משכן העדות קלא

ע"א מחייבו שבועה עכ"פ על הקרן ול"א לר"י נמצא קו"פ לענין הקרן. וממילא דלא נימא ג"כ לענין הקרן עדות שבטלה מקצתה ויהי' מחוייב עכ"פ לשלם לו הקרן ע"י העדות דגניבה. וי"ל דמשו"ה פי' רש"י דלאו משום עדות שבטלה מקצתה רק משום פסלות העדים והיא מטעם שכתבתי דכיון דאיתזמי על הטביחה איגלאי מילתא למפריע דבתחילת עדות טביחה הי' פסולין. וממילא כיון דהי' תוכ"ד מעדות דגניבה. נתבטל גם עדות גניבה. כיון דאיגלאי מילתא דבשעה שהי' יכולין לחזור דאז חשוב עיקר העדות ואז נגמר העדות מדלא חזרו ובאותו שעה הי' פסולין והא דלא פי' משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דלר"י ל"א כלל עדות שבטלה מקצתה. ויש להוסיף בהא דמסיים רש"י ג"כ הטעם משום עדות שבטלה מקצתה דהיא דעל הכפל דהיא קנס ואמרי' גבי' נמצא קו"פ עדותן בטלה גם לר"י. י"ל דהטעם היא משום עדות שבטלה מקצתה ועל הקרן דהיא ממון ע"כ ל"ל משום עדות שבטלה מקצתה רק משום פסלות העדים:

וי"ל בזה קו' הש"מ דהקשה דאם גם דאמרי' מכאן ולהבא הוא נפסל קשה ג"כ אמאי לא נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דמ"מ עדות דטביחה נתבטל לגמרי ע"י הזמה אף אי אמרי' מכאן ולהבא נפסל ונימא דגם עדות גניבה נתבטל די"ל להפך דבזה ל"ש כלל עדות שבטלה מקצתה כיון דגניבה וטביחה הם שני עדות לגמרי וזה לא אמרי' כיון דנתבטל עדות זה יתבטל עדות זה. רק עיקר הטעם דנתבטל עדות דגניבה היא משום פסלות העדים דבשעה שנגמר עדות הגניבה הי' פסולין ולא נוכל לדון ע"פ עדותן כמ"ש ולפ"ז אי אמרי' מכאן ולהבא נפסל ממילא בזה אף אם הוזמו על הטביחה מ"מ לא מחזקינן להו לפסולים מכח עדות טביחה אפי' לאחר עדות דטביחה מכ"ש דלא מחזקינן להו לפסולין מתחילת עדות טביחה. ובשעה שאנו דנין על עדות הגניבה אמרי' דגם עדות דטביחה הי' אמת ומשו"ה אמרי' דלא נתבטל עדות דגניבה אם גם דהעדות דטביחה נתבטל. וממילא ניחא בזה אומר של אבותי דאמרי' אכילתה דאתכחש איתכחש אבהתי' דלא איתכחש לא איתכחיש. ואף דהעידו על אכילה תוכ"ד מאבהתי' משום דבהכחשה קימ"ל כר"ה דזו באה בפני עצמה ומעידה משום דבאם אנו דנין על עדות אחרת אמרי' דגם באותם העדות שהוכחשו לא העידו בשקר וממילא דנתקיים העדות דלא הוכחשו דלעדות אחרת אמרי' דלא הוה פסול עדות כלל. ועדות שבטלה מקצתה לא אמרי' כיון דהם שני עדות:

אמנם לר"ח דס"ל מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל ותיכף דמכחישין זא"ז מחזקינן תרווייהו לפסולי עדות ממילא דגם בהכחשה עדות שהעידו תוכ"ד מאותו עדות שהוכחשו נתבטל ג"כ דכיון דמחזקינן אותם לפסולי עדות בשעת הגדה שניי' ומתחילת הגדה נפסלו. הוה כמו באם הוזמו על עדות השני' דנתבטל עדות שהעידו בתוכ"ד דכיון דנפסלו למפריע ליכא ראי' מהא דלא חזרו. וזה שייך לר"ח גם בהכחשה כיון דמספק מחזקינן אותם לפסולין. ודוקא לר"ה מתקיים אותו עדות שהעידו מקודם דלעדות אחרת הם כשירים. וממילא דלעדות אחרת אמרי' דלא העידו שקר. ומשו"ה נתקיים גם העדות שהעידו תוכ"ד מהעדות שהוכחשו ומשו"ה אמרי' שפיר בב"ב דלר"ח דס"ל מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל כ"ע לא פליגי דודאי נתבטל גם עדות אבהתי' כיון דנפסלו תוכ"ד מעדותן ליכא ראי' בהעדות שהעידו מקודם. ובזה יש להמתיק תי' התוס' דכתבו כיון דהוחזקו משקרין לאותו קרקע. ממילא בזה גם לר"ה אמרי' כיון דלא נתקיים העדות באותו קרקע דהם פסולין וממילא דלא מהני העדות שהעידו מקודם. ובזה הי' מקום להאריך עוד די"ל דשם דהיא עדות על קרקע אחד בזה לכ"ע אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דדוקא בעדות דגניבה וטביחה דהם שני עדות ל"ש עדות שבטלה מקצתה:

ולפ"ז מיושב קו' מחנה אפרים הנ"ל על הר"ן די"ל דאם גם דבשעה שהעידו העדות דנתגרשה עדיין הי' כשירים מ"מ כיון דחד מהן נפסל תוכ"ד מעדותן על אשת איש. ממילא ליכא עדות על האשת איש כיון דאחד מהם נפסל תוכ"ד מעדותו אין ממש בעדותו. וממילא דל"ש ג"כ מ"ש בהא דכת אחת אומרת ק' ואחת אומרת ר' דבשעת הגדה לא הי' פסולין דמ"מ כיון דאח"כ נעשו פסולין תוכ"ד. ובשעה שהי' יכולין לחזור הי' פסולין ממילא דליכא לדון על עדותן דהעידו מקודם. דעיקר העדות לא נגמר רק משעה דלא יכולין לחזור מעדותן. וגם לאח"כ כשלא חזרו איגלאי מילתא למפרע דבשעה שהעידו שקר כבר הי' פסולין מתחילת השעה שהעידו בשקר. ובזה מיושב דברי המרי"ט בתשו' סי' קל"ח שהאריך להוכיח מהא דגניבה וטביחה מהא דאמרי' דא"א למפריע הוא נפסל נתבטל גם עדות דגניבה אף אותו עדות שהעידו מקודם. מכ"ש דנפסלו מתחילת העדות. ותמה עליו הנתיבות בסי' נ"ב דהתם לאו משום פסולי עדות כיון דנתבטל אף אותו עדות שהעידו מקודם עי"ש. ולפמ"ש לק"מ על דברי המרי"ט. גם ראיתי במרי"ט שהביא ג"כ דברי התוס' בהא דלא נחלקו ב"ש וב"ה בהא דמקשים לב"ש יהי' כנמצא קו"פ דעדותן בטלה והביא ג"כ ראי' דנפסלו למפריע עי"ש. ולפמ"ש דבריו נכונים. דהביא ראי' דאמרי' כי לא חזרו נפסלו מתחילת הגדה למפריע דאל"כ מאי מקשים בתוס' אם גם דבכת אחת אמרי' דס"ל לב"ש דנחלקה עדותן משום כיון דע"א העיד בודאי בשקר ונהי דלא הי' נפסל אז מ"מ לא מצינו לדון ע"פ עדותו דהעיד אז כיון דאחד מהם בודאי אומר כן בדדמי וכיוצא או דהעיד בשקר. מ"מ בשתי כיתי עדים נהי דלא מצינו לדון ע"פ אמירת כת אחת. מ"מ כיון דכת אחת בודאי אומרים אמת ובשעה שהעידו עדותן גם כת הב' עדיין הי' כשירים. אע"כ מוכח דנפסלו למפריע. וכיון שכן אמרי' דכת המעידים מכבר הי' פסולין. ובזה יש להמתיק תי' התוס' דתירצו דהיכא דאין הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה דכונתם כמ"ש דבשעה שהעידו תרווייהו אם גם דאח"כ כשלא חזרו איגלאי מילתא למפריע דכבר בשעת עדותן הי' פסולין. מ"מ בשעת הגדה לא הי' הפסול ידוע לכל העולם כי אז הי' יכול להיות דהם כשירים אף שמכחישין זה לזה מ"מ הא יכול להיות דכת אחת יחזרו מעדותן ואם גם דלאח"כ כשלא חזרו נפסלו למפריע. מ"מ כיון דבשעת מעשה לא הי' הפסול ידוע לא אמרי' נמצא קו"פ דעדותן מתבטל מתחילת הגדה. ואז לא היה הפסול ידוע:

וראיתי בס' ד"מ בסי' כ"ט שכתב להוכיח מדברי הראב"ד פ"כ מהל' עדות במה שהשיג על הרמב"ם דפסק בשתי כיתי עדים שהעידו לאחכ"ד והזמו כת הראשונה נתבטל ג"כ עדות כת השני'. וע"ז השיג הראב"ד כיון דהעידו לאחר כ"ד יהי' כשתי כיתי ויהרג הרוצח. מבואר מדבריו דבהעידו תוכ"ד והוזם כת הראשונה נתבטל גם עדות כת השני' משום נמצא קו"פ. והקשה הא בשעת הגדת השני' גם כת הראשונים הי' כשירים משום שהי' יכולין לחזור מעדותן. ומזה כתב להוכיח דהראב"ד חולק על שיטת התוס' וס"ל דבכת השני' לא יכולין העדים הראשונים לחזור אף אם העידו תוכ"ד עי"ש. ולא אדע מה יענה על דברי התוס' במכות ד' ו' ע"ב הרי אלו עדות אחת דכתבו ג"כ בהדיא בהוזם כת אחת נתבטל גם עדות דכת הב' משום קו"פ. ובתוס' מבואר יותר דגם בהוזמו כת השני' נתבטל ג"כ עדות הראשונים משום קו"פ. ובזה קשה ביותר דאף אי אמרי' דנפסלו למפריע מתחילת הגדה מ"מ הא כבר העידו כת הראשונים ולא יתבטל עדותן משום קו"פ דגם אם כת הראשונים נפסלו באמת לאחר עדותן לא נתבטל עדותן ג"כ. אבל לפמ"ש ניחא ואדרבא כיון דהם יכולין לחזור ממילא לא נגמר עדותן רק לאחר הגדת עדים כת השני' כיון דכל זמן שלא העידו יכולין לחזור. ולזה אם נתבטל כת אחת נתבטלו כולם משום נמצא קו"פ. דבשעה שנגמר עדותן נפסלו ג"כ עדות כת השני'. ובל"ז י"ל דשם הטעם משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דיש להם צירוף תוכ"ד וכולם חשיבי' עדים:

ובזה יש מקום לישב קו' התוס' ב"ב בהא דעדות אכילה ואבהתי' דס"ל לרבא עדות מוכחשת הוא ותמהו דהא רבא ס"ל מכאן ולהבא נפסל. וא"כ עדות דאבהתי' דהעיד קודם שהעידו על אכילה ודאי חשיב עדות. דלפמ"ש עיקר העדות נגמר רק בשעה שאינם יכולין לחזור בו דכל זמן שיכולין לחזור אין בזה משום עדות שקר. ממילא די"ל דהי' אומרים כן בדדמי וממילא