נתבטל עדותן כמ"ש. ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם לדברי הנוב"י דבממון לא בעי' כאשר זמם דוקא. אבל מ"מ בעי' שיהי' ראוי להזמה מכח עונש הבושה. וכמ"ש. ובזה מיושב ג"כ הא דהקשיתי בפ' הקודם על הסוגי' דריש פ' אחד ד"מ בהא דפריך הגמ' על המתני' דאחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח מאוחרים אמאי כשירים ופי' הא הוה עדות שאאי"ל. והקשיתי בל"ז הו"ל להקשות הא גם בד"מ בעי' עדות שיכול להזימה וזה מוכח מקרא ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד ודרשינן דבר הניתן מיד ליד. אבל לפמ"ש ניחא די"ל בלא המתני' דאחד ד"מ לק"מ דאם גם דבדנ"פ מוכח מהא דנפש בנפש דבעי' עדות שיכול להזימה מ"מ בד"מ ודאי לא בעינן עדות שיכול להזימה מכח הראי' שהביא הנוב"י. רק כיון דאמרי' במתני' אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח. וקשה לאיזה ענין בעי' בד"מ דו"ח המביא אותם להזמה. ואינו יודע בחקירות יפסל בהו כמו בדינ"פ משום משפט אחד דמשמע דדין אחד אית להו ואינו יודע בחקירות פוסל. וכיון דלא בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה מאיזה טעם יתבטל העדות מכח אינו יודע בחקירות. אע"כ דהטעם היא כמ"ש דאם גם דלא בעינן ראוי להזמה בעדות ממון מחמת העונש כאשר זמם. מ"מ בעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יראו להעיד שקר מעונש שבאם יוזמו יהי' בזוין בעיני כל ויפסלו לעדות ולזה פריך הגמ' מאוחרים אמאי כשירים הא הוה עדות שאאי"ל לגמרי שלא יפסלו לעדות. ובזה יובן היטב דברי הש"ך בסי' ל' במ"ש לישב דברי הרז"ה דס"ל בשטר ל"ש הזמה. ותמהו מסוגי' דאחד ד"מ מקו' הגמ'. וכתב הש"ך דגם הרז"ה מודה דגם בעדות שבשטר נעשים פסולים עי"ש ולפמ"ש ניחא דעיקר קו' הגמ' היא רק משום שיהי' פסולים לעדות ולא משום דבעי' עדות שילה"ז למען נוכל לקיים כאשר זמם דא"כ אין זה ענין להמתני' דאחד ד"מ בדו"ח רק בפשיטות ה"ל להקשות כיון דבעי' בד"מ עדות שילה"ז דהא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם וזה קאי גם על ד"מ. וכיון דמאוחר היא כשר הא הוה עדות שאאי"ל אע"כ כמ"ש הנוב"י דמה"ת לא בעי' בד"מ למען נוכל לקיים כאשר זמם ולזה בפשיטות ל"ק מאוחרים אמאי כשירים הא לא נוכל לקיים כאשר זמם דאין זה מעכב שיפסל עדות. רק דקו' הגמ' היא דממתני' מוכח כיון דבעי' דו"ח דבלא כאשר זמם בעי' ג"כ דו"ח וע"כ כמ"ש למען יהי' להם עונש הבושה וזה שייך גם בעדות שבשטר:

היוצא מכל מ"ש דבדבר אחד אומר אני כדברי הנוב"י די"ל דבממון לא בעי' מה"ת שיהי' ראוי לקיים כאשר זמם דוקא וזה היא מכח ראי' הנוב"י מהא דמצרפין עדות מיוחדת לענין ממון. ולזה ע"כ אף אם לא נוכל לקיים כאשר זמם מתקיים העדות. אמנם דבזה אומר אני דלא כדברי הנוב"י רק דאפ"ה אם בעדות ממון העדים אומרים איני יודע בחקירות נתבטל העדות משום דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם בושה ויפסלו לעדות. ונפ"מ בזה מדין דאו' אם שני כיתי עדים באו כת אחת אומרת בניסן הרג פלוני את זה. וכת השני אומרת לא כי אלא בתשרי הרגו. דבדיני נפשות ל"ח עדות כמ"ש הנתיבות הנ"ל דהא לא נוכל לקיים כאשר זמם כיון דלא ידעי' על איזה מהכריתות נגמר דינו למיתה אבל בד"מ באופן זה מתקיים העדות ד"ת. דל"ב למען נוכל לקיים כאשר זמה דוקא. ולענין