משכן העדות קלט

דל"ש כאשר זמם יהי' להם עכ"פ יראת הבושה שיהי' להם. ומשו"ה בע"א לענין שבועה אם גם דל"ש כאשר זמם. אפ"ה באם אמר איני יודע בחקירות נתבטל עדותו דבעינן עכ"פ שיהי' עונש אם יוזם יפסל לעדות ויהי' לו בושה אח"כ. וממילא אם גם דאמרי' בזה כהנוב"י דבד"מ לא בעינן עדות שיכול להזימה דהיינו לענין זה שיהי' מחוייבים משום כאשר זמם. אפ"ה אם אמרו איני יודע בחקירות נתבטל עדותן לגמרי משום דבעי' עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה למען יהי' להם יראת העונש אם הוזמו:

ויש ראי' לדבריו לענין דמה"ת לא בעינן בממון עדות שאי"ל מסוגי' דכתובות ד' ל"ג ע"א בהא דאמרי' שם עדים זוממין ל"צ התראה דנתרי בהו אימת נתרי בהו אח"כ מה דהוה הוה. ופי' רש"י דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותמהו האחרונים כיון דבאם נימא דלעניין עונש כאשר זמם לא מקיימינן אלא בהתראה ממילא בלא התראה לא נקיים בהו העונש כאשר זמם. וכיון שכן לא נגמר עדותן עד לאחר ההתראה. דקודם התראה היא עדות שאאי"ל ול"ח עדות. וכיון דהעדות לא נגמר רק לאחר התראה ממילא דאין בזה משום חוזר ומגיד. כמו דקימ"ל דקודם דו"ח יכולין לחזור מעדותן משום דהעדות לא נגמר עד לאחר גמר הדו"ח אין בזה משום חוזר ומגיד כ"כ נימא קודם התראה עי"ש בהפלאה. אבל לדברי הנוב"י ניחא דאם גם דנימא דאין עונשים להם אם לא התרו בהו אפ"ה יתקיים העדות בלא התראה אם גם דהיא עדות שאאי"ל דלענין ממון לא בעינן עדות שיכול להזימה רק דאם יוזמו לא יענשו. אבל מ"מ יתקיים העדות. וכיון שכן ממילא אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דדוקא לענין דו"ח דבזה לא מתקיים גוף העדות אף בעדות ממון ואף לענין שבועה וכמ"ש משום שיהי' להם עכ"פ עונש הבושה אמרי' דקודם הדו"ח לא נגמר העדות ואין בזה משום חוזר ומגיד. משא"כ לענין התראה אמרי' דגם בלא התראה נגמר העדות:

ולפ"ז יש להשוות כל דברי הפוסקים מה שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק... דגם בממון בעינן עדות שנוכל להזימו ומשו"ה כתבו דעדים הקרובים לדיינים פסולים עי"ש משום דהא דבעי' בזמן הזה עדות שיכול להזימה ע"כ אינו משום לקיים בהו עונש הזמה והיא כאשר זממו לעשות זה אינו חדא דגם בעדות החדש כתבו שם בסוגי' דכתובות דאין עד נעשה דיין והיא ג"כ מטעם דהיא עדות שאי אתה יכול להזימה דלא יקבלו הזמה על עצמם. והא בעדות החדש בודאי, ל"ש כאשר זמם כלל. ואף מלקות ליכא דהא לא הרשיעו לשום אדם בעדותן לא עונש ממון ולא שום עונש אחר. ובזה ליכא אף חיוב מלקות היכא דלא נוכל לקיים כאשר זמם כמ"ש הרמב"ן סנהדרין, ועוד הי' נ"ל דבעדות החדש לענין חיוב כאשר זמם אף אם נימא דבכל מקום דלא נוכל לקיים כאשר זמם מחוייבים מלקות מכאשר זמם מ"מ בעדות החדש ליכא החיוב כאשר זמם כלל. אפי' אם הי' נוכל לקיים בהו כאשר זמם אפ"ה הי' פטורים. כיון דקימ"ל דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין וגם קימ"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולזה בעדות החדש אם יוזמו קודם הגמר דין הם פטורים מעונש הזמה ואם יוזמו לאחר גמ"ד פטורים ג"כ דהא גמר הדין בעדות החדש היא מה דאומרים הב"ד מקודש מקודש וזה הוה כאשר עשו דהא כיון דאמרו הב"ד מקודש מקודש אמרי' אתם אפי' מוטעים אפי' שוגגים והיא מקודש אפי' אם נתגלה דהי' ע"פ עידי שקרים ואינו חוזר הדין. והוה כאשר זמם ולא כאשר עשו. ולזה בעדות החדש בכל ענין ל"ש עונש הזמה. וא"כ ע"כ ל"ל דמשום עונש הזמה אמרי' דאין עד נעשה דיין דהא בל"ז לא יהי' עליהם עונש הזמה. וכמו כן בכל עדות אף בעדות ממון ל"ל דמשו"ה אין עד נעשה דיין וגם דיינים הקרובין לעדים פסולין דהיא עדות שאאי"ל דלא יקבלו עליהם עדים להזימם ולא יהי' מחוייבים משום עונש כאשר זמם דהא בלא"ה בזה"ז ל"ש לחייבו משום כאשר זמם כיון דהיא קנס וזה לא דנין בזה"ז. ואין לומר דמ"מ חשיב עדות שיכול להזימה דאף דאין דנין בזה"ז מ"מ עכ"פ אם יוזמו יהי' מהני תפיסה, ויראים מעונש כאשר זמם דאם יוזמו יהי' מהני עכ"פ תפיסה. דזה היא דוחק דמנ"ל דמשום תפיסה תחשוב לעדות שיכול להזימה:

גם בעיקר הדין שיהי' מהני תפיסה אם הוזמו העדים. ויהי' מחוייבים מכאשר זמם. ואח"כ תפס דנימא בזה דהתפיסה מהני כמו בכל הקנסות צל"ע ואמינא מילתא בטעמא הנה המחבר בסי' ל"ח לא ביאר דיני הזמה וכתב הרמ"א דהי' לו לבאר משום דנפ"מ בעד זומם לענין זה שיפסל לעדות והסמ"ע והש"ך כתבו דהא בל"ז איכא נפ"מ ג"כ לענין תפיסה וכ"כ הב"י עי"ש ולענ"ד צ"ע בזה דהא כתבו האחרונים להוכיח מהא דשבועות ל"ג בהאיבעי' משביע עידי קנס מהו ופשט הגמ' מחצי נזק ותמהו לשיטת הראב"ד דס"ל בחצי נזק אף אם מודה אפ"ה מהני תפיסה וא"כ האיך פשט הגמ' מחצי נזק הא הטעם במשביע עידי קנס דפטור אינו אלא משום דכי מודה מקמי דאתי יהי' פטור ובחצי נזק עכ"פ מהני אע"כ דזה לא חשיב ממון שיהי' מחוייבים משום זה קרבן שבועה, ובש"ש לקצוה"ח בש"ז פ"ב הקשה ע"ז מדברי הרמב"ם בפ' כ"א מהל"ע דכתב [הכ"מ] לישב הרמב"ם דפסק שם בהעידו על פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו. והשיג הראב"ד דהא הרמב"ם פסק בה' חובל דהאדון אינו משלם דמי העין אלא אם תפס העבד ואמאי יהי' העדים מחוייבים לשלם. וכתב הכ"מ כיון דאם תפס הי' מהני לזה צריכים העדים לשלם ומזה הקשה הש"ש דהא מזה מוכח דהיכא דמהני תפיסה הוה ממון לשלם משום כאשר זמם. וא"כ גם לענין השביע עידי קנס נימא ג"כ דחייבים דהוה ממון משום דיכול לתפוס עי"ש. אמנם באמת דזה לק"מ דודאי משום תפיסה לא הוה ממון והא דפסק הרמב"ם דהעדים צריכים לשלה היא מטעם שכתב המגדול עוז שם. וז"ל משום דתלי רחמנא במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו ואם יתפוס לא מפקעינן מיני' עכ"ל מבואר מזה דהתם שאני כיון דהם אמרו הפיל את שינו וסימא את עינו ולאיזה ענין אמרו עליו דסימא את עינו הא לא יהי' צריך לשלם לו דמי עינו. אע"כ דהם אמרו כן למען יוכל לתפוס. וכונתם הי' בזה לחייבו אם יתפוס. ולזה צריכים לשלם משום מחשבתם. משא"כ בענין אחר לא מחייבין כיון דיכול לתפוס דאמרי' דילמא לא יתפוס. ומשום זה ל"ח ממון. ולפ"ז ממילא אם העדים העידו עדות אחד והי' נפ"מ בזה לשני דברים לענין ממון באותו העדות, מצד אחד הי' מחייבין אותו בעדות זה ממון גמור דהי' צריך לשלם לו. ומצד השני לא הי' מחוייב לשלם לו רק אם הי' תפס הי' מהני תפיסתו. אמנם כל כמה דלא תפוס לא הי' מחייבים הב"ד ליתן לו. ואח"כ הוזמו העדים בזה גם להרמב"ם י"ל דאין העדים מחוייבים רק מה שהי' ממון גמור במה שהי' צריך לשלם לו מה"ד. אבל במה שהי' יכול לתפוס את זה לא צריך לשלם כי הם יאמרו דלא הרשיעו אותו בזה כלום כיון דיכול להיות דלא יתפוס. וזה ל"ח ממון. והם לא באו רק לחייב בהממון שהוא חייב מה"ד. ודוקא בהא דסימא את עינו בזה לא באו רק להרשיע לו לענין תפיסה בזה מחוייב משום כאשר זמם. כיון דהי' במחשבתם. אבל בזה יאמרו דלא הי' במחשבתם כלל לענין תפיסה. וזה ברור לענ"ד. ולפ"ז יש לעיין הרבה בעדים שהוזמו בזה"ז דלא דנין דיני קנסות רק אם תפס מהני אבל בזה לא יכול לתפוס מהעדים כלל דלענין זה לחייב את העדים משום כאשר זמם היא דיני קנסות ובעי' לענין זה עדות שאתה יכול להזימה. ויאמרו העדים המוזמין הא עדות הזוממין נגד המזומין היא עדות שאאי"ל שאינם באמת זוממין דאם יוזמו גם הם לא יהי' חייבין מה שהי' מחייבי' בעדותן את הזוממין לענין תפיסה כי יאמרו דזה לא הוה חב להם דלא הי' מניחין לתפוס והם לא באו לחייב את העדים לענין תפיסה. רק באו לפטור את הנדון מה שהי' חייב בעדותן. אבל לא לענין תפיסה. ועי' באו"ת בסי' ל"ח שהקשה באמת בכל מקום יהי' עדות העדים על הזוממין עדות שאאי"ל כי הם יאמרו שלא באו לחייב את העדים רק לפטור את הנדון. רק דזה לא קשה דמ"מ כיון דהם יודעים שיהי' העדים מחוייבין בעדותן משום כאשר זמם ולזה חייבים ודוקא באשה חבירה יכולין לומר לאסרה