משכן העדות קלח

מיוחדת ולא קאי אממון דהא בממון מהני עכ"פ עדות מיוחדת לענין שבועה. אמרי' בזה דע"כ לא בעי' עדות שילה"ז בממון דהא גם עדות שאאי"ל מועיל עכ"פ לענין שבועה. ובסי' ע"ד דחה ראי' זו. דהא כאשר זמם לאו ממשפט אחד גמרי' רק דהקרא ועשיתם לו כאשר זמם קאי גם על עדות ממון. וכתב דמעדות דע"א מוכח כן כיון דע"א לענין שבועה דהיא כממון מהני קשה אמאי הא היא עדות שאאי"ל דיאמר לשבועה באתי עיש"ה. והנוב"י הוצרך לדחוק לפי דבריו אמאי פוסל איני יודע בחקירות בד"מ כיון דלא בעינן עדות שיכול להזימה ולאיזה ענין בעי' כלל דו"ח עי"ש. אבל לפמ"ש י"ל להיפך דבממון לא בעי' עדות שיכול להזימה וזה מוכח מכח הראיות הנ"ל. והא דבעינן בהו דו"ח היא דגם אם לא נקיים בהו כאשר זמם דוקא אפ"ה בעי' דו"ח למען יוכל להזימם למען יראו מעונש הזמה עכ"פ אם יוזמו יהי' פסולים לעדות. ויתגלה לעין כל שקרותם. כמו בכל עדות היכא דליכא כאשר זמם כגון בעדות החדש בארתי ג"כ דבעי' דו"ח עכ"פ שלא יפסלו לעדות ה"ה כמו כן י"ל דגם בממון בעי' דו"ח וגם איני יודע בחקירות פוסל ג"כ כי בלא העונש כאשר זמם צריכים לחוש דילמא יוזמו ויפסלו לעדות ולשבועה כנ"ל:

וראי' לזה. מע"א לענין שבועה דבזה החליט הנוב"י באם הוזם אין עליו שום עונש גם עונש מלקות עי"ש ויבואר אח"כ בעזה"י וא"כ בע"א לענין שבועה אמאי נבעי' דו"ח כלל כיון דלגבו ליכא כאשר זמם כלל לא בממון ולא במלקות. וגם אם חקרו אותו ואמר איני יודע בחקירות לא יתבטל עדותו לענין שבועה. דהא בע"א ל"ש כאשר זמם. וכ"ת ה"נ דע"א לענין שבועה ל"ב דו"ח. וגם איני יודע בחקירות אינו פוסל. א"כ יהי' קשה האיך גמרי' עדות ממון מעדות נפשות דבעי' דו"ח ממשפט אחד אמאי לא נימא כמ"ש תוס' מכות הנ"ל דלענין עדות מיוחדת לא נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ כיון דע"א קם לשבועה כמו כן בזה האיך נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד דבעי' דו"ח. הא בד"מ [מהני] עדות בלא דו"ח. וכן אם העדים הי' אומרים איני יודע בחקירות לא נתבטל עדותן לגמרי דהא ע"א קם לשבועה בלא דו"ח. ואף אם בעי' דו"ח מ"מ אם אומר איני יודע בחקירו' לא נתבטל עדותו עכ"פ לענין שבועה. וממילא בשני עדים הבאים ואומרים איני יודע בחקירות מהני ג"כ עכ"פ עדותן לענין שבועה ובביאור דברי התוס' מכות הי' נראה לי דלא כמ"ש הנוב"י כיון דע"א קם לשבועה והיא כממון. ולזה מהני עדות מיוחדת לענין ממון. דזה אינו דשבועה לא הוה ממון. רק דכונת התוס' היא דודאי הא דעדות מיוחדת הוא פסול גזירת הכתוב היא דמ"מ הא ידעינן דהמעשה הוא אמת ע"פ שני עדים. ומשו"ה אמרי' בסנהדרין פ"א באם הרג את הנפש בעדות מיוחדת כונסים אותו לכיפה עי"ש רק כיון דהתורה פסלה עדות מיוחדת. ממילא כיון דהעדים יודעין דליכא תועלת בעדותן כיון דעדות מיוחדת פסול ממילא לא אומרים עדותן בתורת עדות. ולא עברו על לא תענה אף אם באמת העידו שקר וממילא דלא חשיב זה לעדות ולא נוכל לדין ע"פ עדות זה והא תינח בדנ"פ דע"א לא מהני ואמרי' כיון דאמרי בעדות מיוחדת לא נתקיים העדות כלל וה"ל כאלו לא העידו כן בתורת עדות. משא"כ בד"מ כיון דעדותן קם לענין שבועה. תו ל"ל אם אמרו בעדות מיוחדת לא מהני עדותן. כיון דעכ"פ הי' צריכים לדקדק בעדותן כמו בעדות גמור. דהא עדות ע"א תורת עדות עליו לענין שבועה. ובאם העיד שקר לענין שבועה עבר ג"כ על לא תענה ופסול לשבועה וכיון דהעיד כן בתורת עדות ממילא שם עד עליו. ומשו"ה בשני עדים שהעידו בממון בעדות מיוחדת תורת עד על כל אחד ואחד בפני עצמו כיון דנפ"מ עכ"פ בעדותו לענין שבועה. ולכן מצטרפין אח"כ עדותן לענין ממון כיון דישנו שני עדים בדבר דהי' אומרים עדותן בתורת עדות. ואנן קימ"ל דמצטרפין עדות מיוחדת לענין ממון וזה כונת התוס' כיון דעכ"פ נפ"מ בעדותן לענין שבועה לכן תורת עד עליו ומצטרפין עדות. משא"כ בדנ"פ משו"ה לא מצטרפין בעדות מיוחדת. כיון דלאחר דפסלה התורה עדות מיוחדת תו לא הוה עדות בדבר כלל. וזה לא נוכל ללמוד ד"מ מדנ"פ ממשפט אחד. כמו דגמרי' בקרובין דפסולים גם בד"מ דזה אינו. דבשלמא בקרובין לאחר דגמרי' דקרובין פסולים לעדות גם בד"מ ממשפט אחד תו לא הוה עדים בדבר כלל. כיון דלא מהני עדות קרובין. ממילא לאחר דפסלינהו התורה אינם אומרים עדותן בתורת עדות. כיון דידעו דאין תועלת בעדותן לגמרי ואפי' לענין שבועה לא מהני עדות הקרוב וכיון דליכא עדים בדבר לא נוכל להוציא ממון. משא"כ בעדות מיוחדת כיון דגם אם נימא דעדות מיוחדת ל"מ לענין ממון. מ"מ יהי' מהני לענין שבועה. וכיון דמהני עדותן ממילא איכא שני עדים בדבר ומצטרפין אותם אף לענין ממון. ומעתה גם לענין דו"ח אם נימא דע"א לענין שבועה אם אומר איני יודע בחקירות לא נתבטל עדותו. ומהני עדותו עכ"פ לענין שבועה. ממילא בשני עדים ושניהם אומרים אין אנו יודעים בחקירות מ"מ מהני עדות כל אחד מהם לענין שבועה. דבזה אינו פוסל איני יודע בחקירות וכיון דמהני עדותן לענין שבועה ממילא הוה שני עדים דהי' מעידים בתורת עדות והי' מהני עדותן לענין שבועה. ממילא מצרפינן הב"ד עדותן גם לענין ממון כמו בעדות מיוחדת דלא העידו רק לענין שבועה מצרפינן עדותן כ"כ באם אמרו איני יודע בחקירות יהי' מהני עדותן ג"כ לענין ממון. מזה מוכח דגם בע"א הבא לחייב שבועה בעי' דו"ח גמור כמו בשני עדים ואם אומר איני יודע בחקירות נתבטל עדותו לענין שבועה. ובזה קשה הא בע"א אם הוזם בודאי לא מקיימין בי' תורת הזמה כלל ועי' בקצוה"ח בסי' ל"ח ואמאי יתבטל העדות באומר איני יודע בחקירות. וצ"ל ג"כ דבלא דין הזמה בעינן ג"כ כל הדו"ח למען יהי' ראוי להזימו. להיות עליו יראה להעיד שקר דילמא יוזם ויופסל לעדות ויתגלה שקרותו וזה בעי' גם בע"א:

עוד הבאתי ראי' לזה מהא דאמרי' בקידושין ד' מ' ע"ב דמי שאין לו בושת פסול לעדות. ופי' רש"י בד"ה ופסול לעדות וז"ל דכיון שאינו מן הישוב אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. וכן מבואר בהרמב"ם בפי"א מהל' ע' הל' ה'. ומשמע מזה דעיקר פסולן דאין להם בושה אם יוזמו יפסלו לעדות. הרי מבואר דבעי' ג"כ שיהי' להם יראה מעונש הבושה שיהי' להם אם יוזמו. והבאתי עוד קצת סמוכים לזה מתוס' בסוגי' דעד זומם דכתבו דילמא באמת עדים שהוזמו לא נפסלו לעדות כלל רק עושין בהו דין הזמה וכתבו דלא הימנה התורה לחצאין. ואמרתי בפירוש דברי התוס' כיון דהא דחייבה התורה לעדים שיהי' מחוייבים מכאשר זמם זה הי' רק למען שיהי' להם יראת הזמה ולא יעידו עדות שקר. ומשו"ה חייבה התורה להם מכאשר זמם. והימנה לבתראי יותר מקמאי ודילמא זה אינו רק לענין שיחייבו מכאשר זמם דזה הי' מההכרח להאמין לבתראי למען יתקיים העדות שיהי' כל עדות עדות שאתה יכול להזימה כמש"ל פ' הקודם. משא"כ לאחר דהאחרונים יהי' מחייבים להקמאי כאשר זממו שוב אינו מההכרח להאמין להאחרונים יותר מהראשונים. ואמרי' תרי ותרי הם ובאמת לא נפסלו הקמאי כלל. וע"ז תי' התוס' דלא משמע כן מן התורה דלא הימנה התורה להאחרונים לחצאין. ומשמע מן התורה דלגמרי נאמנים אף לפסלן זה נ"ל הפי' בתוס' רק דיש לעיין באמת דאמאי הימנה התורה להאחרונים לגמרי אף שיפסלו לעדות כיון דכל ענין הא דהימנה התורה להאחרונים היא שיהי' עדות שיכול להזימה ואם גם דלא הימנה התורה לגמרי הי' ג"כ עדות שיכול להזימה. ומאיזה טעם הימנה התורה אף לענין זה שיפסלו לעדות. אלא דזה היא מטעם שכתבתי למען יהי' להם יראת עונש הזמה אם יפסלו יהי' פסולי' לעדו'. ויהי' להם בושה. וכפי הנראה זה הוא העיקר שמאיימין עליהם. משום דהיא עיקר יראת עונש הזמה כיון דמיראת כאשר זמם לא יראו כ"כ כיון דמשום כאשר זמם אינם מחוייבים רק לאחר שנגמר הדין וקודם שנעשה מה שהעידו עליו דהא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה. וזה היא לא שכיח לגמרי שיהי' מוזמין לאחר הגמר דין וקודם שנעשה הדין אבל מיראת העונש שיהי' פסולים לעדות זה יהי' להם לעולם. ומזה ראי' דבעי' שיהי' ראוי להזימם בלא כאשר זמם אף היכא