משכן העדות קכח

גם לר"ח אף כת הראשונה הם כשירים מכח חזקת כשרות. דבזה לא שייך לומר דנעשה שלא כדין דזה אינו דאם גם דהכת השני הם הפסולים מ"מ לא נפסלו רק משעת הגדתן בב"ד להכחיש את הראשונים דהא לא נוכל לפסול אותם קודם שהעידו. וכיון דיכול להיות דגם אם נכשיר את שניהם לא יכשיר כת אחת מהם שלא כדין בזה גם לר"ח מכשירים את שניהם ולזה גם לר"ח לא הוה פסולים רק משעה שהעידו עליהם כת השני' בב"ד ואילך. אבל עד אותו שעה שניהם כשירים להעיד. ועי' בש"מ כתובות בסוגי' דתרי ותרי תוך ד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי דכתב לר"ה דס"ל דכל אחת מעידה בפני עצמה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו פסולין. וז"ל ואפשר לומר דכי אמרי' בשני כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת בעדות אחת ה"מ מכאן ולהבא אבל למפריע לא נפסלו עכ"ל ונ"ל בכונתו דלמפרע דהיינו משעה שהעידו העדים הראשוני' עד אותו שעה שהוכחשו מהאחרונים יכולין לצרף אף אחד מכת זו ואחד מכת זו כיון דבזה לא הוה ברור דאחד מהם הוא פסול ודאי כי דילמא הכת הבאים להכחיש אותם הם הפסולים והם העידו בשקר להכחיש להראשונים שלא כדין. ומ"מ לא נפסלו רק משעה שהעידו בב"ד ואילך ולא למפרע. וכיון דאם נצרף אחד מכל כת לא הוה ברור דחד מינייהו הוא פסול מצרפין אף אחד מכת זו ואחד מכת זו. עד אותו שעה שהוכחשו. וכמו כן י"ל לר"ח כיון דהא דנפסלו תרווייהו היא רק כיון דאיכא תערוב' פסולין בודאי משא"כ עד אותו שעה שהוכחשו דלא הוה תערובת פסולין בודאי דהא אם כת השני' הם פסולין לא הוה פסולים כלל עד אותו שעה שהוכחשו. ולכן גם לר"ח עדותן קיימת עד אותו שעה שהוכחשו מהכת השני' והוא נכון לענ"ד בסברא:

אולם דא"א לומר כן מסוגי' דגמ' ב"ב דמבואר דלר"ח דס"ל מחזקינהו בסהדי שקרי למ"ל נתבטל עדות אבהתי'. ואף דזה היא עדות אחרת. וע"ז לא הוכחשו. וע"כ משום דר"ח פוסל אף לעדות אחרת למפריע דאל"כ הקו' במ"ע דגם לר"ח יתקיים עדות אבהתי' דאם גם דס"ל דמכאן ולהבא הם נפסלים לכל העדות. מ"מ כיון דעד השעה שהוכחשו נתקיים עדותן יהי' מהני עדות אבהתי'. אע"כ דלר"ח גם למפריע נעשים פסולים אמנם אי אמרי' כתי' הרמב"ן דאיירי דהוכחשו תוכ"ד מעדותן. שפיר י"ל כמ"ש דמה דהעידו מקודם שהוכחשו לא נתבטל כלל גם לר"ח. רק דבזה נתבטל עדות אבהתי' כיון דהוכחשו תוך כ"ד וכדבור דמי ממילא דמשעה זו שניהם פסולים לכל עדות ונתבטל גם עדות אבהתי' משא"כ אם לא הוכחשו תוכ"ד י"ל דבאמת לא הי' נתבטל העדות דאבהתי' גם לר"ח. ולפ"ז י"ל דמשו"ה תי' הרמב"ן דאיירי דהוכחשו תוכ"ד דס"ל דלר"ח כיון דאמרי' מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל והוה שניהם פסולים בודאי אמרי' גם בהכחשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דהם פסולים לכל עדות. רק כיון דלר"ח ג"כ לא אמרי' עד השעה שהוכחשו דמחזקינן בסהדי שקרי למ"ל ממילא דל"ש גם לר"ח על מה דהעידו מקודם עדות שבטלה מקצתה. דהא על מה דהעידו מקודם כשירים הם גם לר"ח. ולזה תי' דאיירי דהוכחשו תוכ"ד מעדותן. משא"כ בסוגי' דגמ' דב"ק אמרי' שפיר דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל לא אמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. גם אם רבא ס"ל כר"ח. דגם לר"ח כשירים הם עד אותו שעה שהוכחשו בב"ד מכת השני' לכל עדות. וסוגי' דב"ב איירי שהוכחשו תוכ"ד. וממילא דמיושב בזה קו' התוס' וכל הראשונים דתמהו אי רבא ס"ל כר"ח לא הוה עד זומם חידוש דהא גם בהכחשה שניהם פסולים מספק. דלפמ"ש הדבר נכון דגם לר"ח לא הוה פסולים תרווייהו רק מכאן ולהבא ולא למפרע. כיון דעיקר טעמו דר"ח הוא רק מתערובת פסולים. ויש להוסיף עוד דזה תלי' אי אמרי' גבי הזמה למפרע הוא נפסל. ממילא גם בהכחשה כיון דמכאן ולהבא צריכים לפסול כת הראשונה אין שייך לפסול אותם מכאן ולהבא ולא למפריע דאין לחלק וממנ"פ אם הם פסולים פסולים גם למפריע כמו בהזמה. משא"כ אם נימא בהזמה דלא הוה פסולים רק מכאן ולהבא ולא למפרע ממילא גם בהכחשה אמרי' כן דלא נפסלו למפריע רק מכאן ולהבא. [וכמדומה לי מבואר בריטב"א שבועות ג"כ דהא דר"ח דס"ל דמחזקינהו בסהדי שקרי למ"ל זה אינו מדין דאו' רק לא הוה אלא מתקנת חז"ל וא"כ ע"כ הא דמקשי' אמאי יהי' הזמה חידוש לאו הקו' על הא דקרי לי' להזמה חידוש דזה לא קשה דהא מה"ת היא חידוש כיון דמה"ת גם לר"ח שניהם כשירים להעיד. רק דקו' התוס' כיון דרבא ס"ל כר"ה בהכחשת תרי ותרי דעכ"פ מדרבנן שניהם פסולים וא"כ גם בהזמה יהי' שניהם פסולים] אמנם אף דמ"ש היא נכון בסברא מ"מ נראה מכל הראשונים דלר"ח כת הראשונים פסולים משעה שהעידו דהא הם מפרשים סוגי' דב"ב דלא איירי בהוכחשו תוכ"ד מעדותן. ובהרמב"ן גופו נראה ג"כ דלר"ח פסולין למפריע. דז"ל שם בד"ה א"ל רבא ואיכא למימר הב"ע כגון דאסהיד הני תרי כיתי בבת אחת כל אחד ואחד תוכ"ד של חבירו וקימ"ל תוכ"ד כדיבור דמי הילכך מעידנא דאסהידו קמאי דאבהתי' איתכחיש דהא תוכ"ד היא ומיפסלי מהאי שעתא וכו' ולמסקנא דאוקימנא לרבא באותו עדות דוקא אפי' בזה אחר זה וכו' ובאם נימא כמ"ש יהי' קשה כיון דאיירי לפי המסקנא בזה אחר זה אמאי אמרי' בגמ' אליבא דר"ח כ"ע לא פליגי. הא י"ל דפליגי גם לר"ח דאיירי דהעידו עדותן בזה אחר זה. דבזה גם לר"ח אי מחשב לעדות אחרת לא נתבטל העדות למפריע. מזה נראה דלר"ח בכל ענין נתבטל עדותן אף למפריע. ועוד דמבואר גם ברמב"ן שם דהביא בשם י"א דבהכחשה ודאי למפריע נפסל ולאו חידוש היא דלא נסמוך על אחד מהם. עי"ש. מבואר דאי אמרי' למפריע היא נפסל אמרי' דנתבטל גם עדות אבהתי' לר"ח אף דזה העידו קודם תוכ"ד. וע"כ משום דאמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. [וי"ל לדברי הקצוה"ח הנ"ל י"ל דלר"ה הא דלא אמרי' בהכחשת העדים דשניהם פסולים לעדות דהא בהכחשת תרי ותרי לא מוקמינן אחזקה. וכתב הקצוה"ח דזה אינו דכיון דע"כ צריכים לפסול את שניהם ונעשו כל כת ספק פסולין הא לא נוכל להוציא מחזקה ע"י ספק פסולין עי"ש ולפ"ז י"ל בהזמה דהימנה התורה לבתראי והבתראי הם כשירים לכל העדות ממילא הקמאי יהי' פסולין משום דה"ל ספק דתרי ותרי ולא מוקמינן אחזקה כיון דלפי האמת נאמנים האחרונים תו לא מוקמינן אחזקייהו] ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בכל זה שנית. וכעת לא עיינתי היטיב בכל זה ולא הבאתי רק למען כי זה שייך להנ"ל ולהפרקים הבאים לקמן בעזה"י [ומידי עיינתי בזה צלע"ק בהא דכתבו תוס' דה"ל למימר דנפ"מ בעדות נפשות או עדות אשה או בקידוש החודש דלטעמא דפסידא דלקוחות נפסלים למפריע לפמ"ש תוס' הנ"ל דלא קאמר איכא בינייהו רק מה שהוא חילוק בין לר"ה ובין לר"ח. והנה לר"ח גם א"א דטעמא משום חידוש אפ"ה הוה פסולים עכ"פ מספק וה"ל ספק פסולים וא"כ בעידי נפשות. היכא דהעידו לחייבו מיתה. גם ללישנא דחידוש עכ"פ נתבטל עדותן משום ספק וכמו כן בעדות אשה הוה גם ללישנא דחידוש ספק פסולים. וצ"ל בקו' התוס' דללישנא דחידוש לא נתבטל עדותן לגמרי רק הוה ספק משא"כ ללישנא דפסידא הוי ודאי פסולים. אמנם בעדות החדש ממנ"פ אם כבר גמרו הב"ד הדין ע"פ העדים הללו. הא אמרי' אתם אפי' מוטעים אפי' שוגגים. והיא מקודש אף אם נעשים ודאי פסולים. ואם עדן לא נגמר הדין על פיהם דלאחר שהעידו נתגלה ההזמה גם אם נעשו ספק פסולים לא נהי' נגמר הדין על פיהם דנתבטל עדותן מחמת ספק עכ"פ וצ"ע]:

פרק ט"ז ולולא דמסתפינא הייתי בוחר דרך לעצמי בהא דהחליט הנתיבות בסי' נ"א דאם עברו העדים עבירה תוכ"ד מעדותן ואפי' עבדו ע"ז תוכ"ד מעדותן לא נתבטל העדות דהא לא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו כדאמרי' בחולין ד' מ' גבי שחט ואח"כ חשב דפי' רש"י דאמרי' אח"כ נכנס בו יצה"ר והמיר דתו וזה שייך לומר אף תוכ"ד עי"ש ולענ"ד צ"ע טובא בזה. דאם גם דלא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו ועד הרגע שעבר