משכן העדות קמא

ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' רוצח הנ"ל בהא דפסק עדים שהעידו על טריפה שהרג את הנפש פטור משום דהיא עדות שאאי"ל דאם יוזמו יהי' פטורים שהרי לא זממו אלא להרוג את הטריפה. וכל עדות שאאי"ל אינה עדות בדנ"פ די"ל דדוקא בהא דטריפה הא בזה היא עדות שאתה יכול להזימה לענין זה אם יוזמו יהי' להם בושה דהא יהי' נתגלה דהעידו שקר. ויהי' ג"כ פסולים לכל עדות שבתורה. רק דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה דהיינו לקיים כאשר זמם כיון דהם לא זממו אלא להרוג את הטריפה. וזה חשיב עדות שאאי"ל רק בדנ"פ דבזה בעינן דוקא שיהי' העדות ראוי לקיים בהו כאשר זמם דוקא. אבל בל"ז אף אם נוכל להזים אותם ואז יהי' להם בושה ויהי' פסולים לעדו' אפ"ה ל"מ. וזה היא דוקא בדנ"פ משא"כ בד"מ אם גם דבעי' שיהי' העדות ראוי להזמה. ובלא"ה ל"ח עדות ומשו"ה אם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות. היא רק דבעינן שיהי' ראוי להזים אותם שיהי' להם יראת הזמה מחמת הבושה ושיהי' פסולים לעדות. אבל את זה לא בעינן שיהי' ראוי דוקא לקיים בהו כאשר זמם מכח ראי' הנוב"י הנ"ל. ותו ל"ק על הרמב"ם מדברי הפוסקים דס"ל דגם בממון בעי' עדות שיכול להזימה דזה היא דוקא לענין זה שיהי' העדות ראוי להזים אותם למען יהי' להם בושה בעוה"ז וזה ס"ל לרמב"ם ג"כ כמבואר ברמב"ם גופו בפ' כ"ג מהל' מלוה ולוה דז"ל מכאן אתה למד דשטר שאין בו מקום או זמן כשר אעפ"י שעדות זו אאי"ל שאין מדקדקין בד"מ בדו"ח כמו שיתבאר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשירים אעפ"י שאאי"ל עכ"ל מבואר מזה דדוקא לאחר שעקרו חכמים הדו"ח מד"מ כשר עדות אף שהיא עדות שאאי"ל אבל מדין תורה דבעי' דו"ח בעי' גם בד"מ עדות שיכול להזימה. אבל לפמ"ש ניחא דודאי את זה בעי' בד"מ כל זמן שהי' בעי' דו"ח שיהי' העדות ראוי להזמה דהא משו"ה בעי' בהו דו"ח. ובאם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל העדות. וע"כ דהיא מטעם שיהי' להם יראת הזמה דאם יוזמו יתגלה דהעידו בשקר. וזה בעי' מה"ת רק לאחר דעקרו הדו"ח לא בעינן אפי' שיהי' להם יראת העונש בזה שיהי' בזויים. אבל לענין זה דנימא דבעי' מה"ת שיהי' העדות ראוי לקיים בהו דין הזמה והיינו כאשר זמם זה לא בעי' מכח ראיות הנוב"י. אבל לפמ"ש הש"ך דגם לאחר דעקרו הדו"ח מ"מ בעינן שיהי' העדות ראוי להזים אם יבואו עדים להזים אותם מכח ראי' הפוסקים את זה י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזים. ומטעם שכתבתי דבל"ז היא כבזויים דפסולים גם אחר דעקרו החכמים הדו"ח וע"ז אינו חולק הרמב"ם:

ועתה אבוא לישב קו' הנ"ל מגמ' דב"ק ד' ע"ה דפריך גם בד"מ והא עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוה עדות והתם הא ראוי להזים אותם ויהי' להם בושה רק דלא נוכל לקיים בהו דין הזמה מחמת הודאת בע"ד כיון דהוא הודה שבפניהם גנב וטבח. וע"כ דקו' הגמ' היא דמ"מ לא נוכל לקיים בהו דין הזמה מכאשר זמם. ומוכח דגם בממון בעי' דוקא לקיים בהו עונש הזמה והיא כאשר זמם. והנוב"י כתב לישב קו' זו על פי דרכו והיא דד"מ לא גמרי' מדנ"פ ממשפט אחד. משום דע"א בא לשבועה אבל בדיני קנסות ל"ב למילף כלל לענין הזמה ממשפט אחד רק כקו' התוס' ריש סנהדרין ד' ג' דמקשים ת"ל דעיקר דו"ח [בעדים זוממין כתיב בד"מ ובדנ"פ. ותי' דמעדים זוממין לא נוכל למילף וכתב הוא בכונת התוס' דהיא משום דעדים זוממין היא קנס משא"כ קנס נוכל ללמוד מעדים זוממין ולא בעינן משפט אחד ולזה בקנס בעי' מה"ת עדות שיכול להזימה עי"ש ועימש"ל בשער... דגם קנס לא נוכל ללמוד מעדים זוממין משום די"ל דעדים זוממין היא דין מרומה דהא תרי ותרי נינהו וי"ל דמשו"ה בעי' דו"ח דוקא. אמנם באמת אפי' קנס ודין מרומה אפי' תרווייהו לא נוכל ללמוד מעדים זוממים כמ"ש בחידושי הר"ן בסנהדרין ד' מ' ע"ב בד"ה ואתו נחנקי' וז"ל ה"א ה"מ עדים זוממין דקילי דלא עשו הכונה כלל אלא שבקשו להרוג עכ"ל מבואר דמעדים זוממין לא נוכל ללמוד אף קנס דשם מחמרינן כיון דלא נעשה מחשבתן כלל. גם דברי הנוב"י תמוה בעיני. דהא הגמ' תי' בחד תי' המתני' דאחד ד"מ איירי בדיני קנסות. ולדברי הנוב"י אי איירי בדיני קנסות לאיזה ענין בעי' בזה הדרש דמשפט אחד. ובמתני' קתני אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח שנאמר משפט אחד וכו' מבואר דגם בדיני קנסות דבעי' דו"ח היא רק ממשפט אחד ולא משום דגמרי' מעדים זוממין. ובל"ז ליתא לדבריו כמ"ש שם דהא דין הזמה לאו ממשפט אחד גמרי' רק מועשיתם לו כאשר זמם ואולי י"ל כיון דעיקר הראי' דבד"מ לא בעי' עדות שיכול להזימה היא משום דכל עד יאמר לשבועה באתי. משא"כ בדיני קנסות דל"ש זה הא אמרי' דהדר הדין דבדיני קנסות בעי' עדות שנוכל לקיים הזמה מועשיתם לו כאשר זמם דוקא. וכמדומה דהנוב"י בעצמו כתב כן וכעת אינו תח"י לעיין בו. אמנם נראה לענ"ד לישב קו' זו בתי' נכון:

ואקדים דברי הש"מ שם בב"ק ע"ה בד"ה עדות שאאי"ל היא וז"ל דאם הוזמו לא משלמי מידי כיון דגנב מסייע להו ונ"ל דכמו כן לא לקי אלאו דל"ת דאי לקי מיקרי שפיר עדות שיכול להזימה בעדות של בן גרושה וב"ח דלקי אלאו דל"ת דלענין ממון ניחא דא"א להזימם דהודאת בע"ד כק' עדים דמי, אבל לענין מלקות אין הודאתו מועלת כיון שהעידו שקר ולא דמי לעדות דבן גרושה דמיקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון דלקי דשאני התם דמרבינן מלקות דידהו מוהי' אם בן הכות. ומסתבר לאוקמי הקרא היכא דלא אפשר לקיומי כאשר זמם לעולם אבל עדות דגניבה דאלמלא הודאתו אפשר לקיומי כאשר זמם לא מוקמי' הקרא דוהי' אם בן וכו' לומר דמיקרי עדות דבעיקר עדות דגניבה אפשר לקיים כאשר זמם הרא"ש ז"ל עכ"ל. מבואר מדבריו דבאם הי' במלקות מקויים כאשר זמם גם בממון אז אפי' אם הוא מודה חשיב עדות שיכול להזימה כיון דמ"מ אם יוזמו יהי' לוקין משום ל"ת ולענ"ד צ"ע בזה דאם גם דהי' במלקות עדות שאתה יכול להזימה מ"מ י"ל דבזה היכא דמודה דבפניהם גנב וטבח לא חייבי' מלקות כלל. ומ"ש דהודאתו לא מהני לענין מלקות צל"ע דהא עיקר המלקות היא כיון דעבר על לא תענה. ואם גם החיוב מלקות היא משום כאשר זמם מ"מ הא כל החיוב דכאשר זמם היא קנס כיון דהעיד שקר וגרם רעה לחבירו בעדותו. והיכא דבע"ד מודה ובא לב"ד ואומר דבפני העדים הללו גגב וטבח ומכר ומביא עדים שיעידו לו כן. בזה נראה אפי' אם העדים העידו באמת שקר מ"מ לא עברו כלל על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר. כיון דהוא מודה מעצמו דטבח בפניהם ומרוצה לזה דיעידו לו כן בפני ב"ד. ולא גרמו לו שום רעה בעדותן. דהא הוא רוצה את זה שיעידו לו, וממנ"פ אם היא שקר באמת מ"מ דהוא אומר כן ורצונו שיעידו לחובתו ולחייב לו ממון. וזה הוא בידו לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב. והם עשו רצונו והעידו לו כן שבפניהם גנב וטבח ודילמא כונתו ליתן לחבירו מתנה וכדומה. ולזה גם אם העידו שקר מ"מ לא עברו כלום על לאו דל"ת דהא רצונו הי' שיעידו לו כן. ולזה אף אם, בשקר העידו מ"מ לא יהי' מחוייבים מלקות כיון דהוא מודה שבפניהם גנב וטבח ומכר והם לא גרמו לו שום רעה בעדותן דהא הוא רוצה את זה שיעידו לו כן ולא עברו על ל"ת דהא לי גרמו לו רעה. ואף דיש לפקפק על זה מ"מ יש לי להביא ראי' ברורה לזה מדברי ריטב"א ריש מכות:

דז"ל הריטב"א בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות פי' רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו דבמאי עסקינן אם בשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם כשאומר שלא הרג אין עדותן כלום וכו'. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכם דבכה"ג חייבים וכדאמרי' בב"ק גבי טבח ומכר וכו' עכ"ל מבואר מזה דאם אומר דבפניהם הרגו בשוגג נתבטל עדותם משום דהיא עדות שאאי"ל. ולדברי הש"מ יהי' קשה כיון דמ"מ אם יוזמו יהי' חייבין מלקות משום ל"ת ויהי' עדות שיכול להזימה דהא לענין לחייבו גלות חשיב מלקות עדות שיכול להזימה דגם אם לא אומר דבפניהם הרגו ליכא ג"כ על העדים חיוב יותר ממלקות. ובזה הם מחוייבים אפי' אם הודה לדבריהם. ואפי' אם נדחק ונימא דגם המלקות בבן גרושה ובגלות אינו